זית רענן חלק ב מח

וסימא את עינו וכו'. ולדעת תוס' הנ"ל מאי קשיא ליה דשאני התם שעודנו חי והוא בר כפייה וכמשוחרר דמי. ועיין בזית רענן חלק ראשון [דף פ"ז ע"א אות ו'] מה שכתבתי שם. ולפי דברינו הנ"ל התם שאני כיון דכולו קנסא. וקנס לא חייבו רחמנא עד שעת העמדה בדין. והיכא דבעינן העמדה בדין דומה לשטר העומד לגבות. ועדיף עוד ממת קודם שכפוהו שהיה עומד לכפותו עד שלא מת. משא"כ בקנס שלא עמד בשום פעם לכך. רק ע"י ב"ד דווקא וזה בכלל מחוסר ולא בסוג העומד. ועיין מש"כ בזה [באות ט' וח"י]

ח באופן אחר נראה ליתן מקור ויסוד לדברי רמ"א הנ"ל דהיכא שכופין לשורפו אמרינן כשרוף דמי אפילו לרבנן דר"ש שמבואר פלוגתא דאביי ורבא דלאביי אמרינן למפרע הוא גובה. והיכא דזבין מלוה או אקדשיה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ואנן פסקינן כרבא. ועיין גיטין (דף מ'] בתוס' ד"ה הקדש וכו'. תמצית דבריהם שם דהיכא שאינו יכול לסלקו במעות וגם אם מכרו גובה מן הלוקח. ואין יכול לסלקו בזוזי. אזי גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה. ואם אקדיש מלוה קודם שטרפו מהני למפרע

ט ולפי"ז גם בחצי עבד וחצי ב"ח שהיה עבד של שני שותפים ושיחררו אחד. אע"ג דלגבי האדון שלו עודנו ברשותו כמקדם. ולא יצא מרשותו כלל. ולא היה ברשות עצמו מעודו אפ"ה כיון דרשות ב"ד עליו לכופהו לשחררו דנין כאילו כבר כפוהו. דכיון דמסתמא יבא לידי כך אמרינן ג"כ דלמפרע הוא גובה ולהכי מחוייב בראייה לדעת תוס' חגיגה הנ"ל [ואין להקשות דא"כ יהיה מותר ג"כ בבת חורין. דזה אינו דהוה כתרתי דסתרי אהדדי. דמידי טעמא דכפינן לאדון אלא משום שאינו יכול לישא ב"ח]. והשתא מרווח לן דאפילו אם נימא דדוקא ב"ד יכולים לכופו ולא ע"י אינשי דעלמא כמש"ל (באות ו'] דכיון שאינו יכול לסלקו ולמוכרו. אזי דנין אותו כאלו כבר יצא לחירות. דלמפרע נכנס ברשות עצמו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים והקדישו הנגזל ואח"כ העמיד את הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד דקדיש כמ"ש בש"מ בב"ק [דף ל"ג] בשם הרא"ש ועיין לקמן בחלק חשן משפט בדיני גזילה שביארנו טעמו משום למפרע ה"ג [שכן נראה יותר דכפיי' זו ניתנה לב"ד דוקא. שהרי צריך לכתוב שטר ע"ד. ולמש"ל צ"ל דעיקר כפיי' לשחררו הוא ביד כ"א. אבל אח"כ צריכים לגמור ע"י ב"ד בדבר שבממון. ועיין מש"כ [באות ח"י שלא יקשה עפי"ז קו' שעה"מ הובא באות ז']. ולא תיקשי לך מדברי תוס' סוטה. דלהכי פסקינן דלאו כגבוי דמי דהוי כדבר שלא בא לעולם ע"י דצריכים לב"ד. דהתם שאני דע"י זה יציבא מלתא דנדחה הגביי' לגמרי משום ספק סוטה. רק דמפני זיקוק דב"ד מדחינן את כח העומד. אבל היכא דסוף סוף בא לידי גביי' אזי אמרינן דלמפרע גובה. ותדע דאי לא תימא הכי תיקשי לאביי דס"ל למפרע ה"ג ואי זבין מלוה שפיר דמי. ולא אמרינן דהוי כדבר שלא בא לעולם

י וגם לדברי תוס' ריש ערכין דמפרשי מטעמא אחרינא. הא דחצי עבד דמחוייב בראייה למשנה אחרונה. היינו משום דסברי דחציו עבד שאני. כיון שמעולם לא היה שלו ולא ברשותו ואדרבה כבר היה של האדון וברשותו ועודנו לא יצא מרשותו רק משום כפייה דסופו. אזי כל זמן שלא כפוהו אי אפשר שישתנה ויתהפך הדבר לגמרי להוציאו מרשות אדון ולהעמידו ברשות עצמו לגמרי מה שאין כן בעומד לשרוף. שכל הנידון הוא רק לבטל רשות וזכות הבעלים. אבל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שהיה שלו מעיקרא רק שלא היה ברשותו. גם הם מודים לדינא כדברי הש"מ בשם הרא"ש המובא לעיל באות שלפני זה

יא וע"פ הצעת הדברים הנ"ל נראה דבאיסורי הנאה שכופין לשורפו כגון בכו"ם שעבדו עובד כוכבים לדעת ישראל וכמש"ל [אות ב'] דגם טרם שכפוהו לשורפו כבר יצא מרשותו. מידי דהוי כחמץ דאינו ברשותו מפני שנאסר בהנאה ואפי' לדעת ריטב"א במס' סוכה דף ל"ה] דאיסורי הנאה מיקרי לכם. אבל גבי חמץ דהכל מצווים לבערו, אמרינן להדיא דאינו ברשותו. רק דעשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. כמ"ש במקו"ח (סי' תל"א]. וא"כ עדיפא עוד למילתיה מגזל ולא נתייאשו הבעלים דאמרינן ביה דלמפרע שלו אע"ג דטרם שכפוהו הוא ברשותו מכ"ש באיסורי הנאה שכבר יצא מרשותו ע"י גמר דין שנגזר עליו משמים שהכל מצווין לשורפו אזי פשיטא דאם כפוהו אחר כך לשורפו. דכשרוף דמי למפרע ועיין היטב בב"ק (דף מ"ה ע"א] ד"ה השתא וכו' וז"ל כיון שנפסד ע"י שנפל בידו חשוב היזק ניכר יעו"ש. והכא נמי אע"ג דלא נגמר הדין בב"ד. דלזה שווים כל אינשי דעלמא. כמו ב"ד הגדול שבירושלים

יב ועוד יש להסביר קצת מטעם אחר. כיון דאנן פסקינן בחו"מ סי' צ"ה סעיף ב'] דענבים העומדים לבצור כבצורות דמיין א"כ גם בעומד לשרוף נמי נימא הכי. אלא דיש לחלק בין דבר שעומד מצד הטבע לבין דבר שאינו רק ע"פ דין. כמו שהכריח בעל שער המלך [פ"ד מה"ג] תוך ד"ה וראיתי. מר"נ ור"א דסברי במנחות דף ק"ב] דלא אמרינן אליבא דר"ש כל העומד ליזרק דמחוסר מעשה וקשיא להו מפ"ה דתרומות [משנה ח'] דס"ל כל העומד לתרום. אלא ודאי דשאני התם דמסתמא יתרום ולא ימכרנה לכהן. וכיון שכבר הוכחנו מדברי תוס' גיטין לעיל [אות ח'] דהיכא שיכולין לכפותו למפרע הוא שלו לכל דבר להקדישו ולמוכרו. ובדבר שבידו הגם שמצד הטבע יבא לידי כך אעפ"כ לא מהני למפרע טרם שעשאו. עיין נדרים דף ל"ד ע"ב] בככר של הפקר והקדישו. ועיין ברא"ש שם שמביא בשם הר"א ממיץ דאיירי דליכא אחר בכל המקום הזה והקדישו לכשיזכה בו יהיה הקדש. אלמא אע"ג דבפשטא משמע שהקדישו מיד. הוציאו הדבר מפשטא משום דלא מהני כשהקדישו מיד אלמא דבדבר שכופין. יפה כחו למילתיה מדבר שבידו ועשאהו וכיון שיסוד זה נבנה ממשמעות רבותינו הראשונים. להכי פסק רמ"א כוותיה דבדבר שכופין לשרוף כשרוף דמי. דנשמע במכל שכן דהעומד לבצור

אח"ז ראיתי בבית מאיר [סי' קכ"ד ס"ק א'] שכתב בסתמא שנשמע מעומד לבצור. ונעלם ממנו הוכחות שעה"מ הנ"ל שכל שהטבע מכריחו. עדיף מהמוכרח ע"פ הדין. גם ראיתי בס' אבן פנה שכתב דטעמא דרמ"א. דכשם דפסול בכתב על קליפה של בצלים דאינו מתקיים. הוא הדין בדבר העומד לישרף. ואין דמיונו עולה יפה וכמש"כ לעיל דהתם אינו מתקיים בעצמותו. ואיכא נפקותא רבה לדינא דלטעמייהו אפי' כתב על של ערלה וכלאי הכרם ג"כ עומד לישרף ובטל הגט. ואילו למאי שכתבתי הוא דווקא בדבר שמצותו בשרפה וכופין אותו מפני שמחוייב לשורפו. משא"כ בערלה וכלאי הכרם שאינו מחוייב לשורפן. כמ"ש הריטב"א להדיא בסוכה (דף ל"ה] רק מפני התקלה. וכן אפי' בכו"ם של ישראל ג"כ אינו צריך לשורפו רק לגונזו כמש"ל [אות ב']. ולא משכחת ליה דינא דרמ"א הנ"ל רק בכו"ם של עובד כוכבים שעבדו לדעת ישראל דגלי אדעתיה דניחא ליה. והוי דומיא דאשירה דמשה וכמש"ל

יג עודנה הדבר חובה עלינו לבאר. דלכל הטעמים שכתבנו לתרץ דברי רמ"א. עודנו תיקשי מקושיית הש"ס מנחות ק"ב ע"ב] דלר"ש נותר ופרה אמאי מטמאי טומאת אוכלין דהא עומד לישרף דהא לרבנן נמי דכיון דכופין לשורפו דנין לכל דבר על שם סופו. איברא לקושטא לא קשה, דבשלמא לרבנן לא קשה דלא מיבעיא לדעת רש"י [חולין פ"א] דמיירי ע"י הכשר שרץ הרי נפסלה ושוב אינו עומד לשרוף. וכן נותר איירי בכהאי גוונא שנאבדה החתיכה אחר כך. ואפי' לדעת תוס' בב"ק (דף ע"ז] בד"ה פרה לתירוץ האמצעי שם. דמפני שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך להכשר טומאה. מ"מ משכחת לה שיטמא טומאת אוכלין כשנפסלה אח"כ ששוב אינה עומדת לשרפה. אבל לר"ש קשי' כיון דאז היתה עומדת לשרפה בשעה שנגעה באוכלין דדינו כשרוף. כשם דסבירא ליה בעומד לזרוק אם היה שהות ביום לזרוק כזרוק דמי אע"ג דשוב אינו ראוי לזרוק דנפסל בלינה

יד יש לחקור לדינא דרמ"א דלדבר שכופין לשורפו כשרוף דמי אם איתא ג"כ גבי מזיק אם חשוב כהיזק הניכר. וחייב אפי' בשוגג. וכן בגזלן דיכול לומר הרי שלך לפניך. אם בכה"ג נמי נימא דגבי מזיק חייב אפי' בשוגג. פשיטא דגבי גזלן אין יכול לומר הרי שלך לפניך דקנאה בשינוי. כדמוכח בגיטין (דף נ"ג] בתוס' ד"ה גזלן. אלא אם נימא דגבי מזיק פטור אפ"ה אפשר דגבי גזלן אין יכול לומר הרי שלך לפניך. דלהיפך אינם אדוקים זה בזה. כדמוכח בב"ק (דף צ"ח] השבה מעליא בעי למיעבד. והנה בדין מזיק אין להביא ראיה ממנסך שם בגיטין] דשאני התם שאינו אלא תקרובת עכומ"ז ואין כופין לשורפו. ולדעת תוס' בב"ק (דף ע"ב] בד"ה דאי. גם איסורו בהנאה אינו אלא מדרבנן. איברא יש להביא ראיה מכהנים