זית רענן חלק ב לח

לזה, הלא גם ביטול חמץ לא נתכוין להערים רק לעשות כתיקון חכז"ל דבודק צריך שיבטל, עיין פסחים (דף ו' ע"ב]. גם מה שכתב בסוף ד"ק וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא וכו', עיי"ש. היכן מצינו שחז"ל סילקו את הביטול הלא הביטול מועיל שלא יעבור על ב"י ובל ימצא ואפי' בלאו שיש בו מעשה כגון שחימץ עיסה בפסח ובטלו טרם שנתחמץ דשוב אין לוקין עליו ואין זה דומה לשאר תקנות דלפעמים עקרו לדאורייתא לגמרי, אבל גבי חמץ הלא הביטול נשאר בתוקפו רק שהוסיפו לקנוס גם אחר הביטול על שלא ביער כתיקונם וקנסא לא שייך רק גבי מזיד אבל בשוגג לא קנסו אטו מזיד. דאזלינן בתר השתא דלא נשאר רק איסור דרבנן לחוד. וקל וחומר מריצוי הציץ. דבמזיד עקרו הריצוי לגמרי ואפ"ה ל"ק שא"מ. מכ"ש גבי ביטול חמץ שגם במזיד לא נתקו את הביטול לגמרי. דמהני מיהת שלא יעבור על ב"י וב"י ולענין כו"כ דברים שהקילו לאחר הביטול

ונראה להביא ראיה מרחוק דגם הפרי חדש פסק להלכה למעשה כעין סברת הפמ"א ומ"י הנ"ל. עיין בשעה"מ בפ"י מהלכות מקוואות [כלל ו'] ד"ה וראיתי להפ"ח ה' פסח סי' תס"ז סק"ט וכו' בתוה"ד וז"ל האמנם הא ק"ל טובא במ"ש ועוד וכו' וצ"ע עכ"ל ע"ש. ונראה לישב דהתם גבי חטה שאני שגם בפסח שהוא ספק דאורייתא ידעינן בבירור שלאחר הפסח יסולק לגמרי מספיקא דאורייתא ולא יהא עוד רק ספיקא דרבנן. משא"כ בעובדא דמהריב"ל בכלים שאינו ב"י שגם עתה לא נסתלק הסד"א לגמרי שהרי אם יבשלו בו דבר חריף בתוכו. גם עתה כשאינו ב"י הדר הוי ליה סד"א, [וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ז]. ונמצא דגבי חמץ דמי הנידון לביצה דספק נבילה דמותר משום שהן שני גופים נפרדים וה"נ גבי חמץ שהם שני זמנים מחולפים ומה לי בין ב' חתיכות ובין ב' זמנים. כשם דגבי איסור כולל לא מחלקינן בהו בין כולל חתיכה דהיתרא עם חתיכה דאיסורא. כגון בנשבע שלא אוכל נבילו' וכשירות דחל שבועתו שבועות (דף כ"ג ע"ב]. וגם בכולל זמן דהיתרא עם זמן דאיסורא חל שבועתו. כגון בשבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מכות (דף כ"ב ע"א, ה"נ הכא גבי חמץ. משא"כ גבי כלים שאינן ב"י שנתבשל בהם ספק טריפה שגם עתה לא נסתלק מן הבליעה שם גררא דאורייתא לגמרי שהרי אם יבשל בהם דבר חריף חוזר וניעור לאיסורא דאורייתא כמו כלים ב"י. ולהכי נידון כחתיכה אחת. ולפי"ז נידון ממילא שגם בעובדא שנשאל עליו בעל פמ"א ומ"י שדינו כשתי חתיכות. והנידון דלאחה"פ נפרד לגמרי מתוך הפסח. וכאילו הי' חתיכה אחרת ונידון בפ"ע כמו בשאר איסורי דרבנן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. מאי אמרת דמ"מ נסתעף הדבר מן איסורו דתוך הפסח. הלא גם התרנגולת של ספק נבילה איסורן של הבצים המה רק מן התרנגולת ואפ"ה נידונים בפ"ע. ה"ה נמי באיסורו של אחה"פ נידון בפ"ע. שכבר הוכחנו מדבריו דשני זמנים נידון כשתי חתיכות

איברא יש להמציא דכל כה"ג גם המחמירים מודים. שהם לא החמירו אלא כששכחו או בגוונא דשכחה מצוי'. דבזה קנסו שוגג אטו מזיד כמבואר בתשו' הגאון מהרע"א זצוק"ל [בסוף סי' כ"ג] הנ"ל וחולק בזה על הפמ"א ח"ב סי' קס"ג] דעיקר טעמא שמיקל בזה באנוס על הביעור או בשכח משום דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד. אבל בנידון זה שנתחלף להמוכר החדש בישן. שזהו לא שכיח כלל. ועיין יבמות [דף צ"א ע"ב] דבכה"ג גבי כתב סופר גט לאיש וכו' מקשינן שם ואמאי. נימא מאי הוי לה למיעבד וגם תירוצא דש"ס שם ל"ש כל כך גבי המוכר שנתחלף לו ברגע קטן החדש בישן וליתא לשטר מכירה בידו ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' [לקרוא את השטר מכירה] בערב פסח שזמנו בהול וכיון שהוא מילתא דל"ש כלל כבר מבואר הדבר בגיטין [דף נ"ד ע"ב] אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת יעו"ש בפרש"י ד"ה אין דכיון שהוא ל"ש לא קנסו. ועוד נראה דאפי' כשכתב לו שטר מכירה ושכח להשלימו כפי ההכרח עפ"י חוקי דת תוה"ק אע"ג דזה שכיח אפ"ה גם להמחמירים יש להקל שהם לא החמירו אלא היכא ששכחו למוכרו לגמרי. אבל כשנתעסק בו למוכרו ולא השלי' חוקו ע"פ דת חוקי תוה"ק גם המחמירי' מודים שהרי טעם של המחמירים משום דבזה שתחילתו נכנס בגררא דאורייתא טרם שבטלו. ומש"ה קנסו בזה גם שוגג אטו מזיד. אע"ג שנתגלגל עתה רק לאיסור דרבנן לחוד ולדידן דפסקינן כר"י דלא קניס בדרבנן. זהו היכא שכולו מתחילתו ועד סופו הוא איסור דרבנן לחוד כגון בביטול איסורין. אבל הכא מכל מקום מתחילתו היה דאורייתא זהו תורף דבריהם, מ"מ לא עדיפא כה"ג אליבא דידן דפסקינן כר"י ממאי דס"ל לר"מ שם דעיקר קנסא הוא רק בדרבנן יעו"ש בגיטין [דף נ"ג ע"ב], ועיי"ש עוד בדף נ"ד ע"א דמקשינן על ר"מ משילם חולין טמאין ומשני הכי השתא התם גברא לשלומי קא מכווין אנן ניקום ונקנסיה. הרי אע"ג שלא השלים חוקי התשלומין אפ"ה לא קנסינן שוגג אטו מזיד. וה"ה נמי כשמכר חמצו ונתעסק למוכרו כדי לקיים חוקי חז"ל אע"ג שבשוגג לא השלים כדינו מ"מ אין לקונסו בזה שוגג א"מ. וזה ברור ונכון. ישים מעכ"ת עיונו בספר פמ"א ח"ב [סי' קס"ג] דעיקר טעמו דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד כמו בביטול איסורין בשוגג דמותרין אפי' למבטל עצמו

כל זה כתבתי להלכה. אבל למעשה טוב לצאת ידי כל הדעות ורק להתיר בתיקון ע"י תערובות ברוב ובהנאה. כאשר גם הגאון מוהרע"א זצוק"ל המחמיר בזה בתשובותיו. מ"מ היקל בעצמו ע"י תערובות ברוב ובהנאה (בספרו דרוש וחדוש בסופו דף ג' ע"ב) ובזה יש להקל בפשיטות במקום הפסד מרובה בלחוד, ובהפס"מ לעת צורך גדול יש לסמוך על דברי התורת השלמים ותשו' פמ"א ועל ההיתרים שכתבנו למעלה

ב הגם כי לדינא בנידון דידן כבר גליתי דעתי איברא כדי להתלמד במקום אחר אציגה פה ממה שהרהרתי בזה ועיקר הדבר אם בשכירות קרקע א"י מישראל אם קנה בכסף לחוד ואפי' במקצת דמי השכירות. נראה ברור דמהני. הגם דמדברי הסמ"ע [סימן קצ"ד סק"ה] משמע דבעינן כל הדמים. זהו בישראל מא"י שעיקר הדבר גבי מכר משום דלא סמכ' דעתו [וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות זכי'] מש"ה יש מקום לומר דגבי שכירות בעינן מיהת כל הדמים. אבל בא"י מישראל דלא מהני גבי מכר הוא מטעמא אחרינא. וכמ"ש הרב המגיד בפ"א מהלכות מכירה ה' י"ז יעו"ש]) אזי יש לומר דזהו דווקא גבי מכירה שהוא לצמיתות חששו לזה. אבל לא בשכירות שהוא לזמן. מפני שכל המחזיק באלמות מסתמא לצמיתות הוא מחזיק ולא בתורת שכירות ועוד שהרי שכירות אין משתלמת אלא לבסוף [ואינו נאמן לומר פרעתי כמבואר בש"ע ח"מ סי' שי"ז ס"א] ויכול לומר בתוך כך אל תפרעני אלא בפני פו"פ והכא איירי בע"כ בא"י דציית לדינא דישראל כמובן מעצמו משא"כ במכר שיפסידו לישראל לגמרי שיאמר קניתי ופרעתי ויפסיד השדה והדמים. וכ"מ מטור יו"ד ומש"ע שם [סי' ש"כ סעי' ה"ו] וז"ל והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק באם. משמע להדיא דאפי' בלא שטר קונה א"י בשכירות קרקע מישראל אע"ג דהמחבר הש"ע סתם בח"מ סי' קצ"ד] כדעת הרמב"ם גבי מכירה. אבל גבי שכירות קונה א"י מישראל אפי' במקצת דמים בלא שטר

עתה אשיב על דברי מעכ"ת. מ"ש כבודו דזוקפין עליו במלוה הוא דווקא בשטר או בפני עדים. מסתימות הש"ס והפוסקים לא משמע כן. הגם דלכאורה היה נראה קצת מצד הסברא לומר כן דכיון דטעמא משום סמכא דעתא. אזי בעינן שטר דווקא. אכן מדנקט הש"ס כיצד כותב לו. אני פלוני בן פלוני מכרתי וכו' ונתן לו מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז [ועיין בר"ן כתובות פ' מי שהי' נשוי (דף צ"ב) גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה] והרי התם המוכר נותן השטר ללוקח. וגם משמע שהוא רק בכת"י דמוכר ואין עדים חתומים בו. שהרי בשטר מכר בעדים כתוב בלישנא דסהדי ולא בלשון המוכר כמבואר בר"ן גיטין פרק המגרש

גם מ"ש מעלתו דכיון שנתנו השטר בפני הא"י לא סמכא דעתא אלא על השטר לא נ"ל כן. דמסתמא הא"י יודע שהוא רק להערמה בעלמא כדי להפקיע איסורו וכסבור שדינא דישראל הוא כן שאינו מפקיע מידי איסור חמץ רק כשכותב לו לראי' על גוף החמץ. ועוד דאולי רק ליפוי כח כותב לו השטר. [ומבואר בנמוקי יוסף מס' ב"ב פ' יש נוחלין ובכל הפוסקים שם דגבי משכ"מ אין שטר כזה מגרע מתנת שכ"מ דמהני באמירה בעלמא ול"א בשטר כזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה]

גם מ"ש כ"ת בשם הסמ"ע [סי' קצ"א סק"ז] דגם בשטר ראי' קונה בהדי כסף. לא דק מעלתו בזה. הגם דלשונו הכי משמע