זית רענן חלק ב מז

גוונא. ושני תירוצים נכונים לדינא. ואין תירוץ השני חולק על הראשון כאשר נתבאר, שהרי בע"כ צ"ל דכו"ם של עובד כוכבים וזכה בו ישראל ששוב אין לו ביטול. אבל מכל מקום אינו צריך אלא גניזה ואינו מחוייב לשורפו. דאי לא תימא הכי למה ליה לשנויי דאיירי דוקא בעבדו עכו"ם ע"ד ישראל. לימא בפשטא שזכה בו ישראל אחר כך. אלא ודאי משום דבעי לאשכוחי בגוונא דבעי נמי שרפה וזה לא משכחת לה אלא בעבדו על דעת ישראל כדי שיהיה דומיא דאשירה דמשה כדנקט ליה בפרק לולב הגזול. ומדהקשו שם בתוס' הנ"ל אחר זה הלא בכו"ם של עובד כוכבים נמי מדאגבהה קניא והוי כו"ם של ישראל ומשמע דקושיא זו קאי גם לתירוצם השני. דאע"ג דאינו טעון שרפה. כיון דצריך גניזה יש בו משום כמ"ש [דהא כו"ם של עובד כוכבים שזכה בה ישראל צריך גניזה וראיה על זה מדמצינו גבי יעקב שגנז את הכו"ם משכם כדכתיב ויטמון אותם תחת האלה וגו' וכן משמע מדברי הרמב"ם [בפ"ח מה' עכו"ם ה"ט] דנקט התם כו"ם של ישראל לענין ביטול וגניזה. וכתב וכן כו"ם של עובד כוכבים שבאת ליד ישראל. ומשמע בפשטא דגם לענין גניזה שוה לכו"ם של ישראל ולפי"ז מדוקדק היטב דברי רבינו הרמ"א ז"ל הנ"ל. ומיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם כגון כו"ם של עובד כוכבים וצריך שרפה כגון שעבדו ע"ד ישראל הגט בטל. אבל באופן אחר לא משכחת לה. דבכו"ם של עובד כוכבים גרידא סבירא ליה לעיקר לדינא כדעת רש"י ורמב"ם דאפילו כמש"ע במידי דבעי שיעור לא שייך גבייהו ואפילו כשזכה בו ישראל אח"כ דלא מהני ביטול מ"מ א"צ לשורפו. וכן בכו"ם של ישראל מתחלתו א"צ שרפה [ולא אמרינן כל העומד ליגנז כגנוז דמי אפי' לר' שמעון. כמ"ש הפר"ח אהע"ז סי' קכ"ד ושעה"מ פ"ד מה' גירושין] אבל בלחי מיירי בפשטא. או בכו"ם של ישראל או בשל עובד כוכבים וזכה בו ישראל מ"מ א"צ לשורפו. דלא עדיף מכו"ם של ישראל דא"צ רק גניזה. ואפ"ה בקורה דצריך שיעור פסול דכמש"ע. ולפי"ז תו לא קשה מידי מכל קושיות המבוארים עוד שם

ג איברא בעיקר הדין דפסק הרמ"א דכל העומד לישרף כשרוף דמי כר' שמעון. והוא נגד הכלל שנמסר לנו במס' עירובין [דף מ"ו] זולת במקום דמוכח להדיא. הנה הבית שמואל רבות עשה בזה שהוכיח מהרמב"ם בהלכות תרומות פרק י"ג ה"ו] גבי סאה תרומה דפסק כר' שמעון. איברא הגם שדברי קדשו הם כצפיחית בדבש. שהפליג לתרץ הקושיות והוויית מדברי רמ"א. והביא עצה מרחוק ליסוד הדברים. אבל עודנו לא שבעה נפשנו לבנות בנין חזק על יסוד רפוי. שדברי רמב"ם הן המה רק באיסור דרבנן. שגם המה לא עשו רק לחומרא בעלמא. שמדאורייתא בטל ברובא ומותר באכילה. שמפני גזל השבט לא נאסר המדומע. והם החמירו עד מאה ויאסור אח"כ את המדומע עד שירים. ובענין קל כזה סמך הרמב"ם על דברי ר"ש וגם בזה החמיר בפירושו דהלכה כחכמים ואיך נסמוך אנחנו להקל באיסור דאורייתא לבטל הגט לגמרי, דמשמע שאין קידושין תופסין בה. לכן לפענ"ד נראה דמקור הדברים מריש חגיגה גבי חצי עבד וחצי בן חורין. למשנה אחרונה דמחוייב בראיה עיי"ש [דף ד' ע"א] בתוס' ד"ה לא וכו' אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחררו דמי. אבל התם כיון דמית איגלי מלתא דלא הוי עומד לשיחרור, עכ"ל ונראה דכל כהאי גוונא שיש בידינו לכופו מתחלה הוא נידון כאילו כבר נעשה. והוא ענין ממוצע שבין לר"ש בין לרבנן דנין מתחלתו כאילו נעשה

ומעתה דוק ותמצא ששלשה הדרגות יש. א] בדבר שיש בו מהידור מצוה ואין כופין. כגון בפרה אדומה שנפדית ע"ג מערכתה כשנמצא נאה הימנה. או אפי' בדבר שכופין וכבר עבר הדבר ואי אפשר עוד לתקן הדבר על מכונו כגון בלן לפני זריקה דאי אפשר לזרוק עוד. בהנך גווני פליגי ר"ש ורבנן. עיין [ב"ק ע"ו מנחות ק"ב ע"ב] ובדבר שאין כופין רק שהוא מצד הכרחית הטבע כגון בעומד ליקצר, עיין שבועות [דף מ"ג ע"א]. ובעומד לחתוך, עיין חולין [דף ע"ג ע"ב] גם בהדרגה זו היא פלוגתא דתנאי. ולכל הפוסקים פסקינן כאילו נעשה [ולדעת ר"ן שבועות גם חכמים מודים דכבצורות דמיא. ולא פליגי רק בצריכים לקרקע קצת]. איברא בהדרגה זו עצמה יש קצת פחות ממנה שאינה מן ההכרח כל כך. אבל ביותר מסתבר לצד אחד מן ההפכו. כגון בעומד לתרום. שהרי איפשר שימכור כולו לכהן חוץ מאותה סאה שנפל, גם בזה פליגי ר"ש ורבנן [בפרק ה' דתרומות משנה ח']. ופסק הרמב"ם כרבנן. ועיין שעה"מ בה' גירושין [פרק ד' הלכה ג']. איברא בדבר שכופין והכל כופין עליה. בזה לכולי עלמא כשנידון פני הדבר עודנו עומד לכפותו וככפוי דמי וכאילו כבר נעשה. שהרי סמכינן על זה אף להקל גבי חצי עבד וחצי ב"ח דמביא קרבן ראייה ולא חיישינן לחולין בעזרה ומהאי טעמא בדבר העומד לישרף דהיינו בכו"ם של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל. שהוא מצווה ועומד לשורפו מדאורייתא והכל כופין עליה. כמו בעשה סוכה ואינו עושה אזי לכולי עלמא דנים על שם סופו. ונראה ראיה ברורה שאין להשיב עליה מש"ס גיטין [דף כ' ע"ב] בין שטה לשטה מהו תיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ובע"כ צ"ל משום דעומד לחתוך כחתוך דמי וכן כתב ר"ן וריטב"א. ומאי קושיא אם היה איבעיא ליה אליבא דרבנן דר"ש. ורבנן דר"מ בשבועות. ואליבא דר"י [פרק י במסכת מקואות]. אלא בע"כ צ"ל משום שיכול לכפותו אזי לכ"ע דנין כאילו נעשה עיין בבית מאיר שם. אך לא אזיל בטעם זה]. ודברי רמ"א נכונים וכנים

ד ועוד כדמות ראיה לזה. מדנחתי תוס' סוטה (כ"ה] בד"ה לאו כגבוי, לחלק בין עומד לגבות לעומד לשרוף. הלא לדינא הדברים במשרים, דאנן פסקינן כב"ה ופסקינן כחכמים דר"ש. אלא דאזדי לטעמייהו בחגיגה דהיכא דעומד לכפות דנין ככפוי. ומשום הכין הוא דקשיא להו כיון דעומד לכפותו ולהגבות לבע"ח ואפ"ה לאו כגבוי. ולהכי ירדו לחלק בין שצריך לב"ד דוקא דמחוסר מעשה לדבר שביד כל אדם. כדאיתא שבת [דף מ"ו ע"ב]

ה עיין בקצוה"ח [סימן ג' ס"ק א'] שכתב דאפילו יחיד מומחה שיכול לדון. אבל לכפותו צריך ב"ד דוקא. ומדאורייתא בשלשה מומחין ואנן שליחותייהו קעבדינן כמו בגט מעושה דכתיב לפניהם. וגט מעושה ע"י הדיוטות פסול. ובנתיבות המשפט משיג עליו שם דדמי לעשה סוכה ואינו עושה. וכו' דביד כל אדם לכפותו לקיים מצות הבורא ית"ש. וכתב שם דלהפוסקים שיעבודא לאו דאורייתא רק מצד כפייה הרי זה ביד כל אדם לכפותו. וכמו בנרצע שמלאו ימיו דביד רבו להכותו כדי להצילו מאיסור שפחה ובמשובב נתיבות משיג עליו. וכתב שם דגם בסוכה ואינו עושה צריך ב"ד כמו בגט מעושה. וגם בנרצע אינו רשאי להמיתו רק להכותו שהרי רק ברודף אחר ערוה רשאין להמיתו קודם שעבר עליו. ולא בכל התורה כולה. אלמא דאפי' להפרישו מאיסור אינו רשאי להמיתו קודם שעבר עליו. ואח"כ ניתן ביד סנהדרין. ולפענ"ד נראה דבעיקר הדבר שכתב הקצוה"ח הדין עמו דוודאי בדברים שבין אדם לחבירו ותלוי הדבר גם בצד שכנגדו פשיטא דאין ביד כל אחד לכפותו, והיינו טעמא דגט מעושה הגם שהוא מצד הדין. אבל עודנה תלוי בדעתה כמ"ש תוס' ריש זבחים בד"ה סתם. לכן למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא פשיטא שאין ביד כ"א לכפותו

ו איברא מה שהוסיף במשובב נתיבות דאפילו בסוכה וכדומה צריכים דוקא ב"ד זה אינו דבדבר שאינו תלוי בשכנגדו לא ניתן לזה תורת ב"ד וביד כל אחד הוא. וראיה ברורה לזה מתוס' חגיגה הנ"ל. דגבי חצי עבד וחצי ב"ח דכיון דכופין דנין על שם סופו. ואם אמרת דצריך ב"ד כבר נגמר הדין בתוס' סוטה כ"ה] דלא אזלינן בזה בתר סופו. ומשום האי טעמא סבירי ליה לבית הלל דלאו כגבוי דמי. ואינו דומה לגט מעושה דתלוי ביד האשה משא"כ בחצי עבד דאינו תלוי בדעת העבד. רק משום מצוה רבה הוא דכפינן ליה ודמי שפיר לשאר מצות עשה דכפיי' ניתנה ביד כ"א ומה שמעורר במש"נ מאי שנא נרצע מכל איסורי' שבתורה. אפשר לומר דשאני בין איסור עולם לאיסור שעה. דבאיסור עולם היכא דאי אפשר להפרישו ע"י הכאה לחוד והמיתו אין לזה משפט מות דלא חמור כרודף אחר עריות דאפילו היכא דיכול להצילו בא' מאיבריו וכמ"כ בחייבי לאוין והוא איסור עולם]. ועיקר חילוק זה מבואר בש"ע סוף סי' תכ"ה ובסמ"ע ס"ק כ"א] אלא דהתם שכל עיקר איסורו אינו אלא דרבנן אינו רשאי להמיתו בידים אפי' באי אפשר להצילו בענין אחר. משא"כ בשפחה כנענית כיון שאיסורו איסור עולם וא"א להפרישו ע"י אחד מאיבריו. נמצא מזה דתוס' סוטה סברי ג"כ לעיקר כאשר תירצו בחגיגה. ולא כאשר תירצו בעירובין עיי"ש [דף ב' ע"ב] ד"ה במשנה ראשונה

ז עיין בשער המלך [פ"ב מה' חגיגה] שהקשה על תירוצם בחגיגה הנ"ל מגיטין [מ"ב ע"ב] דבעי למיפשט מהפיל את שינו