זית רענן חלק ב מג

נעוץ לא נאמרו אלא על סיפא דמתניתין ומודים וכו' אבל בדברי ב"ש דמתיר לכתחילה אזי איפשר לומר דמתיר אפי' בלא ד"נ. גם יש לומר להיפוך דגם לב"ש צריך ד"נ דווקא רק דניחא ליה לר"י לנקוט חידושא דידיה אליבא דב"ה

איברא לקמן [דף ט' ע"ב] איתא להדיא עד כאן לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא ד"נ. הרי להדיא דגם ב"ש לא התירו אלא בד"נ דווקא [וכאשר הקשה הר"י בעל התוס' על הר"ת] אולם כל זה למאי דבעי למידחי שגם ב"ש לא התירו כלום משום שמחת יו"ט באיסורין שלא הותרו משום צורך אוכל נפש. ולהכי בע"כ צ"ל דלא התירו לשחוט לכתחילה אלא בד"נ. אבל למסקנא שם שהוכיחו בש"ס מהאי דב"ה מתירין ליתן את העור לפני הדורסן דטעמא דב"ה משום דהתירו סופן משום תחילתן כדאיתא לקמן (דף י"א] ולא כדבעי למידחי משום דחזו למזגא עלייהו. כמבואר בדברי ר"ת עצמו שם. וכיון דהתירו משום שמחת יו"ט לאיסור מוקצה [וכמ"ש בתוס' שבת [דף מ"ט ע"א] סד"ה טומנין בשם הר"ת. דהכא איירי בלחין ואסור משום מוקצה. ובש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף כ"ה] וגם לאיסור עיבוד דרבנן מהאי טעמא גופא תו לא מצרכינן לד"נ. ואפי' לכתחילה מתירין לשחוט דעיקרו דדקר נעוץ הוא משום דשני איסורי דרבנן לא התירו וכיון דחזינן דהתירו משום שמחת יו"ט שני איסורין בהדדי. ולכן תמה הר"ת למה החמירו בד"נ דווקא. ולשיטת רוב הפוסקים החולקים על ר"ת. וסבירי להו דבעינן דקר נעוץ. לדידהו הטעם דנותנין העור לפה"ד משום דחזי למזגא עלייהו. ועיין בס' תפארת ירושלים מס' שבת אות ע' ע"ש]

זהו סיגנון עיקר תירוצנו ליישב דברי קדשו של הר"ת בקצרה. איברא כאשר יתיישבו הקושיות והתמיהות בסוגיא זו. יתיישבו גם דברי הר"ת ביתר שאת בסיגנון הנ"ל

ב והנה לכאורה תמוה א למסקנא דהתירו ב"ה בדיעבד בד"נ ובעפר תיחוח. אע"ג דמ"מ איסורא דרבנן איכא דמ"מ הוי מיהת כמלאכה שאין צריכה לגופה כמ"ש להדיא בתוס' בד"ה וא"צ אלא לעפרה ועיין במהרש"א שם שכתב דזהו שכתבו משום שמחת יו"ט הוא לב"ש אבל לב"ה דלא התירו אלא בדיעבד הוא משום מצות כסוי דעשה דוחה ל"ת. והא איתא להדיא במתניתין דר"ה (דף ל"ב ע"ב] שופר של אין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ומבואר שם הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ועיין במג"א (סי' תמ"ו סק"ב] שמביא בשם הר"ת דגבי שופר מצרכינן בגמרא לטעמא דעשה ול"ת ולא משום דבעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים העשה. ואפי' ל"ת גרידא לא דחי. משום דשופר הוי עשה דרבים ולא איכפת לן תו משום דלא הוי בעידנא רק הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת. וזהו מצד הסברא דמלאכה שאצ"ל דעיקרו הוא מלאכה דאורייתא חמירא משאר שבותין דרבנן. וכן מבואר ברשב"א שבת [ד' מ"ו ע"ב] בד"ה כל היכא כיון דמלאכה עצמה דאורייתא ובפרט מאיסור תחומין דאקילו ביה רבנן וכיון דאין מעבירין את התחום משום עשה ול"ת דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. היאך התירו גבי כסוי משום מלאכה שאצ"ל דחמירא מיניה טובא. וא"ל דהתם שאני משום דלא הוי בעידנא שהרי גבי שופר הוי עשה דרבים ולא איכפת לן כלל בזה. כמבואר להדיא בש"ס משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. אבל גבי כסוי לא מיקרי עשה דרבים כמ"ש המג"א שם גבי חמץ משום שאין היחיד מוציא את הרבים. ב] גם קשיא לדברי התוס' הנ"ל דב"ש לא התירו גם בדקר נעוץ אלא משום שמחת יו"ט דא"כ היכי אמרינן לקמן דף ט' ע"ב] גבי דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך שהקשה הש"ס דברי ב"ש אהדדי ומתרץ ליה דע"כ ל"ק ב"ש אלא היכא דאיכא ד"נ שהרי גם בד"נ מ"מ איכא איסורא דמלאכה שאצל"ג דחמירא טובא מהולכת סולם משובך לשובך דליכא אלא משום מראית עין לחוד. אח"כ מצאתי קושיא זו בפ"י שהניח דברי תוס' בצ"ע. ג] גם יש לדקדק קצת בדברי תוס' לקמן [ח' ע"ב] בד"ה תניא וכו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה וכו' וי"ל אין ה"נ דבשב וא"ת יש כח בידם עיי"ש. מדוע ציינו עצמם בסוף הסוגיא על דברי ר' זירא ולא הקשו מיד על דברי ר' יהודה דמצריך דקר נעוץ אפי' בדיעבד דהיאך ידחה משום הכנה דרבנן. וביותר הו"ל להקשות בר"ה [ד' ל"ב] דאין מעבירין עליו אה"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכו'

ונראה דפשיטא להו היכא דהוי כעין מלאכה כגון מוקצה דאסרו משום הוצאה כמבואר בשבת (דף קכ"ד ע"ב] ובביצה (דף ל"ז ע"א] ברש"י ד"ה אטו. וכן בתחומין כיון דהוי עשה ול"ת מדרבנן העמידו דבריהם לעקור דאורייתא בשוא"ת כדאיתא ביבמות (דף צ'] להדיא דה"ט דשופר ולולב משום דבשב וא"ת עשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה. אבל היכא דשחט בהמה חי' ועוף ונתערבו דמם דלית ביה אלא משום טירחא שלא לצורך דלית ביה משום סרך מלאכה כלל רק משום עשה דשבתון לחוד אבל הל"ת דמלאכה ל"ש ביה ולכן הקשו דהיאך ידחה העשה דרבנן את עשה דאורייתא. וע"ז תירצו דגם בזה יש כח בידם משום שב וא"ת. אבל נקוט מיהא דגם בעשה ול"ת דרבנן הוא רק משום שב ואל תעשה כדאיתא להדיא בש"ס יבמות הנ"ל אבל בקום ועשה א"א לבטל דבר תורה אפי' במקום שהוא נגד עשה ול"ת דרבנן אע"ג דמשכחת לה בלא ביטול דבר תורה אפ"ה היכא דמזדמן שיתבטל דבר תורה בקו"ע אזלינן בתר דאורייתא דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה. ולפי"ז יש לחלק דשאני מצות כסוי משארי מצות עשה כגון שופר ולולב וציצית דכולם הם שוא"ת משא"כ מצות כסוי דרחמנא תליא לה בשחיטה דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר וכל כמה דלית ליה עפר לכסות אסור לו לשחוט כדתנן להדיא לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן והיכא ששחט במקום שאין לו במה לכסות הוי כמבטל להעשה בידים. וגם עיקר המצוה ניתנה מתחילה על מי ששחטה דכתיב ושפך וכסה מי ששחט הוא יכסה ולולא דהכתוב ריבה בפירוש ואמר לבני ישראל ודרשינן מיניה שאם לא כסהו השוחט אזהרה לכל ב"י [עיין חולין ד' פ"ז ע"א] אזי אמרינן שהמצוה הוא רק על מי ששחט ועיין יבמות [ד' צ' ע"ב] בתוס' ד"ה כולהו שהקשו גם על סדין בציצית דאמרינן דהוי שוא"ת אמאי הרי מתלא תליא בלבישה, ותירצו דמצות ציצית הוא רק אחר העיטוף דכסותך משמע שאתה מכוסה בו כבר יעו"ש. הרי להדיא דלולא זאת אמרינן דמצות ציצית קשורה בלבישה ומיקרי קו"ע ועיין במג"א סי' י"ג סק"ח] שמביא בשם המרדכי דמותר ללבוש בלא ציצית רק לאחר לבישה מחויב בציצית ומש"ה הוי שוא"ת לכל דבר וממילא בכסוי דכתיבי בתרווייהו בלשון עתיד ושפך וכסה ואסור לשחוט עד שיהיה לו עפר לכסות שפיר דמי ביותר לקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא ומשה"ט בד"נ היכא דשחט מותר לכסות אע"ג דמ"מ הוי מלאכה שאצל"ג דהוי עשה ול"ת דרבנן וגבי לולב ושופר דחינן לעשה דאוריי' משום עשה ול"ת דרבנן. דשאני היכא דהוי בשב וא"ת ממש משא"כ גבי כסוי דהוי כקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא ואין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקו"ע. והא דכתבו התוס' ביצה [דף ח' ע"ב] ד"ה תני ר"ז דכסוי הוי שוא"ת זהו היכא ששחט בהמה וחיה ונתערבו דמן אח"כ זה בזה דבשעת שחיטה היה בר כסוי אילו לא נתערבו, ועיין, וה"ט דב"ה דלכתחילה לא ישחוט ואם שחט שיכסה. כיון דעיקר טעמא דדחי מצות כסוי לעשה ול"ת דרבנן הוא משום דכסוי הוי כקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא דעשה מעשה בידים ומשה"ט נמי לכתחילה לא ישחוט כי היכי דלא יבוא לכלל קו"ע ומתורץ קושיא א] הנ"ל. וטעמא דב"ש דסברי דישחוט לכתחילה הוא משום שמחת יו"ט או דסברי כר' אליעזר בשבת (דף קל"ז ע"ב] ע"ש בתוס' ד"ה דר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותר בדרבנן. ור"א מתלמידי ב"ש הוא ועיין סוכה (דף ז' ע"ב] ונ"מ בין שני הטעמים אלו היכא דלית ליה דקר נעוץ מבעוד יום דמשום שמחת יו"ט אפ"ל דמותר אפי' בלא ד"נ כי היכי דשרינן ליתן את העור לפני הדורסן אע"ג דבלא דקר נעוץ איכא תרי דרבנן כמ"ש הרא"ש. שהרי גם בעור איכא נמי תרי דרבנן. [אכן לב"ש דסבירא להו דאין נותנין את העור לפני הדורסן. אזי גם לב"ש צריכין דקר נעוץ] איברא לפרש"י דסברי דהאי דלקמן מפכינן. וסברי ב"ש דנותנין העור לפה"ד אזי אין צריך לדקר נעוץ. אבל לטעמא. דב"ש כר"א סבירי להו אזי גם לבית שמאי צריך לדקר נעוץ. דמידי הוא טעמא דר"א אלא משום מכשירי אוכל נפש והרי כל דיני מוקצה והכנה אסרו רבנן אפילו באוכל נפש עצמו. ומשום האי טעמא היכא דלית ליה דקר נעוץ לא ישחוט אפי' לב"ש וגם אם שחט לא יכסה מפני דאזי אסור משום מוקצה דתו לא מהני מידי משום מכשירי אוכל נפש. דלא עדיף מאוכל נפש עצמו. ועד כאן לא שרי ר' אליעזר אלא היכא דאסור משום מלאכה דמותר באוכל נפש עצמו, מתיר ר' אליעזר במלאכה דרבנן אפי' במכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מערב יו"ט אבל היכא דאסור משום מוקצה והכנה. דעיקר איסורו באוכל נפש עצמו