זית רענן חלק ב נב

מ"מ פסול מטעם דמאיס. ועל זה משני שפיר דמתני' דווקא באשירה דישראל, ומשום דכתותי מש"ע הוא דפסול בדיעבד. אבל מטעמא דמאיס לא פסול אלא לכתחלה. והיינו טעמא דרבא דמכשיר בדיעבד בהנך תרתי דמצייר רש"י בפירושו. ומדנקט רבא בסתמא, משמע דמיירי אפי' בשל ישראל ואפי' ביו"ט ראשון, משום דמשמשי ע"ג אפי' שהם של ישראל כיון דמשכחת ליה ביטול על ידי ביטול העכו"ם דאזי נתבטלו המשמשין מעצמם אפי' כשהם של ישראל, כמבואר שם (דף נ"ב]. ועיין ר"ן שם שהביא כן בשם הראב"ד בפ' ר' ישמעאל במשנה שם. וכן כתב הר"ן כאן בפ' לולב הגזול בשם הראב"ד דמיירי אפי' ביו"ט ראשון. ובמשמשין דיש להן ביטול אפי' כשזכה בהם ישראל. ות"ל שכיוונתי לדעתו הרחבה. ועיין רש"י יבמות דף ק"ג] דכל דאיפשר בביטול לית לן משום דכתותי מש"ע וגבי תקרובת דכיון שלא נאסרו דלא הוי כעין פנים. פשיטא דלא מיפסל אלא לכתחילה משום דמאיסי. והיינו טעמא דלא נקט רש"י שלולב עצמו של כו"ם הוא. דקשה ליה קושי' התוס' דאם כן לא משכחת לה ביו"ט ראשון, ועיין. והמתרץ מביא ראי' לזה דלא כדקסלקא דעתא מעיקרא דדומיא דעיר הנדחת. דעל כרחו לא מיפסל בדיעבד מטעמא דמאיס. שהרי גבי עיר הנדחת שהוא עצמו לא נעבד. אלא דהתורה היא שהקפידה אפי' על שלל הצדיקים שבקרבה ועיין תוס' בד"ה באשירה בתוך הדבור ואפי' אם תמצא לומר דשרי לכתחלה לכסות בעפר עבודת כוכבים וכו'. דזהו שמספקא לי' משום דגם לכתחלה יש לחלק בין עיר הנדחת שהוא עצמו לא נעבד, ועיין. והשתא ניחא נמי דלא תימא כדקסלקא דעתא מעיקרא. דמדקתני אשירה סתמא משמע דאפי' של עובד כוכבים נמי. ואע"ג דמשנקצץ נתבטל ומזה הוא דבנה דיק דמשום טעמא דמאיס הוא דפסול אפי' בדיעבד. ומזה הוא דקשיא לי' לרבא. וחידש לו התרצן דמדקתני דומיא דעיר הנדחת שמע מינה דלאו טעמא הוא משום דמאיס. דכי סלקא דעתך דגבי עיה"נ דלא נעבדה בה עבירה יפסול מטעם זה. אלא ודאי דמטעמא אחרינא והוא משום דכתותי מש"ע. וכיון שכן ממילא מוכח דטעמא דמתניתין גבי אשירה הוא גם כן מטעם זה עצמו. והרי הוא כדתניא להדיא דדוקא באשירה דישראל דשייך גבי' טעמא דמיכתת שיעורי'. וזה נכון בפשטא דסוגיין דאם לא כן אינו מדוקדק כל כך הדיקא נמי דדומיא דעיר הנדחת קתני. וכי משום דעיר הנדחת דאי איפשר אלא בשל ישראל יכריח גם על אשירה דאיפשר בתרווייהו. [אחר כך מצאתי בשער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה א' שמיישב כן לדברי רש"י הנ"ל עפ"י דברי הראב"ד הנ"ל. אמנם מה שכתבתי יש בהם תוספת מרובה. לכן לא הנחתי ממה שכתבתי]

ב בתוס' ד"ה של אשירה וכו'. הקשה קושיא תמוה דלסלקא דעתא מעיקרא [בחולין פ"ט ע"א] דלא אסיק אדעתי' טעמא דכתותי מש"ע. הוי לי' להקשות ממתני' דקתני להדיא דאשירה פסולה, ולהנ"ל ניחא דמדקתני בסתמא, משמע דאפי' באשירה של עובד כוכבים אע"ג דמשנקצץ נתבטל ואפי' הכי פסול אע"ג דמותר להדיוט. ותו לא שייך בי' משום דמצות ליהנות ניתנו. אלא ודאי דטעמא משום דמאיס הוא דפסיל ליה. מה שאינו כן גבי כסוי דעפר עיה"נ. (כמו שהבאתי בשם התוס']. אבל מברייתא מקשה טפי דמדקתני לולב ושופר של עבודת כוכבים ולא קתני רבותא יתירא מזה דאפי' אשירה שכבר נתבטל ע"י קציצה. ועוד דאי נימא דטעמא דברייתא גם כן משום מיאוס מאי קמשמע לן. שכבר נשמע זאת ממתניתין דסוכה דלולב דאשירה פסול מהאי טעמא. אלא ודאי דאיכא עוד טעמא אחרינא גבייהו והוא דמצות ליהנות ניתנו. ונפקא מינה דגם לענין כסוי לא יצא. (וכעין שכתבו תוס' לקמן (דף ל"ה) באתרוג של ערלה]. אבל ממתניתין אין להקשות אלא משום הדיקא דדומיא דעיה"נ. וקתני בכללא דתרווייהו בחד זימנא פסול. שמע מינה דמחד טעמא הוא ושווין הם באיכות. וכן ברישא דקתני חד פסול על גזול ויבש לאורויי לן דשווין בכמות. דאפי' ביו"ט שני פסול, ואפי' לריב"ן דגזול כשר ביו"ט שני. הוא בגבולין דווקא. אבל במקדש מודה כמש"כ תוס' במס' סוכה (דף ל' ד"ה מתוך) דריב"ן דמכשיר ביו"ט שני הוא בגבולין דמדרבנן. אבל במקדש מודה דפסול משום מצוה הבאה בעבירה אבל שאול כשר אפי' במקדש. וכדעת הרמב"ן מובא בר"ן וריטב"א. והיינו טעמא דברישא אי איפשר לומר דמשום חד טעמא הם להשוותם באיכות הפסול לכן מקשינן להו לענין אחר בכמות הפסול דפסול גם ביו"ט שני]. ולהכי לא מצי להקשות שם בפרק כסוי הדם ממתניתין דאשירה דשם סובב ציר המקשן להוכיח ליסוד מוסד דמצות ליהנות ניתנו. ופסול משום מצוה הבאה בעבירה. ומשו"ה הוי לן למיפסל גם גבי כסוי. תו לא מצי להקשות ולהוכיח ממתניתין דאשירה. דמדקתני סתמא משמע אפי' אשירה של עכו"ם. ואע"ג שנתבטלה משעה שנקצץ. הרי בעל כרחו צ"ל דטעמיה משום דמאיס. דהשתא אין לומר משום דמצות ליהנות ניתנו מדומיא דעיה"נ דכייל להו בחד פסול. דהא גם השתא קשיא דהוי ליה לכייל בהדי גזול. וליתני הגזול ושל עיה"נ ושל אשירה פסול. כיון דכולהו פסולין מחד טעמא ומשום מצוה הבב"ע. ועוד, השתא גזול פסול שאין העבירה תלוי במצוה ואינם קשורים ומצומדים יחדיו. מכש"כ של אשירה ושל עיה"נ שהעבירה תלוי במצוה דאם לא יצא ליכא עבירה. אלא וודאי דמשום מיאוס הוא דפסול גבי אשירה ושל עיה"נ משום דעומד לשרוף וכשרוף דמי. ואתיא כר"ש משא"כ לגבי כסוי דאפי' לר"ש לא מיפסל בהכי. או דגם אשירה דומיא דעיה"נ. ובאשירה דמשה דעכו"ם עבדוה אדעתא דישראל וכדאיתא בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ג] וביבמות (דף ק"ג] ובתוס' ד"ה סנדל. דהנך טעון שרפה דווקא ופסול לר"ש. אבל מברייתא מוכח שפיר דטעמייהו משום דמצות ליהנות ניתנו. דמדקתני לולב ושופר של ע"ג אם נטל לא יצא דהשתא בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים אינם עומדים לשרוף. דשל ישראל סגי בגניזה. ובשל עובד כוכבים מהני ביטול ואינם עומדים לשרוף בין בע"ג גופא בין במשמשין. וגם בכו"ם של עובד כוכבים וזכה בה ישראל נמי סגי בגניזה כמש"ל [בסימן הקדום אות ב'] ועיי"ש

ג יתבארו דברי תוס' ד"ה באשירה דמשה דכתותי מש"ע וכו' עד תה"ד וז"ל ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' ביו"ט ראשון כו'. לכאורה קשה דהא במתני' קתני לולב של אשירה דמשמע דאילן עצמו נעבד. וא"כ הרי משנקצץ הלולב נתבטל כמש"כ לקמן. ואפי' אם תימצי לומר דמיירי דישראל קצץ את הלולב מן האילן דאין ישראל מבטל כו"ם וכו' הא מידי טעמא אלא משום דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. דבמחובר לא שייך זה דאין הגבהה קונה כלל במחובר. דבשלמא במילתא דרבא דנקט ליה בלולב ושופר של עבודת כוכבים יש לומר דמיירי בשל עכו"ם ונעשה כו"ם בתלוש. אבל במתניתין דנקט של אשירה דנעבד במחובר, הרי כבר נתבטל משעה שנקצץ מן הדקל. ויש לומר דמידי טעמא דצריכין לומר דישראל לא מצי לבטל הוא משום גזירה. הוא דווקא לר"ל דס"ל דנשתברה מאילי' מותר במס' ע"ז (דף מ"א]: איברא לרבא דס"ל דהלכתא כר"י לגבי ר"ל, [ועיין תוס' בב"מ דף מ"ח תוך ד"ה נתנה] דלא נתבטלה מאיליה. לכן הקשו שפיר לרבא לטעמיה הוי מצי למימר דמתניתין ביו"ט ראשון ונקצץ על ידי ישראל [אע"ג דאמרינן גבי אוונכרי דלגזזוה אינהו. הוא רק מילי דחסידי כמבואר בפוסקים], עיין בהשמטות

איברא הא קשיא בסוף הדיבור דתירצו על דברי ר"ל דמיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות וגבי ענבים מרובין מעליו פסקינן דאין דיחוי. ותירצו דשאני התם דבידו אבל גבי כו"ם אין בידו לבטל וכו'. וקשיא דלדברי ר"ל הרי בידו לקצצו. ובזה עצמו יתבטל דגבי מחובר לא שייך גזירה זו. והדר הוי ליה כנשתברה מאיליה

וליישב דבריהם נראה בביאור דברי הב"ח ומג"א [בסי' תקפ"ו ס"ק ה'] דמחולקים שם בשופר של כו"ם וישראל נתכוין לזכות בו, נטלה שלא מדעתו ותקע בו, דלדעת הב"ח יצא בו דדינו כשל כו"ם, דלית ביה משום כתותי מש"ע כיון דאפשר בביטול. והמג"א ס"ל כיון שנתחייב באחריותו מיקרי שלו כמו גבי חמץ, ועיי"ש בדברי קדשו מתוס'

ואגב דאתא לידן נלפענ"ד לבאר דבריהם וז"ל שם בריש דבריו, ול"נ דהא קייל"ן דישראל אינו מבטל וכו' משום גזירה וכו' ולכאורה הוא שלא בדקדוק, דהא לא צריכין לבא לכלל גזירה זו אלא לר"ל דנשתברה מאיליה מותר. אבל לדידן דפסקינן כר"י לא קשה מידי. והוי ליה להקשות מדברי הגמרא, דמסתמא בזה לא פליגי, דמנא לן להמציא עוד פלוגתא חדשה. ונראה דהכי קשיא ליה כיון דאנן פסקינן בסוף פרק כל הצלמים דשברי שברים מותר. ומחלקינן בין היכא שנשתברה אפס מינייהו והגוף קיים, הוא דאסור. אבל היכא דנשתברה לגמרי מותר. ואפי' הכי קיימא לן דישראל אינו