זית רענן חלק ב לז

למפרע שאכל כזית בהיתר דמפני שאסור לכתחילה אכתי לא נשמע מש"ס ופוסקים דיוצא לגמרי מתורת לכם וצ"ע

יח מספ"ל באתרוג של ערלה שנתערב חד בחד בכשר. אם יוצא בשניהם כיון דצריך לשרוף שניהם. או דאמרינן דקמי שמיא גלי'. ורצה לפשוט מתוס' שהקשו דל"ל טעמא דמכתת שיעורי' תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה הא איכא נפקותא בזה האופן. דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון שאין רוצה לצאת בהפסול. ומשום כתותי מכ"ש איכא. אלא ודאי דגם הטעם דכתותי מכ"ש ליכא בכה"ג. וגם מש"ס גיטין פרק השולח דף מ"ב ע"ב] גבי כהנת שנתערב וכו' דאמרינן אילו אתי אליהו. ולפע"ד נראה דבזה אינו יוצא י"ח דזה דמי לדברי תשו' הר"ן סי' נ"א] כיון דנדר חל מספק וספיקא דאורייתא לחומרא מהני ג"כ לענין שאלה אפי' לקולא דמאי נפקותא אם חל מחמת ודאי או מחמת ספק כיון דמדינא חייל ומכ"ש בזה כיון דבעינן שיעורא בשעה שהוא יוצא ידי חובתו. וכיון דמדינא עומדים לשריפה שניהם יחד ואין רשאי להשהותם עד שיתברר הדבר. משא"כ התם גבי תרומה דלא איכפת לן במאי שאינו ראוי לעבדות באותה שעה רק אם לעולם לא יהי' ראוי. ומשה"ט אמרינן כיון דאפשר להתברר קנין כספו קרינן בי'. וכן יבמות [דף מ"א ע"ב] גבי אחת משתי אחיות דאמרינן ג"כ מה"ט דאם יבוא אליהו דהתם נמי אם אינה עולה ליבום משעת מיתה עד שעת חליצה כגון שהיתה נדה לא איכפת לן בזה ועולה לחליצה דדוקא כשאין עולה ליבום לעולם הוא דאינה עולה לחליצה. מש"ה אמרינן ג"כ כיון דאפשר להתברר וכעת איכא לפנינו שני דרכים בממ"נ כמובן. דאם צריכה חליצה עולה ליבום ג"כ. וכן בגיטין איכא ממ"נ כזה, כמובן: דברי ידיד נפשו הדו"ש תורתו. הק' משה יהודה ליב סימן ח בדיני חמץ

ע"ד שאלתו בנידון אשה אחת אלמנה שצותה לבנה שיכתוב בעדה שטר מכירת חמץ קודם פסח דהאי שתא ולאשר לא ידע הנוסח לקח לפניו נוסח שטר מכירה משנה שעברה וכתב את מיני חמץ שהי' לה עתה. רק בשגגה מסרה שטר מכירה הישן ואחה"פ נודע להם מזה

א הנה המנחת יעקב בספרו תורת השלמים סי' ו'] ופנים מאירות ח"ב [סי' קס"ג] הקילו בביטול חמצו ואנוס על הביעור דאיכא תרתי למעליותא. אבל רבו המחמירים בזה. ה"ה הפנ"י בתשובה סי' י"ד] והגאון בנוב"י מהד"ק (סי' י"ט] ובתשו' הגאון מו"ה ע"א זצוקלה"ה בסי' כ"ג] הגם אמנם יש לשדות נרגא בכל ראיותיהם כאשר יתבאר. מ"מ אין להקל נגד עדת הגאונים והקדושים נ"ע האלו. אך נלקטה מן הבא בידי בקצרה. כראוי לנבון כמותו

הן עיקר ראייתו של הנוב"י מן דברי הה"מ שהביא ראיה לדברי רמב"ם (פ"א מהלכות חמץ ה"ד] מסוגי' דהרהינהו שגם באנוס על הביעור אסור לאחר פסח. שהרי בא"י שהלוה לישראל על חמצו אסור לאחה"פ. בדלא אמר לו מעכשיו. והרי התם הוי אנוס על הביעור. ומזה הוכיח הנ"ב דגם בדאיכא תרתי למעליותא אפ"ה אסור לאחה"פ. דאלת"ה אזדא לי' ראיתו לגמרי. דש"ה שהרי לא נאנס על הביטול. ומש"ה הוא דאסור לאחה"פ. א"ו דאפי' כשביטל ואנוס על הביעור. אסור לאחה"פ יעו"ש. ודחיתי זה כמה שנים דלעולם דהיכא דאיכא תרתי למעליותא מותר לאחה"פ. והרמב"ם מיירי היכא דנאנס על שניהם. והתם ג"כ נאנס על שניהם שהרי אינו יכול לבטל מפני שכל עיקרו של ביטול הוא מטעם הפקר וכיון שהשכינו אצל הא"י. אע"ג דא"י מישראל לא קנה משכון כדאי' בפסחים (דף ל"א] מ"מ אינו ברשות הישראל להפקירו. כדאיתא בב"ק [דף ס"ט] דצנועים ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"ש. וה"ה נמי דאינו יכול לבטל. והבאתי ראי' לזה מדברי מרדכי בבא בתרא בסוף פ' הספינה עיי"ש היטב. ועתה מצאתי און לי עוד בתשו' רע"ק איגר זצוק"ל [סי' כ"ג] יעו"ש שהביא ראי' מגזל חמץ ועבר עליו הפסח. דפש"ל שהנגזל א"י לבטל דאינו ברשותו. ושמעתי שגם שארי הגאון מהרי"א ז"ל האבד"ק לונטשיץ דחה את דברי הנוב"י מטעם זה. והביא ראיה מדברי רמ"א יו"ד (סי' רנ"ח סעיף ז') גבי הקדיש את המותר וי"ל דהתם בישראל מישראל דקנה משכון, משא"כ בא"י. אולם במרדכי הנ"ל מבואר בפירוש דאפי' אם המלוה הוא א"י מ"מ אינו ברשות הלוה]. גם מה שהביא הנו"ב שם ראי' מפשטא דמתניתין פסחים (דף כ"ח ע"א] דתנן חמצו של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. וחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, [כצ"ל] יעו"ש. וז"ל וממוצא הדברים אתה שומע שאפי' הפקירו וגם היה אנוס על הביעור ג"כ אסור. דאל"כ אכתי נפליג בשל ישראל גופא וכו' יש לדחות דאם הפקירו תו לא הוי חמצו של ישראל. שהרי אין לו בעלים. ותו לא מיקרי כמפליג בדידה. רק בין יש לו בעלים לאין לו בעלים, ויותר רבותא הוא בתרווייהו בשל בעלים. ולמ"ב למ"ד דבשל א"י אפי' בקיבל עליו אחריות מ"מ מותר לאחה"פ, [עיין בחק יעקב סי' ת"מ סק"ד והוא שיטת ר' יונה בירושלמי]. גם באחריות אלם לדעת החולקים על שיטת הרמב"ם, או באחריות פשיעה לחוד כמו שמביא השו"ע א"ח סי' ת"מ ס"א דעת ראשונים בזה]. אבל בשל הפקר דליכא שום אחריות עליו פשיטא לן דמותר היכא דאנוס על הביעור. אבל בשל א"י מש"ל מיהת בחד צד לכל הפוסקים לרבותא דהיתרא

גם בתשובת הגאון הקדוש מוהרע"א זצ"ל סי' כ"ג] השיג וז"ל, ולפענ"ד י"ל בע"א דבביטול איסור ליכא דררא דאורייתא וכו' למאי דקי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וכו'. ומלבד זה לענין ביטול חמץ יש לחלק ביותר, דדווקא במטביל ומעשר ומטמא ומנסך ומדמע דהאיסור שלפנינו דרבנן, בזה לא קנסו שוגג אטו מזיד. אבל ענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא וכו'. וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד כנלפענ"ד, עכ"ל עיי"ש. ולדעתי הקלושה הדין והצדק עם בעל פמ"א, ונמתיקה את כל הפקפוקים אחת לאחת. הנה מ"ש לחלק דהכא גבי חמץ תחילתו דאורייתא אלא דעשה תיקון ועצה וכו'. הנה מצד הסברא דכיון שביטל קודם שהגיע זמן איסורו ובשעה שהגיע זמן איסורו כבר חל הביטול, וליתא לגררא דאורייתא כלל. תו לא איכפת לן במה שהיה קודם הביטול, כיון דקודם הביטול ליתא לאיסורא. ובהגיע תור האיסור ליתא לגררא דאורייתא. דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם למ"ש הב"י [בסי' תל"ח] דבהנך בעיות בפסחים [דף י' ע"ב] דככר בפי עכבר וככר בשמי קורה וכו' אמרינן דמבטל לכתחלה ותו לא הוי אלא ספיקא דרבנן אזי פשיטא דס"ל כן דלאחר הביטול כבר נסתלק הענין מחששא דאורייתא. ואפי' לדעת הראב"ד שחולק עליו הוא מטעמא אחריתא. דס"ל דדמי למטמין בבורות לפי שנודע לו בשעת הביטול. אלא אפי' לדעת אבי העזרי הובא בב"י סוף סי' תמ"ב] דמחמיר בהנך אבעיות וס"ל דלא אמרינן בהו ספיקא דרבנן לקולא זהו כשנולד הספק קודם הביטול או קודם הפסח אבל בנידון זה שאנו דנין עליו שלא נודע לו כלל עד אחר הפסח אזי לכ"ע לית לן משום גררא דאורייתא. והדר דינא למ"ש הפמ"א דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד, ועיין במג"א [ס"ס תל"א ובסי' תל"ט סק"ג] וז"ל שם צ"ל כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' וכו', עיי"ש. איברא עודנה יש מקום לדברי קדשו דמ"מ יש מקום לחלק בין ביטול איסורין דעלמא ובין ביטול חמץ, דהתם ליתא לאיסורא דאורייתא בעצמותו משא"כ גבי חמץ דרק ע"י תיקון ועצה נסתלק האיסור דאורייתא. אולם לפענ"ד יש להביא ראי' גם לזה. דגם בנידון כזה ל"ק שא"מ לדידן דפסקינן כר' יהודה. מסוגי' הנ"ל גיטין [דף נ"ד ע"א] דמקשינן לר"מ מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ועי"ש היטב בפירש"י ד"ה ואנן ניקום משמע להדיא דלר"י לק"מ. וכן בתירוצא דש"ס שם אמר לך ר"מ משמע להדיא דלר"י ל"צ לתירוצא דש"ס. והלא לדידן ור"י בעצמו ס"ל כן דציץ אינו מרצה אלא בעודו על מצחו. עיין יומא דף ז' ע"ב. ובפסקי הרמב"ם פ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ח' ועיין בכ"מ שם נמצא שנסתלק לאיסורא דאורייתא רק ע"י מעשה ותיקון ודמי במשקל לביטול חמץ שנסתלק באיסור דאורייתא ע"י ביטול שלו, ואפ"ה ל"ק לר"י שא"מ גבי דם שנטמא. ואי משום דהתם לא נתכוון הכהן גדול