זית רענן חלק ב מו

כסוי. הוא הדין בספיקא דבעידנא דחינן לספיקא דכסוי ומשה"ט גופיה לא ישחוט לכתחילה משום שמחת יו"ט משום שיתבטל עי"ז מצ"כ שהוא סד"א. ועיין סנהדרין (דף פ"ד] דחיישינן לספיקא כי האי, דאמרינן התם רב לא שבק לברי' למישקל ליה סילוא דילמא חביל ליה והוא שגגת איסור יעו"ש. והא דאמרינן דבאיסור לאו ל"ח היינו משום דנחית להצלה ולרפואה ואי איפשר בענין אחר משא"כ בבנו כיון דאיפשר באחר [וכמו שכתב בחדושי הר"ן סנהדרין שם]

ולפי"ז יש ליישב דברי ר"ת הנ"ל באופן שלישי. דיש לדקדק לדעת הרא"ש דס"ל דטעמיה דרב יהודה דהוסיף על המשנה דבעינן ד"נ משום דבלא"ה הוי שני איסורי דרבנן. הלא לב"ה דאיירי בדיעבד לית ביה משום שמחת יו"ט רק משום ביטול מצות כסוי והא בכ"מ דעשה דוחה ל"ת דוחה אפי' לשני לאווין כמו דמצינן במצורע אע"ג דעל הזקן לחוד יש בו חמשה לאווין ומשמע אפי' כשהשחיתן בב"א. וכ"ה להדיא בתוספות נזיר (דף מ"א] ד"ה ופריך ואע"ג דהכא הוי עשה ול"ת דרבנן מ"מ מנ"ל לחלק בין חדא לתרי דרבנן רק י"ל שרב יהודה הוכיח כן ממתני' דכוי דקתני [פ"ב דבכורים וריש פ' כיסוי הדם] ואם שחטו א"מ א"ד וסבירא ליה לרב יהודה כדפריש ליה רבא משום דאפר כירה דעתו לוודאי וכו' וכמש"ל משום דספיקא דשני איסורין דרבנן מדחין לספד"א ובע"כ צ"ל דוודאי מדחי' לוודאי דאורייתא. וכיון דאנן פסקינן כרמי בריה דרב ייבא דטעמי' משום התרת חלבו. ואפי' היכא שהכין בפירוש לספיקא אינו רשאי לכסות. וכן מבואר בש"ע בפירוש בסי' תצ"ח סעיף י"ח] שוב לא מחלקינן בין תרי איסורין לחדא. כמו בכ"מ דדחי עשה לל"ת. וכיון דב"ה איירי אפי' בלא ד"נ ממילא ה"ה לב"ש לכתחילה דבחדא גוונא איירי ובגוונא דמתירין ב"ה בדיעבד מתירין ב"ש לכתחילה. וכיון דפסק כר"י דמוחלפת השיטה ואזי לב"ה מותר לכתחילה אפי' בלא ד"נ

ז עיין חולין [פ"ד ע"ב] דתני רי"א כוי אין שוחטין אותו ביו"ט וכו' ואם שחטו א"מ א"ד מק"ו וכו' יעו"ש היטב ובתד"ה כסוי וכו' ובמהרש"א. ולדברינו הנ"ל קשיא טובא דגבי מילה תרווייהו שוין דוודאי דוחה שבת בקו"ע וספיקו אינו דוחה יו"ט בקו"ע אבל גבי כסוי דוודאי אינו דוחה את השבת הוא רק בשוא"ת כיון דנסתלקה למעשה שחיטה דמעיקרא שהרי הוא כמחויב בדבר לשוחטו לצורך חולה ושוב לא נדחה למצות כסוי רק בשוא"ת משא"כ גבי כוי דאם אמרת דלא יכסה הרי עקר למצות כסוי בידים ע"י שחיטה דמעיקרא דכיון שמחויב לכסות מספיקא הרי עקר בידים ע"י מעשה שחיטה ובני הרב ני' תירץ קושיא זו בהשכל דגם בשבת מש"ל בקו"ע כגון היכא דלצורך החולה שוה בהמה לעוף והלך ושחט את העוף שהרי רשות בידו לשחוט איזה שירצה דהשתא נדחה לכסוי בקו"ע ושוה לכוי ואעפ"כ הוי דומיא דמילה שהרי שחט ברשות ודבריו נכונים. וא"ל דאכתי קשיא על דברי תוס' חולין שם אמאי נדחה לכסוי בידים בקו"ע משום טירחא הא כבר הוכחנו לעיל דמשום טירחא לא דחינן רק בשוא"ת משום דטירחא לחוד לית ביה כלל משום סרך לא תעשה רק משום עשה דרבנן ואיך נדחה לעשה דאורייתא בקום ועשה מפני עשה דרבנן וכמש"ל [באות ד'] גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמם או בשחט ציפור מעיו"ט. וי"ל דזהו מפני טירחא דיו"ט דווקא דקילא אבל טירחא דשבת דחמירא נדחה אפי' בקו"ע. וזהו שכתבו התוס' שם דאין לדמות טורח יו"ט לשבת, ואין לומר כיון דאכתי לית ביה אלא משום עשה דרבנן והיאך נעקור לעשה דאורייתא מקמי עשה דרבנן די"ל דעשה דרבנן בשבת כיון דאיתא בל"ת דידיה איסור סקילה גם העשה דידיה חמירא כעין שכתבו התוס' קידושין (ד' ל"ד] בסד"ה מעקה, ואי משום דהוי רק עשה דרבנן הרי מצינן דיותר החמירו בעירובי חצירות דרבנן מעשה דסוכה דאורייתא עיין סוכה ט"ז ע"ב] ודמי למ"ש תוס' בכמה מקומות דבמקום שראו טעם גדול לדבריהם יש כח בידם לעקור אפי' בקו"ע עיין יבמות [פ"ח[ בתד"ה מתוך [ודף פ"ט ע"ב] בד"ה כיון

ח שם בחולין בתד"ה תקיעת וכו'. ושני תירוצים משוללים הבנה שאין לך צה"י גדול מזה כיון שמחויב מדאורייתא לתקוע דספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דעיקר כוונתם עפ"י דאיתא בר"ה ל"ד ע"א] דפליגי שם אם אחת מדרבנן ושתים מד"ת ורשב"נ ס"ל אחת מד"ת ושנים מד"ס הרי דלכ"ע איכא בשלשה סדרים אחת מד"ס ונמצא שהספק איננו מחויב מצד הדין לתקוע רק שני סדרים ומסתמא יחמיר ע"ע ויתקע כל שלשה סדרים ואם שמע מתוקע זכר שני סדרים והסדר השלישי לא שמע בוודאי יש לחוש שיוציאו לר"ה דשוב ליכא צה"י כלל. וגם אית ביה משום שבות דתקיעות עצמו וכ"ז נתגלגל מפני שמחויב מספיקא שהרי אם לא יתקע כלל לא יבוא לכלל זה. ומזה הוכיחו דספיקא דוחה יו"ט אעפ"י שאין וודאי דוחה שבת משום חשש זה ועיי' במ"א [סי' ס"ז ס"ק א'] בספק קרא ק"ש דקורא עם ברכותיה מפני דמעיקרא הכי תקון משמע דבכ"ד דלא מצינו להדיא כן אזלינן בתר עיקר הדין ולא מחייבינן ליה רק במה שמחויב מדאורייתא

ועיין עוד בס' זית רענן ח"ר בדיני מתוך [אות כ"ה] מ"ש בסוגיא זו דדקר נעוץ על דברי השער המלך: סימן יב בדיני דכל העומד לישרף וכתותי מכתת שיעורי' בעזה"י פה ירושלים עיה"ק תובב"א מתחילה נבאר הדברים הנוגעים לדינא לדידן

א עיין רמ"א אה"ע סי' קכ"ד סעיף א'] וז"ל ומיהו בדברים הצריכים ביעור מן העולם וצריכים שרפה אם כתב עליו הגט בטל. ועיין בח"מ ובב"ש ובספר גט פשוט ובביאור הגאון החסיד זצוק"ל. ומקור הדברים מדברי ר"ן פרק שני דגיטין וז"ל כתבו על איסורי הנאה כשר. בכל איסורי הנאה קאמרי ואע"ג דכתותי מיכתת שיעוריה. דלא אכפת לן אלא במידי דבעי שיעורא כשופר ולולב. ומיהו באותם שצריכים להתבער מן העולם. למאן דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי. משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל הר"ן. והקשו עליו הלא כתותי מיכתת שיעוריה הוא במידי דבעי שרפה דוקא. ועוד הניחו בתימה על הרמ"א. דהרי פסקינן דלחי של אשירה כשר דאין צריך שיעור. הרי דלא אמרינן דכשרוף דמי [עיין בא"ח סי' שס"ג סעיף ח']. לכאורה נראה דרמ"א לשיטתיה דפוסק באו"ח [סי' תקפ"ו סעיף ג'] כדעת ר"ת. דאפי' בשל עובד כוכבים כ"ז שלא נתבטל אינו יוצא משום כתותי מש"ע אבל עומד לישרף לא מיקרי. דעומד נמי להתבטל. דבשלמא לענין כמ"ש סבירא ליה דאזלינן בתר השתא. וכל כמה דלא נתבטל לית ליה שיעורא. אבל כשבאו לדון מחמת שעתיד לישרף. הרי עתיד נמי להתבטל ואינו עומד לישרף בבירור ולפי"ז מתורצים כל הקושיות הנ"ל. איברא דעדיין יש לדקדק שהרי בלחי של אשירה לא הגיה הרמ"א כלום על דברי המחבר, ולדעת המחבר סי' תקפ"ו] לא שייך כתותי מש"ע אלא בשל ישראל ואפ"ה כשר בלחי דא"צ שיעור. אע"ג דבעי שרפה. וגם הרמ"א בעצמו סי' תקפ"ו] לא כתב אלא ויש מחמירין. משמע שהוא רק מצד חומרא. אבל מצד עיקר הדין ס"ל ג"כ כדעת רש"י ורמב"ם דלא אמרינן כמ"ש אלא בשל ישראל דוקא ואם כן בעירובין (דף פ' ע"ב] דמחלק בין קורה ללחי. בעל כרחו בשל ישראל איירי ואפ"ה מכשירין בלחי דא"צ שיעור. אע"ג דבעי שרפה. וגבי גט פוסק שהגט בטל

ב איברא נראה עיקר מדקדוק לשון הרמ"א דמרמז ברמיזה על דברי תוס' יבמות [ק"ג ע"ב] בד"ה סנדל וכו' וז"ל שם בתוך הדבור וא"ת אי בכו"ם של ישראל מאי קאמר דכמ"ש הא טעונה גניזה וכו' וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעורא גדול מזה א"נ בכו"ם של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל עכ"ל. כוונתם בפשטא כיון דאשירה דמשה כבר נשרפו בשעת כיבוש יהושע וזקנים ותו לא משכחת אלא או כו"ם של ישראל או של עובד כוכבים וכיון דבשל עכו"ם דמהני ביטול ליתא משום כמ"ש אלא בשל ישראל. והרי של ישראל א"צ שרפה אלא גניזה. ומתרצי ליה דמשכחת ליה שפיר בשל ישראל. שגם דאינו צריך שרפה כיון דבעי גניזה אין כתותי שיעורי' גדול מזה. וממילא מובן דלתירוץ הראשון עולה הענין על מכונו אבל המלות דנקט אשירה דמשה עודנו בקושי. ולתירוץ השני גם זה עולה במישור דמשכחת לן גם השתא כאשרה דמשה. כו"ם דבעי שרפה ולא מהני גבי' ביטול כגון דעבדה לדעת ישראל. דמידי טעמא דאשירה דמשה אלא מדפלחו לעגל גליי' דעתייהו דניחא להו. כדאיתא בע"ז [דף נ"ג ע"ב] השתא נמי משכחת לה כהאי