זית רענן חלק ב נג

מבטל אפי' ששיברה לגמרי אלמא שגם אליבא דדינא מצריכין לבא לכלל גזירה זו וקשיא לדעת הב"ח

איברא בעיקר ראייתו ישתומם כל הרואה, וכבר צווחו עליו כל האחרונים בזה, שהרי מבואר במקומו בפירש"י בד"ה ורבא וכו' וז"ל אלא לרבנן גזור דכל ביטול ישראל לאו ביטול גזירה דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה, דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה, עכ"ל. הרי דמיירי בדבר הפקר דווקא וכדעת הב"ח. ונראה דהמג"א ס"ל דהכי פירושו כיון דסתמא קתני דישראל אינו מבטל משמע דאפי' בכו"ם של עובד כוכבים לא מצי מבטל. ועל זה קמתרץ רבא שהוא משום גזירה דילמא מגבה והדר מבטל לה נשמע להדיא דמשום אחריות לבד דינו כע"ג של ישראל. אלא דקשיא ליה לרש"י שרבא מתרץ אליבא דר"ל דסבירא ליה בבכורות (דף י"ג] לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף דווקא. וגם רבא ס"ל בפ' הזהב דף מ"ח] דהלכה כר"ל בזה, דקרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, וא"כ לא נקנה לו בהגבהה כלום אפי' להתחייב באחריות. ועל זה מתרץ ליה בקצרה דכשם דבכל דבר הפקר דליכא כספא לכולי עלמא קונה במשיכה לחוד. והכי נמי בגזילה לענין חיוב אחריות, (ועיין מחצית השקל שם מה שכתב קצת מזה]. וכמו שכתבו תוס' בפרק השוכר את הפועל (דף ע"א] בד"ה פרדשני. ותדע שכן הוא שהרי לר"י דס"ל לעמיתך בכסף דווקא היאך גנב וגזלן מחוייבים באחריות על ידי הגבהה ומשיכה. והא שכתבו תוס' (דף ע"ב) שם בד"ה ומאי בסוף הדבור וז"ל אבל גזל דבאיסור אתא לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל. בע"כ צ"ל דדבריהם סובבים על מה שכתבו לעיל בסוף (דף ע"א) בד"ה ואי, דקאי על פחות משוה פרוטה דקנה לגמרי. ומתחלה באיסורא אתא לידיה. בזה שוה בקנינו למקח. אבל לענין חיוב אחריות לחוד לכולי עלמא נתחייב בין בישראל בין בעכו"ם במשיכה לחוד], וזה מדוייק היטב בצחות לשונו הטהור דדבר של הפקר דנקט הוא רק לדמיון בעלמא: עוד שם במג"א וז"ל וכן משמע בסוכה [דף ל"א] בתוס' דא"כ לא מקשו כלום, דהוי ליה למימר דמיירי בכו"ם שיש לה בעלים וכן משמע ביבמות [דף ק"ד]. כוונתו, דבסוכה עיקר הקושיא קאי על לולב דאמר רבא יצא ואמאי כיון דאגבה הוי ליה כו"ם של ישראל. ועל זה סובב קושייתו לדעת הב"ח דנימא דמיירי בשל עכו"ם ויש לו בעלים. והרגיש בזה דאם כן הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, [וכן פשיטא ליה לבעל שאג"א סי' צ"ו דבגזל נכרי הוה ליה מצוה הבב"ע], רק כיון דממילא נשמע דקושייתן קאי גם על שופר דמיירי שם בתחלת דבריהם. וליתר עוז כתב דכן משמע ביבמות דשם הקשו בפירוש על שופר דלא מיפסל משום מצוה הבב"ע עיי"ש (כמ"ש בש"ע סי' תקפ"ו סעיף ב']. והטעם כיון דישראל מחוייב באחריותו מיקרי שלו. וכן מצינו גבי חמץ. וזה תמוה לכל רואה דשאני חמץ דאתרבי מלא ימצא. וש"ב הרב הגאב"ד דקאליש מוהר"מ נ"י הגיד לי בשם ספר חתם סופר שכתב בזה דבר המתקבל והוא, דבחמץ דווקא הוא דצריכין ליתורא דקרא מפני שלא נתחייב בכל אחריות. משא"כ בגנב וגזלן דמחוייב בכל אחריות. ואמרתי לו דלא מיחוור בעיני לחלק בין מקצת אחריות לכולהו. דנהי דאשכחן בתלמודא ביבמות (דף ס"ו ע"ב] ותסברא נהי נמי דמחוייב בגניבה ואבידה באונסא בכחשא ובפחת דמיה מי מיחייב וכו'. עיקר הדבר הוא משום כחשא ופחת דמיה הוא דמחלק בינייהו אבל לא משום אונסין. [וכן כתבו הראשונים שם בפירוש]. וראיה מוכרחת לזה דאי לא תימא הכי מאי מקשה בריש פסחים ולר"ש למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי. דילמא ר"ש לא קאמר אלא בקדשים שחייב באחריותן דאיתחייב בכל אחריות משא"כ בחמצו של נכרי שהפקיד אצל ישראל. והשיב לי שארי נ"י דמכל מקום יש לו חבר בזה לאחד מגדולי רבותינו הראשונים. הוא הראב"ד מובא בש"מ בריש המפקיד (דף ל"ד תוך ד"ה נעשה]. דמשום הכי אינו משלם הכפל לשומר אפי' לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי דזהו דווקא בכל אחריות. והשיבותי לו דאין להביא ראיה בזה מדברי רבותינו הראשונים אשר רוחב בינתם מרחפת בכולא תלמודא לפרש כל אחד לפי דרכו. ונמצא דראב"ד מפרש דברי הש"ס בפסחים דהא דבעירו חמירא דבני חילא הוא רק כשחייב גם באונסין. וכן הוא גם דעת התוס' שבועות (דף מ"ד] בד"ה שומר. אבל לא כן רבותינו האחרונים שהמה עקודים ואגודים בדברי הש"ע. וכיון דפסקינן דגם באחריות דגניבה ואבידה עובר בבל יראה באו"ח ריש סימן ת"מ]. שפיר מוכח מדברי הש"ס דאין לחלק בין מקצת אחריות לכולהו ובפרט שעיקר תירוץ החתם סופר סובב רק למאי דפסקינן דעובר בבל יראה גם באחריות דגניבה ואבידה, דאם לא כן אזדא ליה כל תירוצו כיון דקרא קאי על חיוב אונסין

ובעיקר קושיית הש"ס דפסחים יש לעיין על פי מה שכתבו התוס' שם בד"ה מהתם וז"ל ותירץ ר"י דשאני התם דמתחלה היתה הבהמה של עכו"ם וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותו. אבל כשהבהמה של ישראל ומצי לסלק לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותיה עכ"ל. וגם ללישנא בתרא דרבא דגם בכה"ג פטור מן הבכורה. אין סתירה מזה לעיקר סברת התוס' רק דסבירא ליה דפטור בכורה הוה גם על ידי מילתא דקלישא כזאת. ולפי"ז גם מדר"ש יש לחלק דשאני התם בקדשים שחייב באחריותן דמתחלה קודם שהקדישה היה ממון גמור אף דעכשיו ע"י ההקדש איננו רק גורם לממון אפ"ה לא יצא מכלל ממונו כיון דמתחלה היה ממון גמור. משא"כ בחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות, דבתחלתו איננו רק גורם לממון. משום הכי איצטריך קרא דלא ימצא דעל ידי זה לא נכנסה לרשותו בכ"מ. ונלע"ד דעיקר קושיית הש"ס הוא רק לר"מ אליבא דר"ש. עיין בב"ק [דף ע"א] בברייתא שם דר"מ מחייב בד' וה' בגנב שור הנסקל וטבחו ועיי"ש [עמוד ב'] בגמרא ושור הנסקל איסור הנאה הוא ולאו דמריה קטבח הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר. ור"מ ס"ל כר"י וס"ל כר"ש. ס"ל כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עיי"ש. ועל כרחו הך ברייתא לית ליה אוקימתא אחריתא רק כשאין השור ברשות הבעלים דהוא איסור הנאה ולאו דמריה קטבח ועל כרחו כשאיננו ברשות הבעלים, ועיקר חיוביה הוא משום דמצי מיפטר נפשיה ע"י השבתו. דדבר הגורם לממון כממ"ד. ועל זה תסוב קושיית הש"ס דפסחים דהא גם כשמעולם לא היה ממונו לגמרי רק גורם לממון ס"ל לר"מ דכממון דמי. ושפיר קשה דלא ימצא למה לי. וכשנעיין היטב בזה נראה שכל זה מדוקדק היטב בדברי הש"ס דבכל דוכתי דמייתי הש"ס הך מלתא דגורם לממון נקט הש"ס בשם ר"ש [עיין סנהדרין דף קי"ב ע"ב] והכא נקט הש"ס סתמא למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון ולמאי שכתבתי מדוקדק היטב. דלר"ש עצמו לא מצי לאקשויי משום דאיפשר לחלק בין קדשים שחייב באחריותן לחמץ שקיבל עליו אחריות כמו שכתבתי. וכל הקושיא הוא רק לר"מ אליבא דר"ש. ועיין רש"י פסחים שם (דף ה' סוף ע"ב] ד"ה למ"ד דמציין על ר"ש במס' בב"ק דף ע"א] והנראה שכיון לזה מדלא מייתי מקור דברי ר' שמעון במשנה מפורשת בדף ע"ד ע"ב]

ונהדר לענינא דילן בדברי תוס' הנ"ל דנראה מדבריהם כדברי הב"ח. דהא מבואר מדברי הב"ח והמ"א במאי דפליגי בכו"ם של עובד כוכבים שזכה בה ישראל אי הוי ככו"ם של ישראל לענין ביטול. דהמג"א הביא ראיה מדברי הש"ס גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה סבירא ליה דאיננו יוצא מכלל כו"ם שנשתברה מאליה על ידי גזירה. רק בפרט זה עצמו ששייך בו הך גזירה ולא גזרינן באחד משום חבירו. וזה פשוט דהא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים מיירי גם בכו"ם דאית לה בעלים ושפיר אזדא ליה ראיית המג"א מדברי הש"ס דמפרש טעמא דמלתא משום גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דאם נימא דכו"ם דאית לה בעלים לא נעשית כשלו לענין ביטול. יקשה דאמאי בכהאי גוונא אין ישראל מבטלה כיון דלא שייך גביה משום גזירה. אמנם לקושטא דמלתא גם הב"ח לא פליג על המג"א בזה וסבירא ליה דגם בכו"ם דאית לה בעלים אין ישראל מבטלה רק דס"ל דגזרינן כו"ם דאית לה בעלים אטו כו"ם דהפקר משום לא פלוג וכולהו חדא גזירה דאי לא הא לא קיימא הא, וכד דייקינן בדברי התוס' נראה להדיא כדעת הב"ח במאי דנקטו בסוף הדיבור דבעכו"ם אין בידו לבטל. וקשיא דהא ר"ל סבירא ליה דנשתברה מאיליה מותר והא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים הוא משום גזירה וקשה כנ"ל דהא במחובר לא שייך גזירה זו. אלא ודאי דעיקרא דהך גזירה איננו צריך שיהיה שייך בכל הפרטים רק דגזרינן באחד משום חבירו כדעת הב"ח. ודומה למה שגזרו על ביצה משום פירות הנושרין בריש מסכת ביצה: