זית רענן חלק ב מב

משום חיוב כרת דחמץ, שהרי לדידהו אין לחלק בחייבי כרת בין שוגג למזיד משום דכרת שלי כמיתות ב"ד שלכם דמי. אבל אם נימא דלא כר' נחוניא בן הקנה, רק דמזיד דסיפא משום דהתרה בו הוא, ורישא אמרינן בסתמא דאיירי בשגג בשתיהם. שהרי כל עיקר יסודם דהיכא דהתשלומין לכפרה לא אמרינן קים ליה בדר"מ, בנוי' על מתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח דבלא זה אפשר לומר לרנבה"ק הטעם רק משום דגלי גלי, רק אם נימא דמזיד דמתני' הוא בלא התראה וכר' נחוניא בה"ק, בע"כ צ"ל הטעם משום תשלומין כפרה, אבל אם נימא דאיירי כשהתרו בו למלקות ודלא כרנבה"ק לא נדע שום מקור ליסוד זה. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דא"כ ליתני בתרומה דעלמא. או בחמץ לחוד דבשוגג משלם כר' יוסי הגלילי ובמזיד פטור משום חיוב מלקות, אבל הרמב"ם דפירש למתני' למאן דאית ליה לפי מדה משלם וחמץ בפסח אסור בהנאה, ועיקר הרבותא משום סיפא דאינו חייב לשלם על שעת הגבהה וס"ל כרש"י דאין לחלק בין תשלומי כפרה לשאר תשלומין. ומזיד דסיפא איירי בהזיד בחמץ לחוד. ואע"ג דתשלומין דידיה משום כפרה אפי' הכי פטור משום קלב"מ. ותו לא קשה דלינקוט תרומה לחוד. דאכתי יתחייב לשלם על שעת הגבהה. וגם בחמץ לחוד לא משכחת לה דא"כ גם בשוגג פטור דלית ליה דמים

ועיין ברש"י שם ד"ה כרנבה"ק שעיקר יסוד תירוצו דגמרא בנוי רק משום רבותא דרישא וסיפא הוא רק בתרומת חמץ בפסח וביאור דברי קדשו הכי אזדא להו. דרבותא דרישא לאשמעינן דאיכא תנא דס"ל דחמץ בפסח בר דמים הוא. ורבותא דסיפא הוא. דגם מיתה בידי שמים לחוד פוטר. וזהו דוקא במזיד. אבל בשוגג כיון דלאו בר כרת ובר מיתה הוא כלל אינו פוטר. ולא דמי לחייבי מיתות ב"ד שגם בשוגג פטור כמזיד דשאני התם דאכתי צד חיוב מיתה מיסרך ביה רק דאנן לא מחייבינן ליה בידים [שהרי מצינו ברוצח שהלך מגבול עיר מקלטו שפטור עליו גואל הדם כשהרגו [כדאיתא מכות דף י' ע"ב וברמב"ם פ"ה מה' רוצח ושמירת נפש הלכה ט']. ואם נימא דלית ביה צד חיוב מיתה אמאי פטור אפי' מגלות. דאי תימא רק משום כי יחם לבבו לחוד. לא נגרע משוגג דחייב גלות. וזהו מבואר להדיא בדבריו לעיל דף כ"ט בד"ה את יוה"כ כו' ועיי"ש. והדר רש"י לבאר זה דאכתי קשיא. דאי עיקר רבותא דסיפא שגם מיתה בי"ש פוטר מתשלומין. אכתי מנא ליה. דלמא איירי כשהזיד גם בחמץ וכדצריכינן למימר לדעת תוס' אליבא דרבא נשמע מזה להיפוך דדוקא חייבי כריתות פוטר מתשלומין ולא חייבי מיתה בי"ש. דאל"כ לינקוט תרומה לחוד. והשתא כד תימא הכי אזדא ליה ההוכחה שכתב רש"י בסוף הדבור דא"כ לאשמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חבירו דלהכי נקט בתרומת חמץ לאשמעינן דמיתה בי"ש אינו פוטר לכן ביאר בהקדם. כיון דבע"כ צ"ל דשוגג דמתני' איירי כששגג בשתיהן [אפי' כדתימא דמיתה בי"ש אינו פוטר כדרבא. מ"מ קשיא דאי כשהזיד בתרומה ליכא חומש וכו'. וכיון דרישא איירי ששגג בשתיהן אזי ממילא נשמע דמזיד דסיפא אפילו כשהזיד באחד מהם. ולא נשאר עוד לפקפק בזה. רק דדלמא בהזיד בחמץ לחוד. על זה הוכיח דבע"כ נדע דאיירי אפי' כשהזיד בתרומה לחוד. דאי לא תימא הכי לאשמעינן כולה מתני' בחמץ של חבירו ובסיגנון זה כתבנו גם לדעת רמב"ם בפירוש המשניות לעיל. וצ"ל לדעת רש"י דמשום עשה דתשביתו לא נגרע כלל מכל צד חיוב ממון שעליו. כמו שכתבתי בס' זית רענן חלק ראשון בחלק אבן העזר [הלכה ד' סימן ג' אות ז' ובזה הוא דפליגי רש"י ורמב"ן. ועיין לעיל [סוף אות ב']

ד ועל קושיא ב' הנ"ל נראה. דלכאורה קשיא לכל רואה על קושית הגמרא דלמ"ד לפי דמים חמץ בפסח בר דמים הוא. דלמא איירי כשעדיין לא בא ליד כהן. וכר"י [דף מ"ו ע"ב] גבי חלה שהוא ביד ישראל. דאית ליה דאינו עובר בבל יראה ובמזיד פטור כרנהב"ק. וצ"ל דא"כ בתרומה דעלמא נמי אינו חייב אלא לצאת ידי שמים. כמ"ש תוס' חולין פרק הזרוע [דף ק"ל] בד"ה ואי בעית אימא. ולצאת י"ש גם ע"י קם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר כדאי' להדיא בב"מ (דף צ"א] וכן מצאתי במפרשים שכתבו כן בפנ"י וצל"ח אמנם הא תינח לרבא שם. אבל לאביי משמע שם בב"מ דאפי' לצאת י"ש אינו חייב היכא דקלב"מ. ושפיר נוכל לאוקמא כפשטא דאיירי בתרומה שעודנה לא בא ליד כהן. ומשום האי טעמא הוכיחו דתירוצא דגמרא דאתיא כר"י הגלילי. הוא גם לרבא. ועיין

ובמק"א כתבנו בזה. לחזק את קושית הפנ"י. דלמא איירי המשנה בתרומה שלא בא ליד כהן. דהר"ן פ' הזרוע הקשה על שטת התוס' דסבירא להו דבמזיק מתנות כהונה או שאכלן חייב לצאת י"ש. והא דפטרינן ליה הוא רק מדיני אדם. דהא אף דאיתנהו בעינייהו אינו חייב רק לצאת י"ש. אלא וודאי דבאכלן פטור אפי' לצי"ש. וצריכין לומר לדעת התוס'. דאף דגם באיתנהו בעינייהו לא נחתינן לנכסי' מ"מ מיכף כפינן ליה בגופו. כמו בסוכה ואינו עושה [כתובות פ"ו ע"א] אבל כשאכלן לא כפינן ליה כלל. רק מחוייב בעצמו לצי"ש. והכי נמי בשוגג דמחויב מחמת כפרה כפינן ליה בגופו. כשאמר להדיא שאינו רוצה להביא ולא ניחא ליה בכפרה וכמ"ש תוס' יבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ] אבל בסיפא דבמזיד דקים ליה בדרבה מיניה. פטור לגמרי מדיני אדם. ואין כופין אותו כלל וכמש"כ בש"מ בב"מ דף צ"א תוך ד"ה בבא. דבקלב"מ אמרינן ליה זיל שלים. אבל אנן לא כפינן ליה]. רק מחוייב בעצמו לצי"ש. ולדעת הר"ן דלא ניחא ליה בסברא זו כיון דסוף סוף לא נחתינן לנכסי' הרי הוא כמו לצי"ש. ואף שיש חילוק דין ביניהם לענין כפיי' בגופו דהא גם הכפיי' הוא רק לקיים המצוה גם זה בכלל י"ש יחשב ולדעתו קשה קושית הפנ"י ביותר. דלא צריך לאוקמא כרנבה"ק. רק דברישא משום כפרה חייב לצאת י"ש. ובסיפא פטור לגמרי. משום דהוי ממון שאין לו תובעין. ברם נוכל לתרץ קושית הפנ"י. כיון דלת"ק דאבא שאול ממעטינן מקרא דונתן לכהן את הקדש. דאוכל תרומת חמץ בפסח פטור. לפי שצריכין התשלומין להיות דוגמת הנאכל אם ישלם דוגמתן בפסח. כדאיתא להדיא ברש"י בסוגיא בד"ה את הקדש ובתוס' ד"ה דבר. ולהכי אף אי מוקמינן ליה בתרומה שלא בא ליד כהן. והוא בר דמים. מכל מקום התשלומין בפסח לאו בר נתינה הוא. ובעל כרחך צריך לומר כאבא שאול [דאוקי לקרא ונתן לכהן את הקדש דבעינן שיהא בו שוה פרוטה כמ"ש בסוגיין ע"ב]. דהוא שלא כהלכתא. מוטב יותר לאוקמי דאיירי בכל גווני אף כשבא ליד כהן וכרבי יוסי הגלילי [וא"כ יעמוד קושיא [ב'] הנ"ל על התוס'. והארכנו בזה שם. ואכ"מ]: סימן יא בדיני כיסוי ביו"ט

עיין ביצה (דף ח'] בכל הסוגיא ובתוס' ואשר"י שם ובש"ע א"ח [סי' תצ"ח] ועיין בדף ט'] בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. ואמר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה וכו' ע"ש מה שתמהו בתוס' ובפוסקים על תמיהתו והנה בעל הט"ז (סי' תצ"ח ס"ק י"ב] יצא בראשונה ליישב דברי קדשו דמש"ה מתיר ר"ת לשחוט לכתחילה בלא דקר נעוץ דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דיו"ט. ועיין בפ"י שתמה עליו דדיחוי לא שייך אלא היכא שכבר שחט. אבל לשחוט לכתחילה ה"ז כהיכא דאפשר לקיים שניהם יעו"ש

ולענ"ד העיקר בזה כדעת הט"ז שהרי עיקר הדבר דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית. והרי אפשר בבגד צמר. וגם בפשתן אפשר בקרן אחת עגולה דפטור מציצית [כמ"ש בא"ח סי' י' סעי' ט'] אלא כיון דרצונו בפשתן ובקרנות מרובעות. ומן התורה לא הוזהר בזה. שוב הוי כאי אפשר. ועיין בתוס' כתובות [ד' ע' ע"א] בד"ה כגון שכתבו כן להדיא ע"ש. וה"נ כיון דלפי רצונו בדבר המותר לו אזי אי אפשר בלתי דחי' אזי העשה דוחה ל"ת כמו בכלאים בציצית ולא מיקרי אפשר לקיים שניהם אלא היכא שגם לרצונו אפשר לו לקיים העשה בדבר המותר לו בלתי דחי' כגון בשני חוטין לבן של פשתן בבגד של פשתן כמ"ש בתוס' כתובות הנ"ל

איברא בעיקר דברי הט"ז תמה עליו בעל פ"י שם דהיאך אפשר לומר להלכה משום דחי' הלא אנן פסקינן ברמב"ם פ"א מה' יו"ט ה"ב] כרב אשי דס"ל [בשבת ד' כ"ד סע"ב] דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה

א לכן נראה לי ליישב דברי הר"ת בדרך סלולה ונכונה. שהרי באמת דברי ר' יהודה שחידש ואמר דזהו היכא שיש לו דקר