זית רענן חלק ב מט

שפגלו במקדש מזידין חייבין [גיטין דף נ"ד]. ש"מ דחשוב כהיזק שאינו ניכר. אע"ג דמצוה לשורפו וכופין עלה. דכל שפסולו בקדש חייבו רחמנא לשורפו. אבל מתרומה שטימאה דחשיב שם בגיטין, ליכא ראיה ברורה. דלדעת רש"י ותוס' בתירוץ קמא (שבת כ"ה ובתוס' ד"ה כך) אינו בשרפה אלא מדרבנן. וגם מותר בהנאה בשעת שרפה]. אבל בגזלן ובדבר שמחוייב לשורפו מדאורייתא. נראה מצד הסברא דלדעת רמ"א דגט בטל משום דעומד לשרוף כשרוף דמי, פשיטא דלאו השבה מעליא הוא. וכן בחמץ אם מחזירו בפסח כמו כן לאו השבה הוא כיון דהכל מצווים עליו לבערו. וכן מבואר בחק יעקב סי' תמ"ח]

ומה שמשיג עליו בקצוה"ח סי' שס"ג] דאם כן לאחר פסח נמי כיון שכבר קנאו בשינוי. חדא דלהיפך לא מצינו שיתחייב הענין בדבר דלא מיחשב להשבה שיהיה כשינוי. ועוד כיון דעבר עליו הפסח ולא נשרף איגלאי מילתא למפרע דלאו כשרוף דמי. דדמי למאי שכתבו תוס' בריש מס' חגיגה בסוף הדבור גבי הפיל שינו. כיון דמת איגלאי מילתא שאינו עומד לכפות. והכא נמי כיון דעבר הפסח ולא נשרף ששוב אין הכל מצווים עליו. וגם הוא א"צ לשורפו אלא מפני התקלה. וכל כי האי גוונא לא אמרינן דכשרוף דמי. כמש"ל אות י"ב]. ולהכי אפי' לדעת הפוסקים דיאוש ושינוי השם אפי' חוזר לברייתו קונה. זהו היכא דמיהת בשעתו היה שינוי השם. [ונזכרתי שזה כביר שמעתי בשם ש"ב גדול אחד שליט"א. לתרץ דברי הח"י באופן הזה קצת]. איברא נראה שבעל קצוה"ח ג"כ מסכים. דלדעת רמ"א לא הוי השבה יעוי"ש

טו הא דכתבנו לעיל [אות י"ג י"ד] היכא דנסתיים מילתא דלא נשרף לבסוף. אזי לרבנן דר"ש דפסקינן כוותייהו לאו כשרוף דמי. לכאורה נראה מדברי תוס' במס' חגיגה דאכתי מידי ספק לא נפקא. שהרי בכהאי גוונא מיבעי' לן לענין קנס ולא נפשטה. וי"ל דמכל מקום מיבעיא ליה בזה כיון שאינו זוכה במעשה ידיו לאו אדון הוא. כדמשמע שם מפשטא דגמרא. איברא יש לחלק ברווחא. דוודאי היכא דלא נגמר הענין ע"י סבה דשכיחא או ממילא. בכהאי גוונא הוא דאמרי' דאיגלאי מילתא למפרע דלא עמד לשחרר או לשרוף. אבל כשנולדה סבה חדשה דלא שכיח אזי בכל כהאי גוונא לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע. ואעידה שלשה עדים על מבוכה זו. עיין יבמות (דף ס"ה] תוס' ד"ה אי איהו כו' בסוף הדבור, וז"ל וא"ת דבפ"ק דנדה (דף י"ב] אמר גבי אשה שאין לה ווסת לא יחזיר אפי' הדר ואיתקן משום קלקולא והשתא והא אין יכול לקלקלה דאמר השתא הוא דבריית כדאמרינן הכא. ואומר ר"י דלא דמי דקלקול בנים אין רפואה מועלת כל כך ולכך בשעה שגרשה לא היתה בת בנים דלא שכיח שתתרפא, לגמרי מגרש לה, אבל קלקול דווסת שכיח להתרפאות ולא גמר ומגרש לה דיאמר אילו הייתי יודע שסם מועיל לה לא הייתי מגרשה, עכ"ל ועוד ראיה. עיין נמוקי יוסף ריש פ' החולץ, וז"ל ור"ל אמר וכו' ופסק תלמודא בסמוך דהלכתא כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שהעיבור לאו כלום הוא. דאע"פ דבכמה מקומות קיי"ל איגלאי מילתא למפרע אמרינן שאני הכא שאם בשעה שחלץ לה היה וודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה. אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשירה. אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאחר כך גרם לה איזה דבר להפיל. נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה, עכ"ל. ועוד ראיה מב"ק (דף קט"ז] תוס' ד"ה אדעתיה דאריה אפקריה כו' וז"ל לא דמי להא דאמר באלו מציאות [דף כ"ד] המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. דהתם וודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי. אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלווה אותם לשמור בהמותם מחיות ולסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה. ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכל הלכך אינו מפקיר אלא אדעתא דאכלה ליה אריה והא לא אכיל ליה, עכ"ל. וטעמא דכולהו דכשם שאין פותחין בנולד משום דנולד לא משוי לנדרא בטעותא. ומבואר שם בגמרא דמידי דשכיח אינו בכלל נולד. ועל יסוד זה בנויים הני מילי כולהו וזהו כוונת תוס' הנ"ל. דגבי מציל מן הארי שנולד סבה מחודשת להצילו מן הארי לכן זכה מן ההפקר משום דלא משוי ליה למילתא כטעותא. משא"כ גבי רב ספרא דנודע השתא דהיה שבע השתא. ואיגלאי מילתא למפרע. דמעיקרא כשהפילו לפניו היה שבע. ומשוי ליה למילתא כטעותא למפרע. ולקמן סימן כ"ג אות י"ג יתבאר זה בתוספת ביאור קצת]. והיינו טעמא דגבי קנס מיבעי' לן משום דנולד סבה דלא שכיחא כלל. כדאיתא בגיטין (דף ע"ג ע"א] ש"מ אכלו ארי אין לנו. ועיין בתוס' שם דשלשה הדרגות יש. אונסא דשכיחא, ושכיחא ולא שכיחא, ואונסא דלא שכיחא כלל. איברא היכא דנתבטלה הכפייה מן האדון. או לישרף העומד לשרוף ע"י מקרה דשכיח. דעל ידי זה איגלאי מילתא למפרע שהיינו מחזיקין הענין בטעותא בכל כהאי גוונא ליכא ספיקא כלל דלאו כשרוף הוא למפרע. רק לר"ש, כמש"ל (אות י"ג]. וכן גבי שיחרור

טז איברא עודנו צריכים לפרק מעלינו ומדברי קדשו של רבינו הרמ"א הנ"ל שני סוגיות שלימות. דאיתא בר"ה [דף כ"ח] אמר ר"י בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא. מ"ט עיה"נ כתותי מש"ע. ואם נימא דבדבר שמחוייב לשורפו מן התורה. אזי גם לרבנן דר"ש כשרוף דמי. וזה הטעם כולל יותר לכל פרטותיהן. דאפי' בגיטין וס"ת ותפילין ומזוזות ופרשת סוטה נמי פסולין מהאי טעמא אע"ג דלא בעי שיעורא. משא"כ מפני דכתותי מש"ע. ועיין במס' סוכה [דף ל"א] בתוס' ד"ה באשירה. דמפני כעין קושיא זו מחקו הגירסא הישנה. דבעל מימרא זו לאו רב יהודה אמרה. דמפרש בעיה"נ משום דכתותי מש"ע. ולרב יהודה הול"ל משום דמצות ליהנות ניתנו. וכוונתם, דזה הטעם כולל יותר דגם גבי כסוי אסור. עיין חולין (סוף פ' כסוי הדם]. ובשלמא הא דאמרינן בסוכה (דף ל"א] הכא באשירה דמשה דכתותי מש"ע. וכן בחולין סוף דף פ"ט] אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן. לא קשיא לן, דאיכא למימר דטעמא דכתותי מש"ע כולל יותר במקומו שהרי כמה אשירה איכא דלית בהו טעמא דכשרוף דמי. כגון באשירה של ישראל. או של עובד כוכבים וזכה בה ישראל. דאינו טעון שרפה רק גניזה [ולא כל העומד ליגנז כגנוז דמי, כמ"ש לעיל אות ב' בשם הפר"ח]. וכן אשירה של עובד כוכבים לדעת ר"ת דבכולהו אינם עומדים לשרפה. וכן בלולב ושופר של תקרובת. דמשום כמש"ע איתא בכל הני משא"כ משום דכשרוף דמי

[ובזה מתורץ היטב מאי דנקט אשירה דמשה. שכבר נתבערו לאחר כיבוש והוי ליה למימר באשירה דישראל. ולפי' ר"ת הול"ל כאן קודם ביטול וכו'. ונראה דבזה מרמז לן כל עיקר הדברים. למען נדע עיקרו וטעמו. דלאו משום העומד לשרוף הוא דפסול. רק משום כמש"ע. דאיתא בע"ז [דף מ"ה] דאינם מחוייבים לשורפם קודם כיבוש. דכיבוש קודם. דרדוף ואח"כ שרוף וממילא האשירות שהיו בימי משה בעבר הירדן שהיה קודם כיבוש אי אפשר לומר בהם דכשרוף דמי. דעודנו מחוסר כיבוש (רק) דהשתא במחוסר [רק] העמדה בדין לא אזלינן בתר סופו. כמ"ש תוס' [סוטה כ"ה] מכש"כ במחוסר כיבוש מלחמה. וממילא נדע דגם בכו"ם שאינו מחוייב לשורפו ודי בגניזה לבד ג"כ פסולים. וכמ"ש תוס' [יבמות ק"ג] וכמש"ל [באות ב'], אבל מפני דכמש"ע גם אשירה דמשה פסולין, שהרי דינן בשרפה. רק דמצות כיבוש קודם. וזה דבר נמרץ ונפלא בעז"ה ית"ש]. אבל בעיה"נ דלעולם מחוייב לשורפו הו"ל למימר האי טעמא דשייך גם בכל הני דאמרן. גם קשיא מסוגיא דב"ק (דף מ"ה] גבי שור הנסקל. דלאחר שנגמר דינו החזירו שומר או הגזלן לבית בעליו מוחזר. עיי"ש ובדף צ"ח שם. וחכמים דפליגי עלי' דר' יעקב. הוא מטעמא אחרינא. או משום דחשיב כהיזק הניכר. כיון דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו. לכן כשנפל ביד ב"ד לסוקלו דרשות ב"ד עליו. דמי לשור תם שהזיק אצל שומר דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך. אפי' לר' ישמעאל. כיון דמכל מקום נשתעבד לניזק חשיב היזק הניכר]. ולשיטת רמ"א קשי' כיון דנגמר דינו לסקול כסקול דמי ואפי' לר' יעקב דסבר גומרים דינו של שור שלא בפניו. אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דעומד לסקול. איברא רבינו הרמ"א יש לו אחוה בבי מלכא. שלא עליו לבד התלונות האלה שגם לדעת תוס' חגיגה בחצי עבד ג"כ יסבו בלכתן

אבל לאחר העיון נראה. דעד כאן לא מחתכין את פני הדבר בשעתו. ודנין את פני הדבר בתר סופו. אלא בדבר שמסתמא עומד לכך. ולא יתבטל את הנגזר עליו אלא עפ"י סבה רחוקה לכן בכל מילתא שתתקיים פני הדבר לכל הלכותיהן ע"י הודאת בע"ד לבד. וכיון שהודה בפני ב"ד בדרך הודאה גמורה. שכבר