זית רענן חלק ב מה

כסידרן כגון בשחט בהמה וחיה ונתערבו דמן זה בזה או בשחט צפור מעיו"ט שהיה ביכלתו לקיים מצות כסוי בשעת שחיטה ואח"כ ע"י שכחה ועצלות לא כסה. אזי אפי' משום טירחא לחוד אינו רשאי לכסות ביו"ט אע"ג דלית בה משום סרך ל"ת כלל וכמש"כ לעיל והטעם כיון דבעידנא דקא שחיט שפיר קא עביד שוב נתבטלה העשה רק בשוא"ת. ובזה יש כח ביד החכמים לעקור ולבטל משום עילה כל דהו כפי שחייבה חכמתם

וע"פ יסוד זה יתיישב מקור הסוגיא ברווחא. גם יתיישב קושית הט"ז [סי' תצ"ח ס"ק י"ט] דל"ל הטעם בכוי משום התרת חלבו עי"ש שדחק בזה. ובכל זה לא יתיישב רק מן הגמרא. אבל מ"מ קשיא על הפוסקים דפסקו לדינא כברייתא דר"ז. ואעפ"כ הביאו הטעם בכוי משום התרת חלבו. כמ"ש בש"ע שם סעיף י"ח י"ט]. ועיין בא"ר שכתב דנ"מ היכא דשחט עוף אצל הכוי ולא יצטרך טירחא יתירא משום הכוי. אפ"ה אין רשאי לכסות משום התרת חלבו, ועי"ש ולדידי צריך עיון טובא בזה דהיכן מצינו שיתבטל מצות וודאי כסוי משום גזירה דהתרת חלבו דהרי לא מצינו רק בספק כסוי כגון בכוי אבל לא מצות וודאי דעוף דשחט בהדיה. וי"ל דבריו דאיירי שלא נתערבו ויכול לכסות שניהם בטירחא אחת אפ"ה לא יכסה רק את העוף לחוד. איברא לפי מ"ש נכונים הדברים בפשטא דגבי כוי א"א לחכמים לעוקרו משום טירחא לחוד דהוי כאילו יעקרו דבר דאורייתא בקו"ע דמ"ל וודאי או ספק כיון דסד"א לחומרא משא"כ בנתערבו דמם או בשחט מעיו"ט דנסתלקה למעשה שחיטה דמעיקרא ושוב לא הוי אלא כשב ואל תעשה ועיין בפ"י ביצה דף ט' שתמה על הא דשחט מעיו"ט דלמה לא יכסה בעפר מוכן. וכתב שהדבר צריך תלמוד. וע"פ דברינו לפע"ד נכון מאד משום דהוי שוא"ת שפיר עקרו גם משום טירחא]: ג

] ג] ולפ"ז נלמד לן דין מחודש דהא דפסקינן היכא דכבר שחט מותר לכסות בד"נ או באפר שהוסק ביו"ט זהו היכא דבעידנא דקא שחיט לא היה לו עפר אחר. אבל היכא דבשעת שחיטה היה לו אפר כירה או שעודנו היה האפר שהוסק ביו"ט חם. וע"י שלא כיסה מיד נצטנן בנתיים או שנתפזר האפר כירה שהיה לו. אזי שוב אין רשאי לכסות בעפר ע"י ד"נ או באפר שנצטנן כיון דנסתלקו לקו"ע דשחיטה אזי לא הוי רק כשב וא"ת וכיון שביטלו בשוא"ת משום טירחא לחוד כ"ש היכא דאיכא משום עשה ול"ת דרבנן. ודמי לשופר ולולב שעקרו מצוה דאורייתא ע"י ל"ת ועשה דרבנן כמשכ"ל ועפי"ז יתיישב לן גירסא הישנה (דף ח' ע"ב] והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין א"ד מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן. והוא תמוה דבלא זה קשיא מסיפא לחוד כיון דלא ס"ל לחלק בין ספק לוודאי ולמ"ש ניחא די"ל דאיירי בדאיתא ד"נ או אפר שהוסק ביו"ט רק דבשעת שחיטה היה לו אפר כירה או שעודנה לא נצטנן. ומשו"ה שוב אינו רשאי לכסות כיון דנסתלקה לקו"ע דשחיטה וכמ"ש. ומשו"ה קשיא ליה מרישא דע"כ בחדא גוונא קמיירי ואמאי לא ישחוט לכתחלה כיון דאז היה לו עפר מוכן. אבל מסיפא לחוד ל"ק די"ל דאיירי בכה"ג ובוודאי חיה ג"כ דינא הכי. והא דקתני כוי משום רישא כדאיתא שם בסוגיא

ה עיין [דף ח' ע"א] בתד"ה א"ה וכו' וי"ל דה"פ וכו'. ועודנו צריך תבלין להבין דבריהם דמאיזה סברא נפליג בין וודאי לספק במלא קופתו כשם דלא מפלגינן בד"נ וכדומה ויש להמתיק דבריהם דהא בע"כ למאן דפליג על רב יהודה צ"ל דס"ל כת"ק דרשב"ג במס' שבת (דף נ' ע"א] דסברי דבעינן קשרן, ולא כרשב"ג דסגי במחשבה לחוד להוציאו מידי מוקצה וע"ש בגמרא דרב יהודה ס"ל דגבי עפר דלא בר מיעבדא מעשה לכ"ע סגי במחשבה. ומעיקרא קא סברי שם דשווין הם ור"פ הוא שהמציא כן לחלק ביניהם ומסתברא דגם לרבנן דל"מ מחשבה היינו שיהיה וודאי מוכן. אבל מ"מ מוציאו מידי וודאי מוקצה דמה"ת נימא דפליגי מהיפוך להיפוך. דלרבנן הוי וודאי מוקצה ולרשב"ג יהיה וודאי מוכן. וא"ל דרשב"ג כאבוה ס"ל דספק מוכן מותר. ולדידיה הוי רק ספק מוכן. וא"כ לרבנן הוי וודאי מוקצה. עיין ביצה כ"ד, דהא שמואל ס"ל התם דאין הלכה כר"ג. ובשבת ס"ל כרשב"ג]. וכיון שלא הוי אלא ספק מוקצה לרבנן א"כ גם במכניס מלא קופתו עפר. גם לס"ד מעיקרא דלא ס"ל לחלק בין עפר לחריות ושאר דברים מ"מ יצא מיהת מידי וודאי מוקצה. ומשו"ה מותר לכסות בהם וודאי משום דאין סדר"ב מוציא מידי וודאי דאורייתא אבל לגבי כוי לא. דכשם שוודאי דרבנן מוציא מידי וודאי דאורייתא לענין שלא ישחוט לכתחלה. וסיפא איירי בהיה לו עפר מוכן בשעת שחיטה. וכמש"ל בסוף אות ד'] לקיים הגירסא הישנה בש"ס. ה"נ סדר"ב מוציא ספק דאורייתא כי שניהם שקולין הם. וכשם דבוודאי מוקצה אמרינן דלא ישחוט לכתחלה. וכן בד"נ אע"ג שיתחייב בוודאי כסוי. ה"ה בספק מוכן לא ישחוט את הספק. אבל לר"י קשיא דאיהו ס"ל דהוי וודאי מוכן אליבא דכ"ע משום דלאו בר מיעבדא מעשה. א"כ מתניתין דתנן לא ישחוט את הכוי כמאן אתיא ליה

ואם תפלס במאזני צדק. נראה מזה ראיה לדברי הרמב"ם [פרק א' מהלכות מילה הלכה ט"ו] דספק בין השמשות נימול ביו"ט של גליות. והש"ך (סי' רס"ו סק"ח] מסיק כן להלכה. דכשם דוודאי יום ח' דוחה וודאי יו"ט. ה"נ ספק יום ח' דוחה ספק יו"ט. [וא"ל דבלא"ה לישרי ספק יום ח' ביו"ט שני משום ספק ספיקא. וכן גבי כוי נמי איכא ס"ס חדא דילמא בהמה היא ולא נתחייב בכסוי כלל. ואת"ל חיה דלמא מוקצה היא. דספק ספיקא בשני גופים לא מהני כמבואר בדברי רבינו אלי' מזרחי גבי טומטום דאינו מוציא את מינו. מס' ראש השנה דף כ"ט ע"א]. מיהו אפ"ל דשאני יו"ט שני דמתחלה נעשה על הספק אפי' לדידן דבקיאין בקביעי דירחא. וראיה שהרי בריש ביצה למאי דס"ד דספיקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ. א"כ כל מלאכות דרבנן יהיו מותרים ביו"ט שני. ואנן לא מקילינן ביו"ט שני אלא לגבי מת ולמכחל עינא כמ"ש בש"ס ביצה [דף ו' ודף כ"ב] ועיין בכסף משנה [פרק י"א מהלכות מעשר הלכה י"ג] דבדמאי לא מהני ספק ספיקא כיון דמעיקרא תקנו אפי' במקום רוב דמהני בכל מילי. ומשו"ה לא מהני גם בהדי ס"ס וכעין זה איתא בתוס' פסחים [דף י' ע"א] ד"ה ספק ביאה בטעמא דרבנן

ו יש להתבונן בסוגיין דאמרינן אפר כירה דעתו על הוודאי ואין דעתו על הספק דאכתי קשה אמאי אין מכסינן את דמו כשכבר שחטו. שהרי אפי' באפר שהוסק ביו"ט מכסה שלא לבטל מצות כסוי כמ"ש תוס' בשם הירושלמי. וכשם דלא מפלגינן בוודאי לספק לענין משאצ"ל כדאיתא להדיא דאמרינן אלא כדר' אבא ספק נמי וכו'. ה"ה לענין מוקצה דמ"ש. שהרי משאצ"ל חמירא ממוקצה כמש"ל דא"ל דמיירי בדעבד גומא ואיכא שני איסורין דרבנן ודמיא להיכא דליכא ד"נ דאסור אפי' בדיעבד לטעמיה דרא"ש. [או לטעמא דכתבנו משום דלא הוי בעידנא לפי דצריך לנענע ולזוז ממקומו את העפר טרם שיכסה. וה"נ א"ל דמתניתין דכוי איירי כגון ששחט מרחוק מן אפר כירה דא"א לכסות בהדי דקא דחפו ממקומו, דבפשטא ל"מ הכי דקתני מילתא דפסיקא ואם שחטו אין מכסין את דמו דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מרישא דקתני אין שוחטין לכתחלה מאי איריא כוי אפי' וודאי נמי לא כמו בד"נ דלא ישחוט לכתחלה משום מלאכה שאצל"ג לב"ה ותירוצא דגמרא דלרבותא נקט כוי דלא מיבעיא ודאי דלא ישחוט כיון דאינו יכול לכסות. ל"ש בזה כיון דבוודאי יתחייב בכסוי לבסוף דליכא גביה אלא איסור גומא לחוד. ולמש"ל ניחא. וה"פ אע"ג דבאפר כירה אין מן ההכרח שיתעבד גומא בלקיחתו מ"מ לא יצא מידי ספיקא. ומשו"ה בוודאי מותר לשחוט לכתחלה. דאע"ג דהיכא דוודאי עושה גומא אסור לכתחלה לשחוט מ"מ משום ספיקא דאיסורא דרבנן לא מבטלינן לוודאי שמחת יו"ט ואין ספק מוציא מידי וודאי והוי כדליתא כלל. ואי משום ביטול מצות כסוי הוא דלא ישחוט. ז"א שהרי רשאי לכסות אח"כ ולא עוד אלא אפי' היכא דאיכא חד איסורא דרבנן בוודאי וחד בספק כגון בדעבד גומא וספק מוכן ג"כ מחוייב לכסות את הוודאי. אפי' לדעת רא"ש דשני איסורין דרבנן לא מדחינן מפני מצ"כ זהו היכא ששני איסורין וודאין. אבל היכא דחד מהם בספק אין ספיקו מוציאו מידי וודאי דאורייתא. אבל לגבי ספק כסוי כגון בכוי דאמרינן השתא דאין דעתו על הספק ואיכא איסור מוקצה בוודאי ואיסור גומא איכא נמי מספיקא בדיעבד אסור לכסות. דכשם דוודאי שני איסורין דרבנן מדחין לוודאי דאורייתא ה"ה בספיקן. אזי גם בספיקא דשני איסורין מדחה לסד"א וכמשכ"ל

וגם לטעמא דכתבנו משום בעידנא ה"נ יתפרשו תוכן הדברים. והוא דאע"ג דאפשר לו לכסות בהדי דקא דחפו לאפר כירה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וחיישינן דילמא לא יעלה בידו כן עד שיצטרך לטלטל טרם שיכסהו. איברא לגבי וודאי ל"ח לזה דאין ספק מוציא מידי וודאי. אבל בספיקא דכוי אמרינן שפיר דאפי' בדיעבד לא יכסה דכשם דהיכא דאי איפשר לו שיעשה בעידנא מדחינן לוודאי מצות