זית רענן חלק ב לו

דתני ושייר הגם שזה מצוי ביותר, וזהו דקשיא לרש"י אמאי לא הקשו מזה. וע"ז תי' משום דסברי כמסקנא דרבא

יד ריש זבחים פריך התם מנ"ל דסתמא כשר. והקשה דהשתא סתמא נימא דיפסול ובשוחט לשם חולין ילפינן התם דכשר מקרא דלא יחללו דחולין אין מחללין קדשים. לו יהיה דחולין אין מחללין הא לא הוי בפירוש לשמה. וא"כ מוכח מקרא דסתמא כשר. רק ע"ז הדה בהשכל דאכתי איכא נפקותא בשוחט לשמה ולשם חולין דמסלקינן למחשבת חולין לגמרי ונשתייר לו מחשבה לשמה ואוקמינן הקרא בכה"ג. אבל בסתמא אכתי אפשר לומר דפסול אבל זאת תמוה לדעת תוס' בריש זבחים סד"ה כל הזבחים ותוס' ס"פ המפקיד דמחשבה לחוד אינה פוסלת רק בדיבור והיאך קס"ד דמסתמא יפסל ומחשבה אינה פוסלת עכ"ד מעכ"ת. וקושיתו הראשונה גם בפשיטות ל"ק שהרי שם (דף מ"ו] איתא להדי' דלשם חולין כשר ואינו מרצה דהיינו שאינו עולה לבעלים לשם חובה אבל בסתמא מרצה ועולה לשם חטאת

ובעיקר הקושיא על תוס' נראין הדברים דסתמא דהכא פירושו שלא שם על לבו כלל בשעת זביחה אם היא בהמת קדשים או של חולין ואילו שם על לבו אז. אזי במעט התבוננות בלא ידיעה אחרת היה יודע שהיא של קדשים וכעין דברי הר"ן בריש פ' שבועת העדות שפירש על הא דתנן ואינם חייבים על שגגתה יעו"ש]. וכיון דאי' לקמן (דף מ"ו] דמשום חולין פסול דדוקא לשם חולין כשר עיי"ש וגם מסקינן בחולין [דף י"ג] דקטן ששחט פסולה בקדשים משום דדמי למתעסק וכמו משום חולין כמ"ש התוס' שם בחולין ה"נ קס"ד בגדול שלא שם על לבו כלל לחשוב אם היא של קדשים נמי לפסלה קמ"ל כיון דאילו שם על לבו לחשוב בזה היה יודע דשחיטתו כשרה ומרצה

טו תמה תמה בעיני כל הרואה דברי תוס' מנחות [ד' ע"ג ע"ב] בד"ה איש איש וכו'. וז"ל וא"ל דהיינו ישראל מומר וכו' דהיאך ס"ד כן דהא דרשינן מכם להוציא את המומר. ועוד דמה"ת יקבלו ממנו במום דאע"ג שחטא ישראל הוא לכל לאוין שבתורה עכ"ד, והנה דבריהם נפלאים ואני אוסיף עוד דלו יהיה הכל נכון (כאשר היא לקושטא). אכתי אינו מובן מאי שהשיבו ע"ז מגמרא דקס"ד כיון דמומין כשרים לבן נח וכו' דזהו למסקנא דכתיב איש לרבות את הנכרים. לכן אמרינן ג"כ דבן נכר דכתיב איירי ג"כ בנכרים. וא"א דכוונת התוס' דא"א לאוקמי קרא במומר א"כ הדרא ק"ל דלמה לי מיד בן נכר. אזי ביותר קשי' קושיית מעכ"ת דגם בלא זה הכי אין ביכולתם להקשות כן לעצמם. וגם קצת יש לדקדק בת"ד דמתרצי דב"נ דקרא היינו מומר כמו גבי פסחים שהרי גם התם לא דרשינן כן אלא משום יתורא דכבר כתיב כל ערל וגו'. אבל בלא"ה פשטא דקרא קאי רק על נכרי

אבל אחר העיון נלפע"ד להעמיס בדבריהם כוונה נמרצת ודבריהם וכל דברי רבותינו הראשונים מזוקקים וצלולים כשמש בצהרים דאיתא בערכין (דף ה' ע"ב] אמר רבא הלכתא כר"מ ועיין בתוס' בד"ה א"מ שנסתפקו קצת לדינא אם בדיעבד דינו כהקדש. ונראה מדבריהם שיותר מסתברא דאינם קדושים כלל לבד"ה. והרמב"ם פ"א מהלכות ערכין הל' י"ב] פוסק להדי' דאינם קדושים כלל לבד"ה והב"ד יוציאם למה שירצו. ואם נתכוין לב"ה דווקא אזי יגנזו. ומעתה לולא דכתיב בהדיא לרבות את הנכרי לקדשי מזבח הו"א מצד הסברא דלא מקבלין מהם דמה"ת יגרע קדשי מזבח מקדשי בד"ה. ומשה"ט הוא דדחקינן לאוקמי דבן נכר איירי במומר כי היכי דנימא דב"ה וקדשי מזבח שוים זה כזה. וזה פשוט

אמנם להבין עיקר דבריהם בזה עודני צריך להקדים הא דאיתא בתמורה (דף ז' ע"א] שהקשו שם בש"ס על בע"מ מעיקרא דלא יעבור עליו דיקלא בעלמא הוא. ומשני דיקלא לא זילא מילתא בע"מ מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תמים והקדיש בע"מ חייב, יעו"ש. והשתא קא אמינא דקס"ד במומר כיון דאידחי גברא שגם תמימים אינם מקבלין מהם. עיין כריתות (דף ז'] אמר עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. ועי' בתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"א] ד"ה אכל דאפילו בדיחוי מעיקרא כה"ג הוי דיחוי]. שוב כשהקדיש בע"מ מעיקרא אינו עובר עליו לא המקדיש ולא המקריב מידי דהוי כדיקלא בעלמא דמידי טעמא בישראל משום דשבק תמים וכו'. אבל במומר דנדחה גם מתמימים שוב אינם עוברים עליו בל"ת רק כחולין בעזרה לחוד דגם להיותר מחמיר אינו עובר אלא בעשה כמבואר בקדושין ובפסחים ריש פרק כל שעה. ומש"ה אתי קרא לאשמועינן דאפ"ה עוברין עליו הן המקדיש והן המקריב ולזה הביאו תוס' מנחות ראי' מתמורה דמוכח משם דסברת הש"ס דאינו מן הסברא לטעות בזה דמשום דאידחי גברא ליהוי כדיקלא בעלמא דא"כ מאי הקשו למה לי קרא דבן נכר. דמהיכא תיתי יעדיף כחו של עכו"ם מישראל. ולא אמרינן דאתי קרא לאשמועינן דאפילו קרבנות שאין מקבלין מהן כגון חטאות ואשמות אפ"ה עוברין עליהם. אלא ודאי דאין מן הסברא כלל לטעות בכך ולא צריך קרא לזה והדרא קושיא לדוכתי'. וזה הנראה לפענ"ד בעומק דבריהם כדרכם אשר עיניהם פקוחות היה בכל בסקירה אחת

טז מעילה [דף י"ב ע"ב] תוס' ד"ה חלב המוקדשין ומשמע מדבריהם שהגיזה בעצמו שרי. והקשה מעכ"ת מערלה [פ"ג מ"ג] האורג מלא הסיט ידלק, ישים נא עיונו בתוס' חולין [דף ל"ו ע"ב] בד"ה ס"ד. ובריש [פ"ג מ"ג] דערלה דמבואר שם דכל הפילפולים בגיזה רק אם אסורה מדאורייתא. אבל מדרבנן אסורין וכמ"ש שם מבכורות

יז מספ"ל לר"מ דאינו יוצא במצה של מעשר שני בירושלים [סוכה דף ל"ה ע"א] או בגבולין לכ"ע (וכמ"ש רש"י שם ל"ד ע"ב במשנה ד"ה ואם נטל. ובתוס' סד"ה לפי) משום דבעינן לכם להיתר אכילה לכ"ע. אם נתערב כזית של מעשר שני עם כזית חולין ואכל שניהם יחדיו או בזה אחר זה אם יוצא ידי חובתו אם נימא כיון דחד בחד אסור מדאורייתא ואין לו בהם היתר אכילה ולא הנאה דאסור ג"כ למוכרם. ונראה דכעין זה מבואר בתוס' שם [דף ל"ה] בד"ה אתיא וכו' וז"ל אבל לגבי מצה אם אכל כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא. ואין לומר דש"ה דמשום מיגו דאי בעי היה מפריש ממנו הוא דיוצא ידי חובתו וכמו שיוצא בשל דמאי. דזה אינו דמיגו לא מהני אלא היכא דלא חסרא לי' בגופה ויש בה היתר אכילה כמו שהיא וכאשר יוצא בה י"ח יש לו היתר אכילה רק דמיגו הוא בדבר אחר כמו בדמאי דאי בעי מפקר ליה לנכסיה. משא"כ היכא דחסרא ליה בגופה בשעה שיוצא בה ידי חובתו לא מהני לדעתם דסברי דאינו יוצא באתרוג של טבל אע"ג דאפשר להפריש עליו ממקום אחר רק לדעת רמב"ן מובא בר"ן שם היינו טעמא דס"ל דאפי' בחסרון בגופו אמרינן מיגו ובסברא זאת הוא דפליגי יעו"ש. ולרמב"ן ס"ל לקושטא כן דגם באתרוג של טבל יוצא ולדידי' כשאוכל אפי' רק כזית של טבל נמי יוצא ידי חובתו. אמנם לדעת תוס' קיימינן דסברי דאינו יוצא י"ח במצה של טבל ואפ"ה כתבו דיוצאין י"ח במצה שאוכל יותר מכזית (לולא הלימוד מדכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' יצא זה שאין אסור אלא משום בל תאכל טבל). כן אמינא לפום רהיטא. איברא לקושטא אי אפשר לומר כן. דאכתי אמאי יוצא בשני זיתים שהרי כמו שהיא עתה אין בה היתר אכילה בכולה שהרי בטבל עובר על כל זית וזית. וכ"מ מרש"י שם (דף ל"ה] ד"ה ומאן דבעי. אלא בע"כ צ"ל דתוס' שחידשו שם דטבל פסול משום שותפות חולקים בזה על רש"י. דלשיטת רש"י אתרוג של טבל הוא פסול מפני היתר אכילה דלכ"ע בעינן. ותוס' סברי דלענין היתר אכילה אמרינן כיון דמשכחת לה שיהיה מותר באכילה כגון אם מפריש ממקום אחר. רק משום שותפות הוא דפסול מפני חלקו של כהן ולוי וכנגד אינו שלו הוא דלא מהני מיגו היכא דחסרא לי' בגופה ולדידי' גם באתרוג של הפקר אינו יוצא ידי חובתו היכא דלא נתכוין לזכות בו. ולדעת רמב"ן גם בזה אמרינן מיגו. או אפשר לומר דתוס' סברי דהא דבעינן היתר אכילה דווקא בדבר שאין לו בו דין ממון כגון של ערלה. אבל במעשר שני לר"מ אע"ג שאין לו דין ממון כיון שיש לו היתר אכילה יוצא. אבל בדבר שיש לו דין ממון שהוא שלו לכל דבר. תו לא איכפת לן במאי שאינו רשאי לאוכלו. מש"ה הוא שחידשו דטבל רק מפני שותפות לבד הוא דפסול. מ"מ נשמע להדיא מדברי תוס' היכא שהיה לו מצה שלו ומצה של חבירו. ואכל מכל אחד כזית דיוצא ידי חובתו. וה"ה נמי בכה"ג במע"ש בגבולין לדעת מהרש"א שם. (סוכה דף ל"ה בתד"ה ומאן דפוסל. דל"ה היתר אכילה במעשר שני בגבולין. וכמ"ש באריכות לקמן בדיני כתותי מכ"ש [סי' י"ד אות א'] משום דאין לו דין ממון לכן בעינן היתר אכילה בכאן, עיי"ש]. דאע"ג דלכתחילה אינו רשאי לאכול את שניהם מ"מ אם אכלן ידעינן