זית רענן חלק ב נ

העבד משוחרר חציו. או ששותפו הודה בפני ב"ד ששיחרר את חלקו שוב אי אפשר להרוס הדבר מעיקרו. לכן כיון שעומד הדבר לכפותו בעל כרחו שישחררו דנין כאילו כבר נעשה. וכן כשהודו הבעלים שעכו"ם עבד לכו"ם מדעתו. אמרינן ג"כ כיון שכופין אותו לשורפו. דנין את פני הדבר כאילו כבר נשרף לכל הלכותיהן. אכן בעיה"נ וכן בשור הנסקל דאי אפשר להקם דבר. רק ע"י עדים. ואפי' כשהודה גם הוא בעצמו. כשיבואו עידי הזמה ויזימם נעקר הדבר מעיקרא. לכן אי אפשר לדון על שם סופו כיון דאפשר שעודנו לא החל מאומה. וראי' לזה עיין כריתות (דף כ"ד] אמר ר"י א"ר מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר. עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר"מ אלא היכא דאפרשי' עפ"י עצמו ואמרינן לבו נוקפו אבל היכא דאפרשי' עפ"י עדים לא הוי סמיך עלוי דעדים. דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו. ועיי"ש היטב ובתוס' ד"ה אם עד שלא נסקל. איברא מדברי רש"י שם בד"ה שהוזמו עדיו. לכאורה נראה דווקא כשידע בעצמו שלא חטא. הוא דמסיק אדעתיה על זוממין

אכן כד דייקינן גם בלא זה צריכים לומר שאין הדברים האלו בפשטותן. דאי בידע בבירור שלא חטא איירי. א"כ אינו מחוייב כלל להפריש עפ"י עדים לחכמים דר"מ בכריתות י"א ע"ב דכשם שאינו מחוייב חטאת עפ"י עדים לדבריהם דאדם נאמן על עצמו. פשיטא דגם אשם תלוי פטור. גם קשי' לר"י דפליג עלי' ואמרינן מאי טעמא לא מדמי לי' למנחת קנאות וכו' הכא לכפרה קאתי ולבו נוקפו ואי ביודע בברי שלא חטא. כפרתו איה ואיפוא נקיפתו. אלא הכי פירושא דמסתמא איירי שאין בקירות לבבו שום צד ספק. דא"כ לאו אפומא דסהדי לחוד הפריש. רק שעל ידם נתעורר צד ספק בקירות לבו וקשיא לרש"י כיון דעפ"י סהדי הפריש קרבנו ותלה החסרון בידיעתו. משום מילתא דלא רמיא עלי'. אם כן בשגם כי הוא במציאות שיוזמו. מכל מקום גמר ומקדיש ליה שרחוק במציאות שיוזמו עד שלא יזרק הדם. ואז כבר נגמרה כפרתו. לזה כתב רש"י לקרב הדברים לדעת נכונה. דנהי דסילק ידיעתו נגד העדים והפריש. אבל מכל מקום נקיטא בלביה חסרון ידיעתו בשום רושם נדנוד ספק. וירא גם כן גם בהיפוכו משום חולין בעזרה. לכן חקר ודרש על אמיתתם אולי ימצאו זוממים וכיון שחפש ומצא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שלא סילק חסרון ידיעתו לגמרי. ולא גמר בלבי' להקדיש לגמרי. ור' יוחנן ס"ל דסילק לגמרי חסרון ידיעתו. וסמך רק על העדים מתחלה ועד סוף וגמר ומקדיש ליה. איברא אכתי אין ראי' מוכרחת משם דשאני התם שהוזמו לבסוף. אבל בלא הוזמו מנא לן דספיקא כזה נכנס בכלל סוג ספק כלל. אבל לאחר עיון מצינן להדיא גם בכגון זה דדנין פני הנידון משום ספק זה אפי' בדיני נפשות. עיין סנהדרין [דף פ"א] בתוס' ד"ה ונגמר וכו' וז"ל וי"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותא דבתראי. עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה עכ"ל. הרי להדיא דמשום האי טעמא נתקיים עדותן ונידון בחמורה. לכן גם בשור הנסקל ועיר הנדחת תו אי אפשר לומר בהיפוך דנידון כאילו נסקל וכאילו נשרף

יז ודע דגם שבע"כ צ"ל דעדים זוממים לא שכיח. שהרי בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דהזמה ל"ש כמ"ש הרא"ש בב"ק [פ' הגוזל בתרא] גבי שטף נהר חמורו מ"מ כיון שע"י הזמה נתגלה מלתא למפרע ששקר הדבר מתחלתו לכן אי אפשר לומר שנאחז בכהאי מילתא כאילו כבר נעשה. שהרי מכל מקום אינו בגדר אונס דלא שכיחא כלל. כעין אכלה אריה שכתבנו לעיל באות ט"ו. שהרי מחייבים לעדים אחרונים כשהוזמו לאחר שהוזמו הראשונים. ולא מצו לומר גברא קטילא בעינן למקטל. משום דהוי להו לאסוקי אדעתייהו דילמא יוזמו הראשונים והא דזכה המחזיק. ולא אמרינן דהוי הפקר בטעות. מפני שאינו מצד הפקר ממש רק מטעם יאוש. כמ"ש הרא"ש הנ"ל. וכל עיקר יאוש הוא בטעות, כמ"ש הש"ך [בסי' שנ"ח] דהיכא דבהיתרא אתא לידו קונה ביאוש אע"ג דנתייאש בטעות. משום דלא ידע היכן הוא או שיכול להוציאו

איברא דאכתי יש להתבונן על דברי תוס' סנהדרין הנ"ל. וכן משמע מדברי רמב"ם [פ' י"ד מה' סנהדרין הלכה ד'] דאפי' ע"י עדים נידון בחמורה. ובע"כ הטעם כמ"ש תוס' ומשום דהו"ל לאסוקי אדעתייהו. דלמא יוזמו הראשונים, אע"ג דהזמה לא שכיח ובעלמא אמרינן דעפ"י שורת הדין אין לנו להעלות על דעתנו ולחשוב על דבר אונס. שהרי גבי אין אונס בגיטין אמרינן דחששו לצנועות דזימנין דלא אניס וכו'. הרי דמצד הדין אין להחמיר אפי' באיסור א"א משום חשש אונס. וגבי עדים זוממין מחייבינן להו כשהוזמו ראשונים. משום דהו"ל לאסוקי אדעתייהו מעיקרא כשהעידו דלמא יותזמי. אבל לקושטא יחדיו יהיו תמים. דשאני בעדים זוממים משום דדמי לתחלתו בפשיעה וסופו באונס. דכיון שעדות שקר העידו גם המה. ופושעים בגופן מתחילתן הו"ל לאסוקי אדעתייהו גם על האונס שבא ע"י פשיעה. והיינו טעמא דלא קשי' לרב דס"ל ביבמות דף צ"א ע"א] בניסת עפ"י עדים דמותרת לחזור לו דמאי הוה לי' למיעבד. לא קשי' לי' מתניתין דסנהדרין הנ"ל. ודוחק לומר דס"ל כתירוץ הראשון דאיירי כשראו הב"ד עצמם]. משום דהתם שאני דהוה תחלתו בפשיעה. מיהא לדידן דפסקינן שם דלא כרב. באהע"ז סי' י"ז סעיף נ"ו] דאפי' נשאת עפ"י עדים אסורה אין להביא ראי' לדברינו הנ"ל [באות ט"ז]. דשאני התם דאמרינן כיון דלבסוף בא הבעל ואין איש חי יכול להסתיר את עצמו שלא יודע לאיש ממנו, לכן קנסינן לה דמסתמא אם דייקה כנכון לה היה נתוודע לה איזה ספק וערעור בדבר. וכה"ג אמרינן שם דף צ"א ע"ב] גבי הלכה צרתה ונמצאת זו אילונית, דקנסינן משום דהוה לה לאמתוני. אע"ג דאילו בא לשאול לקמן היינו מתירין לינשא. שהרי אפי' בענין דיני נפשות לא חיישינן לאיילונית וסריס עי' סנהדרין (דף ס"ט ע"ב] בהוכחת הש"ס דאזלינן בתר רובא בד"נ וברש"י שם ד"ה אלא]. משום כיון דלבסוף נמצאת איילונית גמורה מסתמא אילו חקרה היטב היה נודע לה איזה ספק בדבר. כיון דאי אפשר להסתיר לגמרי. משא"כ בעדים זוממים דאפשר שלא יודע לעולם. או שיבואו לאחר שיהרג הנידון. כעין מעשה דנבות ושמעון בן שטח

יח ולפי"ז יתישב היטב קושית שעה"מ פ"ב מה' חגיגה] שהבאתי לעיל [באות ז'] גם באופן השני שכתבנו לעיל [באות ט'] שגם בחצי עבד וחצי ב"ח דכופין ע"י ב"ד דוקא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא. איברא למאי שכתב לעיל [באות ט"ז] דדברי תוס' חגיגה וכן דברי רמ"א הנ"ל לא שייכי אלא במילתא דאפשר שתתקיים ע"י הודאת בע"ד לחוד דכיון דאי אפשר שתתבטל לעולם. לכן דנין השתא בתר סופו. אבל בדבר שא"א שיבא לידי סופו רק ע"י עדים. כגון בעיה"נ ושור הנסקל דאפשר שתעקר לגמרי ע"י הכחשה והזמה. שוב אין דנין בשעתיה בתר סופו. אם כן בהפיל שינו וסימא עינו דעיקרו קנסא. ולא תתקיים אלא ע"י עדים תו א"א לומר דדנין אותו כמשוחרר. כמו בחצי עבד לדעת תוס' חגיגה. לכן מדמי ליה בגמרא שפיר לקנסא דשלשים שקלים. במעוכב גט שיחרור. שהיה ע"י דבורו והודאתו לבד. בהקדישו או הפקירו וחצי עבד וחצי ב"ח וכמ"ש רש"י שם. דכמו דהתם אין דנים אותו השתא עתה כמשוחרר. מפני שנתגלה לנו השתא דמת העבד דשוב אינו עומד לשחרר. מכש"כ גבי שינו ועינו דמעולם מתחלתו עד שישחררהו. אי אפשר לדון את פני הדבר בתר סופו. כל היכא דאיכא במציאות שתתבטל לגמרי

ואין להקשות על יסוד זה שכתבנו. דא"כ גם במתקיים ע"י הודאת בע"ד. נמי אפשר שתתבטל ע"י אמתלא, וליתא, דכיון שהודה שותף אחד ששיחרר חלקו וזכה העבד בעצמו תו לא מהני אמתלא להפסיד לעבד כמ"ש הר"ן בפ' האשה שנתארמלה בשם הרא"ה דהיכא שאמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא [ובקצוה"ח סי' פ' ס"ק א'. ובסי' פ"א] דבממון היכא דלא שייך משטה או שלא להשביע לא מהני שום אמתלא. וה"נ כן הוא. אכן בדינא דרמ"א צ"ל דמיירי שהגיד בפני רבים או שעשה מעשה. ויותר נראה כיון שהודה קודם לזה שנאסר הנייר בדבר שמחוייב לשורפו והכל מצווים לשורפו. בהודאה כזו לא מהני שום אמתלא. דרבים לא יחפשו תו אחרי מסתורת לבבו ואמתלאות שלו. והודאה כזו שיד זרים ישלטו בממונו לא יצא מפיו עד שידע בעצמו בבירור באמתת הענין בכל צד. וכדמות ראיה, שלקצת פוסקים הפקר מצד נדר היעלה על הדעת שיועיל אמתלא טרם שזכו בה

יט לכאורה נראה שדברי תוס' ב"ק [ל"ג ע"א] בד"ה איכא וז"ל בתוך הדבור אלמא לא חשבינן גברא בר