זית רענן חלק ב מד

כגון ביצה ופירות הנושרין ומחובר. ועיין במג"א [סי' תק"ט ס"ק ט"ו] לדעת התוס' והג"מ וכן פסק הרמ"א שם דמוקצה מותר בטלטול לצורך אוכל נפש דדוקא טלטול לחוד הוא דהתירו אבל לא שאר תשמישים. וכסוי דם הוי כשאר תשמישים. והא דהתירו לכסות הפשטי"דא משום דבשעת תשמיש כבר נתחמם ונסתלק המוקצה לגמרי הרי דכסוי דם דמי לשאר תשמישים. וכצ"ל בכוונתו דמתרץ בזה גם קושיא ראשונה מאפר שהוסק ביו"ט. ועיין במג"א סי' תצ"ח ס"ק ל"א] שכתב שם דעדיף לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט משיכסה בדקר נעוץ בעפר תיחוח דמ"מ הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. אבל מוקצה מותר לצורך אוכל נפש. וצע"ק בזה. גם קשה על המג"א כיון דשם איירי בכבר שחט והיאך שייך תו להתירו משום אוכל נפש שגם אם לא יכסה מותר באכילה. וצ"ל דעיקר טעמו שבא לשקול בין איסור דמלאכה שאין צריכה לגופה דחמירא דאסורה דהוי כמכשירין שאיפשר לעשות מעיו"ט. וגבי מוקצה הקילו אפי' באיפשר לעשות מערב יו"ט

ולפום הצעת הדברים האלו יתיישב קושיא ב' הנ"ל. דלקמן דבעי למידחי דברי ר' יוחנן ולעולם לא תיפוך. וב"ש לא שרו כלל משום שמחת יו"ט. ועד כאן לא שרו אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דתו ליכא משום מוקצה והכנה רק משום איסור מלאכה דרבנן דמלאכה שאין צריכה לגופה. דבכגון זה שרינן באוכל נפש עצמו אפי' במלאכה דאורייתא. אזי משום האי טעמא מותר לכתחלה לשחוט משום דמ"מ לא גרע ממכשירי אוכל נפש אע"ג דאיפשר לעשותן מערב יו"ט. והיינו טעמא דב"ש כר' אליעזר סבירי להו כיון דהשתא ליכא אלא איסור דרבנן לחוד. דשרי אפי' במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט. משא"כ בסולם משובך לשובך דמ"מ איכא איסורא משום מראית עין שיאמרו להטיח גגו הוא צריך ולא לצורך אוכל נפש

ג גם איפשר לומר בעיקר דברי ר' יהודה דמצריך דקר נעוץ בדיעבד לבית הלל. ולכתחלה לבית שמאי. זולת דברי הרא"ש דשני איסורין לא שרי משום שמחת יו"ט או בדיעבד לבית הלל משום מצות כסוי. דיש לומר דאע"ג דשרי לבית הלל מלאכה שאין צריכה לגופה משום מצות כסוי. זהו היכא דמ"מ הוי בעידנא דמיעקר עשה ול"ת דרבנן קא מקיים לעשה דכסוי וכמש"ל. שהרי לא נעשה הגומא רק היכא דשקיל ליה לעפר ממקומו לגמרי ואזי תיכף בהדי דעביד גומא קא מכסי ליה, כעין דאמרינן בש"ס (דף ח' ע"ב] דהוי בעידנא בכתישה. אבל היכא דליכא דקר נעוץ דתיכף כשנוגע בעפר תיחוח עבר בעשה ול"ת דרבנן. וכל כמה דלא מקיים לעשה בעידנא. אזי גם בכסוי דדמי לקום ועשה כמש"ל. מ"מ הוי כמו דליתא לעשה כלל כיון שצריך לעקור טרם דחייל לעשה כלל. ואין להקשות דאכתי למה לי דקר נעוץ משום איסור טלטול. הא טלטול לחוד שרי משום אוכל נפש. ואי משום תשמיש דכסוי כמש"ל בהגה"ה לדעת המגן אברהם. הדר הוי ליה בעידנא. דז"א דבלא דקר נעוץ שפיר אסרינן ליה משום טלטול דהא כיון דבית הלל איירי בדיעבד ובדיעבד לא שייך משום אוכל נפש כמ"ש המג"א שם בסי' תק"ט]. אבל לטעמא דבית שמאי בע"כ צ"ל דלא בעינן דקר נעוץ כלל כיון דקא שרו לכתחלה אע"ג דסוף סוף הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. וא"ל דהתם טעמא משום דהוי בעידנא. אבל לגבי טלטול לא הוי בעידנא דממ"נ שרי שהרי לגבי טלטול שרי משום אוכל נפש דהא לב"ש איירי לכתחלה ודמי לאוכל נפש. ואי משום תשמיש דכסוי הדר דמי למלאכה שאין צריכה לגופה. וכשם דשרי לב"ש לשחוט לכתחלה היכא דיש לו דקר נעוץ אע"ג דסוף סוף יבוא לעקור עשה ול"ת דרבנן. וא"ל משום דכסוי דמי לקום ועשה זהו שפיר לב"ה דאיירי בדיעבד. אבל לב"ש דאיירי לכתחלה לא שייך האי טעמא א"ו משום שמחת יו"ט הוא דקא שרו ב"ש לכתחלה משום דאח"כ יהא בעידניה שרי גם לכתחלה משום שמחת יו"ט. משום האי טעמא עצמו הוי ליה למישרי אפי' בלא דקר נעוץ דאי משום טלטול ליתא לצורך אוכל נפש. ואי משום תשמיש דאח"כ בשעת כיסוי הדר הוי בעידנא כמו לגבי גומא. וכשם דשרי לכתחלה לב"ש משום איסור גומא מפני שאח"כ יהא בעידנא ה"ה דהוי להו למישרי לאיסור תשמיש מוקצה משום שאח"כ יהא בעידנא. וזהו שתמה הר"ת. לדעתו דס"ל דמהפכינן הך דשוחט אזי לב"ה שרי בלא דקר נעוץ כמו לב"ש מעיקרא. דלא ס"ל לר"ת לחלק בין חד איסורא דרבנן לתרי אדר"ב. והא דאמרינן כדדחי ליה דלעולם לא תיפוך ועד כאן לא שרו ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. היינו טעמא כמ"ש לעיל דכיון דבית שמאי לא שרו משום שמחת יו"ט כלל אלא באוכל נפש עצמו או במכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט. ואמאי שרו לכתחלה אפי' בדקר נעוץ כיון דסופו יבא לידי עקירת עשה ול"ת דרבנן. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כמו בשל תורה. וכמו גבי שופר ולולב דאסור לכ"ע משום עשה ול"ת דרבנן, ה"נ לגבי כסוי. וא"ל משום דשאני כסוי דדמי לקום ועשה. הא תינח בדיעבד לבית הלל. אבל לכתחלה אמאי אלא בע"כ צ"ל דב"ש כר' אליעזר סבירי להו דשרינן מלאכה דרבנן לגבי מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט אזי משום האי טעמא עצמו צ"ל דבעי דקר נעוץ דבלא"ה אסור משום מוקצה אע"ג דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש. אבל מ"מ תשמיש הכסוי עצמו אסור במוקצה אפי' גבי אוכל נפש עצמו תו לא מהני מידי במאי דס"ל כר' אליעזר אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דנסתלקה לאיסור מוקצה והכנה רק משום מלאכה דגומא דרבנן ולענין מלאכה שפיר שרי לר"א משום מכשירי אוכל נפש

ועיין בתוס' שבת דף קל"ז ע"ב] ד"ה דר"א שהקשו דמנ"ל לש"ס דר"א מוסיף על דברי ר"י ושרי אפי' במכשירי א"נ שאיפשר לעשותן מעיו"ט כיון דמוכח מקרא להדיא דאסור מדכתיב הוא וכתיב לכם אלא בע"כ צ"ל דלא שרי ר"א אלא בדרבנן. ואכתי קשה מנ"ל דר"י לא ס"ל כן. ולפי דברינו הנ"ל יש לומר דמוכח מדברי בית הלל דלא שרו לשחוט לכתחלה אפי' בדקר נעוץ משום מלאכה שאין צריכה לגופה. והא לא גרע ממכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מעיו"ט ובית הלל מסתמא כר"י ס"ל דהכי נקטינן [עיין בש"ע או"ח סי' תצ"ה סעיף א']. ומשום האי טעמא איפשר לצדד ולומר דמשו"ה לא הביא הרי"ף כלל את דברי ר' יוחנן דמוחלפת השיטה. אע"ג דבש"ס לא דחי ליה אלא בספיקא. משום דסובר כדעת הר"ת שפירש דאיפוך למתני' דשוחט. וא"כ הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתיה דמנ"ל דר"א מוסיף על דברי ר"י, א"ו דסתמא דש"ס נקיט להו כדתני להו ולא תיפוך

ד כללות הדינים המסתעפים מזה לפענ"ד. א] הן זה נראה בעליל דמשום שמחת יו"ט לא שייך גבי כסוי. רק למאן דשרי לשחוט לכתחלה דאי לא שרינן ליה לכסות אזי אסור לו לשחוט. ואתי לאמנועי משמחת יו"ט. ועיין במג"א [סימן תצ"ח ס"ק כ"ה] שמביא בשם הרא"ש הטעם משום שמחת יו"ט לדידן דפסקינן כבית הלל וקאי על דיעבד הוא שלא בדקדוק. והרא"ש כתב כן על ב"ש עי"ש. וכ"כ להדיא במהרש"א על תוס' ד"ה ואין צריך. וכן משמע להדיא בתוס' בסד"ה אמר ר"י שכתבו בטעמא דהירושלמי שלא לעקור מצות כסוי יעו"ש אבל היכא דאינו רשאי לשחוט לכתחלה ועבר ושחט. שוב ל"ש כלל להתיר לכסות משום שמחת יו"ט רק משום עשה דכסוי. ואזי תליא בין איסור אחד דרבנן לשני איסורין דרבנן לדעת הרא"ש. ולדעת הר"ת הנ"ל דנראה להדיא דלא ס"ל לחלק בזה שהרי מתיר לשחוט לכתחלה אפי' בלא ד"נ דס"ל כר"י דמוחלפת השיטה ההוא דשוחט. ולדידיה צ"ל בטעמא דב"ה דמחמיר בדיעבד ודוקא דא"ל ד"נ הוא מטעמא דפירשנו לעיל משום דבלא"ה לא הוי בעידנא, דבעפר תיחוח צריך לנענע העפר טרם שיגיע לכסות משא"כ בדאית ליה ד"נ דנסתלק לאיסור מוקצה, ולית לן למיחוש רק משום איסור גומא שהוא רק לאחר שהגביה את העפר ממקומו בהדי דמגביה קא מכסי ליה והוי בעידנא. ואע"ג דיו"ט הוי עשה ול"ת דרבנן הוא מטעמא דכתבינן לעיל דשאני מצות כסוי דקשורה בהדי שחיטה דמעיקרא. והשתא אי תימא דאינו רשאי לכסות הרי עבר בקו"ע בשעת שחיטה דמעיקרא. ולפ"ז יתפרש דברי ירושלמי שהביאו תוס' דאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט דאז הוי בעידנא ובהדי הטלטול הוא דקא מכסי ליה ואפי' היכא דקא עביד גומא ולדעת הרא"ש בע"כ צ"ל דאיירי בדלא עביד גומא ב] איברא כן הדברים היכא שלא היה בר כסוי בעידנא דקא שחיט ליה ואז עקרינן אפי' עשה ול"ת דרבנן משום מצות כסוי משום דחשיב קו"ע כיון דבשעת שחיטה לא היה לו עפר אחר רק מה שהכין ע"י ד"נ או אפר שהוסק ביו"ט שכבר נצטנן בשעת שחיטה דהשתא אם נימא דלא יכסה הרי עבר בקו"ע בעידנא דקא שחיט שהרי מדאורייתא אינו רשאי לשחוט חיה ועוף היכא דלית ליה עפר לכסות אבל היכא דבשעת שחיטה היה בר כסוי ואח"כ ע"י סיבה נעקרה לקיימו