זית רענן חלק ב מא

דכל כהאי גוונא איתא ג"כ בתרומה דעלמא שאין בו שו"פ, דבשוגג משלם משום כפרה משא"כ במזיד

ולפי"ז קשיא להיפוך דמאי קאמר אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר, שהרי גם אם נאמר כן ג"כ קשיא, דלמה ליה לינקוט בחמץ כלל, דבכה"ג איתא נמי בתרומה בכל השנה כשאין בו שו"פ, והוה ליה למיתני האוכל תרומה שאין בו שו"פ בשוגג משלם קו"ח ובמזיד פטור. ו] קושית העולם, לתירוצם השני בתוס' הנ"ל דף כ"ט], דמ"מ יש בעפרן שיווי פחות משו"פ, ובכתובות (דף ל' ע"ב] בד"ה לא צריכא דהיכא דחסרו פחות משו"פ צריך לשלם בעד כל הנאה שנהנה. וא"כ מאי קשיא ליה להגמרא אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא, דמ"מ הרי מחסרו פחות משו"פ, דהיינו שיווי העפר וכיון שהוא נהנה בכולה צריך לשלם דמים מעליא. ואמאי הוצרך לאוקמי כר"י הגלילי. ובמזיד הוא דפטור משום דר' נחוניא בה"ק

ולי נראה דלא צריך גם לרנבה"ק, דבשלמא בשוגג משלם ככל הנאות, ואע"ג דחמץ אסור בהנאה והיאך רשאי אידך לשקול דמי איסור הנאה, אע"ג שאין תופסין דמיהן מ"מ אסורין. לא מיבעיא לדעת רש"י בחולין (דף ד' ע"ב] דס"ל דלמחליף עצמו אסורין, אלא אפי' לדעת התוס' מ"מ אינו רשאי לקבל חליפתן דהוי כמכרו לו ועיין במס' ע"ז דף נ"ט ע"ב אמר ר"א וכו' אע"ג דלזבוני אסור וכו'. התם שאני דנאסר ע"י בהנאה משא"כ היכא שכבר נאסר בהנאה] ועד כאן לא כתבו התוס' דצריך לשלם כל הנאתו, אלא באיסורי אכילה לאוכל כגון בזר שאכל תרומה וכן בשחרוריתא דאשייתא, אבל היכא שאסורין בהנאה לבעלים אע"ג שאינו תופס דמיו. נראה מצד הסברא דאינו רשאי ליקח דמיהן, אפ"ה היכא שאכל תרומה בשוגג, דתשלומין לכפרה באין לכפר על שגגתו משלם לכהן אחר אע"פ שלא היה שלו, אבל במזיד שעיקרו רק מדינא לשלם לבעלים, והבעלים אינם רשאים ליקח. איברא זה אינו, דמ"מ צריכין לרנבה"ק כנגד דמי עצים, וכמו שיתבאר לקמן

ב ובעיקר הקושיות נראה לפענ"ד דדווקא היכא שנהנה האוכל במה שחסר לחבירו, כגון היכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק, שבאוכל זה עצמו שחיסר לחבירו פחות משו"פ, הרי הוא נהנה באוכל זה עצמו בדמי כולו, וכן בשחרוריתא דאשייתא, אבל היכא דמאי שחיסרו לא נהנה, שעיקר ההחסר הוא בעפרן והוא אינו נהנה מעפרן רק מאוכל עצמו במה דחזי לאכילה ובזה לא חסרו שהרי בעד האוכל עצמו אינו רשאי ליקח אף פחות משו"פ רק בעד עפרן, ונמצא דבמה שחסרו לא נהנה, ובמה שנהנה לא חסרו בעצמותו רק גרם לו לחסרו שלא יבוא לכלל עפרן

אמנם הא תינח לרבנן, אבל לר"י הגלילי דרשאי להסיקו תחת תבשילו אע"ג שנהנה מיד בתחלת ביעורן כל זמן שהם בעין, כמ"ש תוס' להדיא במס' שבת (דף כ"ה ע"א] בד"ה הא בחול, עפ"י קושיא עצומה דבאוכלים ומשקים נהנה מיד מתחלת ביעורן ולא דמי לעצים, ועפי"ז מיושב קושיא ד', דלר"י הגלילי שפיר הקשה דלשלם דמי כולו אע"ג דלא חיסרו אלא פחות משו"פ שהרי נהנה מן החסרון עצמו. אבל מ"מ עדיין יש לומר דעיקרא דמילתא דכתיבנא דאינן רשאין ליקח דמי כולו, ואמאי דנהי לרבנן דאסור בהנאה, ג"כ הותר לו לקבל הדמים, הגם שחמץ אסור בהנאה מ"מ לא גרע מדמי יי"נ דהיכא דמשכו העכו"ם ומכרו לאחרים דליתא ברשותו מותר לקבל דמים לכ"ע [עיין י"ד ריש סי' קל"ב בש"ך ס"ק ג']

אבל מסתברא מילתא דכיון שכבר עבר הכהן על חמץ זה ועבר עליה בבל יראה. ובמאי דאכלו אידך עדיין לא ניתקו לעשה דתשביתו [רק למ"ד דביטלו ול"ב]. ובנידון זה שלא ביטלו לעשה בידים כיון דאנוס הוא בקיום העשה. אבל מ"מ היאך יקבל לדמי חמץ ויהנה ממנו כדרך הנאתו בחמץ זה שעדיין לא קיים מצות עשה דהשבתה לדעת רוב הפוסקים [זולת לדעת הבעה"מ ריש פסחים גבי חיטי קרדוניתא דבאכילה עצמה מקיים לעשה, אבל כל הפוסקים חלוקים עליו בזה] וכיון שכן מאי שנא בין נהנה מחמץ עצמו כדרך הנאתו או שמקבל דמיו כיון שעדיין לא קיים מ"ע דהשבתה, משא"כ ביי"נ שאין צריך להשביתו מן העולם, ואפי' בע"א עצמה, רק משום תקלה. ומעתה לפי"ז כיון שכן, דגם לרבנן אינו רשאי לקבל הדמים הוא רק משום מ"ע דתשביתו, א"כ לריה"ג נמי, דאע"ג דמותר בהנאה מ"מ היאך רשאי עדיין לקבל הדמים נגד עיקר כוונת המ"ע דתשביתו דמשמע רק שלא כדרך הנאתו

ברם נראה דהכי קא קשיא ליה, אי ריה"ג, ואיירי בהזיד בחמץ ושגג בתרומה אמאי פטור מתשלומין ישלם דמים מעליא כיון שהתשלומין הם לכפרה, יתחייב לשלם מיהת לכהן אחר כמש"ל, ואי בהזיד בתרומה ישלם מיהת דמי עצים. וזה מדוקדק היטב בלשון הגמרא אמאי פטור מתשלומין ומדמי עצים, דממה נפשך קא קשיא ליה חדא, אי מתשלומין מעליא או מדמי עצים. ולפי"ז מיושב גם קושיא ג' הנ"ל על רמב"ן דס"ל חייבי כריתות שוגגין חייבין, דא"כ ליתני בחמץ דחבירו דשוגגין חייבין וכר"י הגלילי, ומזידין דפטורין כר' נחוניא בן הקנה, שהרי בחמץ של חבירו אפי' לר' יוסי הגלילי אינו רשאי לקבל תשלומין מעליא רק דמי עצים, כי היכי דלא ליעקר בידים נגד מצות עשה דתשביתו כשיקבל דמי כולו, שהרי עודנו נהנה כדרך הנאתו, וכל כמה דלא קיים לעשה דתשביתו אינו רשאי ליהנות ממנו כדרך הנאתו. אבל בתרומה דתשלומין דידיה משום כפרה, מחוייב ליתן לכהן אחר, כי היכי דליהוי ליה כפרה

ג ולפי"ז יתיישבו דברי פירוש המשניות להרמב"ם, הנ"ל דעיקר דבריו הטבעו למאן דאית ליה לפי מדה משלם, שכן משמע פשטא דמתני' ולא נצטרך לאוקמי כר' יוסי הגלילי דסתם לעיל [במשנה דף כ"ח ע"א] דלא כוותיה, וכן כר' נחוניא בן הקנה, דאיתא להדיא בשבועות (דף ל"ג] במדליק גדישו של חבירו ביוה"כ דחייב בתשלומין, וכן במס' ב"ק (דף ע' ע"א ודף פ"ז ע"א], ובכתובות דף כ"ט ע"א] פסקינן דלא כר' נחוניא בן הקנה, רק דקשיא ליה קושיא ה' הנ"ל, שגם אי אמרינן לפי מדה משלם גם כן קשיא, דאם כן לינקוט תרומה של כל ימות השנה, ושאין בו שוה פרוטה וכמש"ל, ומשום הכי מפרש ליה דהא דאיתא בגמ' אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר, היינו משום דהכי מוקמינן ליה דמזיד דמתני' איירי בהזיד בחמץ ושגג בתרומה, ואע"ג דתשלומין דידיה משום כפרה מכל מקום פטור משום מלקות דחמץ, ועיקר הרבותא משום סיפא דפטור מדמי עצים. והכוונה דאפי' יש בעפרן שוה פרוטה אפי' הכי פטור. ולא אמרינן דיתחייב דהא כיון מעידן דאגבהיה קניא ליה לעפרן להתחייב באחריותן, ומלקות אינו חייב אלא עד דבלע שנהנה גרונו ומעיו, שהרי חמץ שאסור בהנאה מכל מקום רשאי ליהנות מעפרן, ולהכי הוצרך לאשמעינן דאע"ג דרשאי ליהנות מעפרן מכל מקום אין לו שום זכות בזה יותר מכולי עלמא, שהרי הן כהפקר כמבואר בריטב"א קידושין (דף נ"ו] גבי המקדש בערלה ודלא כדעת התוס' לעיל. אבל למאן דאית ליה לפי דמים משלם, ומוקמינן כר' יוסי הגלילי וכר' נחוניא בן הקנה. בע"כ צ"ל דאיירי בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה, כמו בזר שאכל תרומה [פרק אלו נערות דף ל']. ומשום הכי הוא דמפרש ליה הרמב"ם למזיד משום מלקות, כי היכי דנוקים ליה אליבא דדינא. והא דלא מתרצינן ליה בגמ' משום חייבי מלקות, דהא כיון דלמאן דאמר לפי דמים משלם צריכין לומר דאתיא כר' יוסי הגלילי. וממילא דצריכין לומר דדמי עצים דסיפא לא אתיא ליה לפוטרו על שעת הגבהה, כיון דמותר בהנאה אמאי לא יתחייב על שעת הגבהה, אלא בע"כ צ"ל דאיירי בתחב לו לתוך בית הבליעה רק דדמי עצים דסיפא אתי לגלויי ארישא דבשוגג חייב בתשלומין גמורים דאי לא תימא הכי היאך סלקא דעתא דבתרומה טמאה יתעלה חיובו מתרומה טהורה ואם כן למה ליה למינקט בתרומת חמץ, דהא גם בתרומה דעלמא פטור במזיד כשהתרה בו משום דאין לוקה ומשלם, אלא ודאי דאיירי בלא התראה, ואתי לאשמעינן רבותא דרישא כר' יוסי הגלילי, ודסיפא דמיתה בידי שמים גם כן פוטר, כמ"ש רש"י. ולדעת תוס' דסברי דכל היכא דאיתא משום תשלומי כפרה לא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה, ואם כן צריכין לומר דשוגג דרישא איירי בשגג בתרומה, ואפי' הזיד בחמץ מחוייב לשלם קרן וחומש, והזיד דסיפא לאביי אפי' כשהזיד בתרומה לחודא, ולרבא צ"ל דאיירי כשהזיד בשתיהן, שהרי ס"ל דאוקימתא זו אתיא אפי' לרבא [כמ"ש לעיל דף כ"ט בהוכחתם ותדע למאן דלא יליף אסון אסון]. וסברי ג"כ דחייבי כריתות שוגגין פטורין כמו גבי מיתות בית דין, ורבותא דרישא ידעינן דגבי תשלומי כפרה לא פטרינן ליה משום קים ליה בדר"מ, שהרי גם אי נימא דאיירי בשגג בשתיהן מ"מ ליפטור