זית רענן חלק ב נא

תשלומין כל זמן שלא נודע. אעפ"י שהעבד זוכה בשיחרורו לאלתר וכו'. וזה סותר דברינו [באות ט"ז י"ח], ברם כן הוא לכאורה. אכן לאחר השקפה בדבריהם מתחלה ועד סוף ונשכילה בדרך תמים עודנו מציץ מן החרכים ראיה חזקה לדברינו. דבלא"ה דבריהם עלומים. כיון דצריכים לחדש דהזמה שאני. דעיקר קוטב החיוב לא נהייתה רק ע"י עדים והעמדה בדין. ונהי דזוכה בעצמו למפרע מ"מ כ"ז שלא העידו. הרי חסר לפנינו העיקר ופינת החיוב. ולהכי אפילו היכא דבתראי אקדום אקדומי. חייבים הראשונים מכאשר זמם. דכל זמן דלא אסהידו ביה סהדי לא נתחייב. משא"כ בשאר דבר שבממון. דסהדותייהו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא. ע"י מה שלא נודע זולתם. דלא איברי סהדי אלא לשקרא. וכיון שכן תו למה להו להוסיף בסוף הדבור דמשו"ה זכה העבד בעצמו למפרע מיד משום גזה"כ כמו שהעלו בסה"ד, הוי להו לפרושי מילתא ברווחא דהא דזכה בעצמו למפרע כמ"ש בחגיגה. דכיון שיכול לכוף את רבו עפ"י עדים והעמדה בדין. דינו כבן חורין לכל דבר. ומשו"ה מחייבים לו בדמי עינו שסימא לאחר שהפיל שינו. ואי משום קושי' דלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה. דהתם א"א לומר שזכה למפרע. והרי הוא כאילו גבה למפרע. שהרי גם לאחר העמדה בדין עודנה מחוסר גוביינא. דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אפילו באפותיקי מפורש. שהרי לר"י הקדישו ניזק אינו קדוש. כמ"ש בש"ס בב"ק שם] אלא משום טעמא דכתיבנא דכל היכא דלא סגי בלא סהדי תו לא שייך סברת תוס' חגיגה. משום דעומד לכוף את רבו כאילו כבר שיחררו. דזהו רק היכא דאי אפשר לדחות ולבטל עיקר הדברים כגון שנגמר ע"י הודאת בע"ד עצמו וכמ"ש לעיל. ומשו"ה הוצרכו לחדש שהוא משום גזה"כ וגזירה זו לא נשנה אלא למאן דאית ליה דא"צ גט שיחרור כמ"ש תוס'. אבל למאן דסבר דצריך ג"ש לית ליה גזה"כ זו ולא מצד הסברא. ומשו"ה בגיטין [דף מ"ב] דבעי למיפשט מהפיל שינו וסימא עינו. דס"ל דצריך גט שיחרור. וא"כ בע"כ צ"ל דגם לדידיה אית ליה גזירה זו. וא"כ לענין שלשים שקלים בחצי עבד נמי. וע"ז מתרץ ליה דברייתא אתיא כמאן דס"ל דא"צ ג"ש. ולדידיה הוא דאית ליה גזירה זו. משא"כ בחצי עבד דצריך ג"ש. ולהכי לא גמרינן מיניה. משום דסברא פשוטה מחלק דשאני דהיכא דא"צ ג"ש הוא דגלי קרא, ועיין

כ ולהשלמת הענין. הנה העולה מדברי תוס' הנ"ל דבכל קנסות דחייבי' רחמנא דליכא ריבוי דקרא לכן אינו זוכה אלא משעת העמדה בדין והלאה ולא למפרע. ומשו"ה כשלא הספיק להעמיד בדין עד שמת או שבגרה. קנסה לעצמה [לבד בפלגא נזקא וכן כשיוצא בראשי אברים למ"ד דא"צ ג"ש]. אבל מ"מ חיובא חל למפרע מיד. וגם שיעבוד נכסי הוי מיד. אלא דאידך לא זכה אלא משעת העמדה בדין והלאה. וכן מוכח להדיא מירושלמי מובא בתוס' כתובות (דף כ"ט ע"א] וז"ל ובירוש' מוקי לה שבא עליה עד שלא מת ואח"כ מת. וא"כ העמדה בדין עם בניו היה, וכיון שלא זכתה בדין בחיי האב. היאך נשתעבדו נכסיו שיתחייבו היורשים לשלם. ובלא שיעבוד נכסי אי אפשר לחייב היורשים. כדאיתא בסוף ב"ב פ' ג"פ (דף קע"ה] בחופר בור יעויי"ש. אלא בע"כ צ"ל כיון דנתחייב מיד. הגם דלא זכה אידך אלא משעת העמדה בדין. מ"מ נשתעבדו נכסי מיד, אע"ג דעודנו לא זכה אידך. דכיון דאיכא זוכה לבסוף סגי לה בזה למטרף. וזהו יסוד חדש שלא נמצא מפורש בשום דוכתא. והוטב לנו בזה דברי רמ"א בחו"מ סי' ל"ט סעיף י"ג] בכותבים שטר ללוה. דזהו בשטר הקנאה. והוסיף הרמ"א שם וה"ה כששיעבד לו בשטר מעכשיו. והרעישו עליו רבותינו האחרונים דמה בכך ששיעבד לו מעכשיו. וגם העדים הפקיעו לקלא משעת כתיבה. מ"מ הוי מוקדם, דאידך לא זכה אלא משעה שהגיע לידו איברא למאי שכתבנו מוכח בירושלמי להדיא דסגי בשיעבוד כזה הגם שלא זכה אידך אלא לאחר זמן. אפילו כשמת בנתיים. לטרוף מיתמי. וממילא דגבי לקוחות נמי כיון שכבר הפקיעו לקלא נמצא דתורת שיעבוד חלוק גם בזה משאר הקנאות דלא משכחת ליה מקנה בלא קונה (רק בתורת הפקר]. ובשיעבוד איתא ואיכא לתורת שיעבוד גם בלא זוכה ובלבד שיזכה לבסוף

ובעיקר הדבר מצאנו לאחד המיוחד מרבותינו הקדמונים ה"ה הרמב"ן שירד לחלק בזה, כשתשים לבך להשגיח היטב בדברי קדשו. וז"ל [בסוף פרק אלו נערות] דמסתברא כמ"ד שיכולה למחול לו קנסא כו'. ועוד כיון שנתרצית בשעת ביאה היאך יתחייב, והרי הוא כאומר קרע שיראין שלי והיפטר. ואעפ"י שאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין. מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב. הלכך קייל"ן כר' מונא דאמר התם דיכולה למחול עכ"ל, הרי להדיא דמחלק הזכייה מן החיוב, דחיוב חייל לאלתר, והזכייה הוא משעת העמדה בדין. ומשום האי טעמא מהני מחילה בקנס ולא דמי למוחל דבר שלא בא לעולם דלא מהני. משום דדמי לקרע כסותי והיפטר דהחיוב והפטור באים כאחד. וה"ה למפותה לגבי קנס נמי מהאי טעמא הוא דפטרינן ליה

כא הנה בימי חורפי העירותי על דברי תוס' סנהדרין. הבאתיו לעיל [באות ט"ז] ומדבריהם עשינו לאבן פינה ליסוד מוסד הנ"ל. ולכאורה נראה מש"ס להיפך שבת (דף צ"ד] איתמר אחת משתים חייב. אחת משלש ר"נ אמר חייב רש"א פטור. ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתא אזלא לה טומאה ר"ש אומר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה. וכן שם היכא דאפיק בשבת חצי זית מכזית ומחצה. לר"ש פטור ולר"נ חייב. ואנן פסקינן כר"ש דאזיל בתר השתא. ואפילו אם אח"כ משתקלא ליה חדא ממילא אפ"ה פטור כיון דהשתא בשעה שתלש איתא לטומאה. וגבי עדים זוממים מחייבינן לבתראי לאחר שהוזמו כת ראשונה ולא אזלינן בתר השתא, דבעידנא דאסהידו הוה גברא קטילא. ופשיטא דיותר שכיח שיתלש שער אחד או שנים משיוזמו עדים. וגם לרב נחמן לא פלטה קושיא זו לגמרי שהרי בתולש אחד מד' גם לר"נ פטור משום דלא שכיח קצת שישתקלו שנים. (כמ"ש תוס' שם ד"ה אהני]. והרי עדים זוממים לא שכיח ביותר ואפ"ה מחייבינן לבתראי. ותירצתי דבפשטא החילוק שביניהם נראה בעליל דשאני עדים זוממים דאיגלאי מילתא למפרע ששקר העידו ולא היה גברא קטילא מעולם רק שלא נודע לן עד שהוזמו ונתגלה הדבר למפרע. משא"כ בתולש דבעידנא דתלש הא איתא לטומאה מתחלה ועד סוף. איברא עיקר היסוד שכתבנו לעיל מוכרח. דבע"כ צ"ל דהו"ל לאסוקי אדעתא גם על הזמה, דנהי דאיגלאי מילתא למפרע. מ"מ אמאי מחייבינן לבתראי. כיון דנוכח פניהם מיהת נסתרה ונעלמה: סימן יג בדיני כתותי מכתת שיעורי' עיין מס' סוכה (דף ל"א ל"ב ל"ה], לפרש ולבאר דברי רבותינו הראשונים על מכונם ועל תילם בעז"ה ית"ש

א עיין רש"י בד"ה לולב של עבודת כוכבים, וז"ל ששמשו בו לכו"ם לכבד לפניה קרקע אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו, עכ"ל. ויש לדקדק דלמה שבק רש"י פשטא דמילתא שלולב עצמו נעבד כמו אשירה דמתניתין והוא ע"ג עצמו, כנראה מדברי תוס' ועוד דלדברי רש"י מיירי במשמשי עבודת כוכבים או בתקרובת עכו"ם. ולתירוצא דגמרא ע"כ צ"ל דלא מיירי אלא במשמשיה, דבתקרובת אין לו ביטול. ועוד הקשו המפרשים דאין זה תקרובת כלל כיון דלא הוי כעין פנים דבעינן זריקה המשתברת כדאיתא בפ' ר' ישמעאל דף נ"א]. ונראה דקושיא שניה מתורצת בקושיא שלישית כמובן. איברא לבאר זה היטב וליישב כל קושיות הנ"ל, יראה לי. דהנה מפשטא דגמרא נראה דהמתרץ הוא שחידש לן דטעמא דמתניתין משום דכתותי מכתת שיעורי'. מכלל דלסלקא דעתא לא נודע כלל סברא זו. אלא דקסבר דפסולא דאשירה הוא משום טעמא אחרינא. והוא דסבירא ליה דטעמא משום דמאיס הוא לגבי מצוה. ומיירי בין באשירה דישראל בין דעובד כוכבים, דאע"ג דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ואפ"ה פסול בדיעבד מטעם זה ואין זה רחוק שהרי לפירוש שלישי בתוס' קאי האיבעיא דר"ל ללישנא קמא שם לפסול בדיעבד מטעם מאיס. וז"ל שם מיהו לל"ק וכו' מצי למיפשט מדרבא מדקאמר אם נטל יצא ואפ"ל, ועיי"ש]. ומשו"ה מפרש רש"י דרבא מיירי בין במשמשי עכו"ם דנאסר להדיוט כל זמן שלא ביטלו ובין בתקרובת שעבודתה בכך. ואע"ג דלא נאסר להדיוט אפ"ה הו"ל כפסולא דמתניתין גבי אשירה. דאע"ג דהשתא כבר נתבטל ושרי להדיוט