זית רענן חלק ב לה

והצדיקו ת"ל מל"ת דאי לא כתיב הוה אמינא דבעי התראה. ועפי"ז כמעט ראיה מוכרחת דלאחר שעשו שוב אין לוקין מלא תענה דאל"כ הדרא ק"ל דבעדות ב"ג וב"ח ניבעי התראה מאי אמרת כיון דרוב זוממין לאו בה"ת נינהו כפירש"י כיון דנימא דבכל עדות שבתורה כשהוזמו לאחר שעשו בין בח"מ בין בחמ"ל לוקין משום לא תענה ובכל אלו בעי התראה מצד הסברא כיון דלאו מכאשר זמם הוא דלקו ובין קודם שנעשה ובין לאחר שנעשה המעשה שהמקרה יפול בכל אופן שיזדמן ונידון רק כמחצה ע"מ מוסיף עליהם עדות ב"ג וב"ח וכיוצא בה ונמצא דרובן בני התראה נינהו. ובדברי רמב"ם הנ"ל י"ל דנ"מ לענין אם הוזמו קודם גמ"ד לפום מה דאיתא במכות דף ה' ע"ב] לענין גמ"ד חמ"ל מנ"ל ח"ג מנ"ל וכו' יעו"ש ברש"י ותוס' ולפ"ז בעדות ב"ג וכדומה דלאו מכאשר זמם קא מתרבי תו לא בעינן גמ"ד. אולם מסתימות הפוסקים ל"מ כן ועיי' ריטב"א שם. ולדבריו שם לעולם בעינן גמ"ד. ועיין במלחמות ד' שם בפ' הנחנקין גבי עדי גניבה, מפורש שם להדיא דאפי' בעדות ב"ג וב"ח כ"ז שלא נגמר הדין עפ"י לאו מידי עבדי ואין לוקין גם מלא תענה, ואפ"ל דש"ה דאיירי בפסול וקאי כאשר הכריחו תוס' שם משא"כ היכא דנפסל השתא ע"פ לעדות ובכגון זה אין הגמ"ד פוסלן דגמ"ד בעלמא הוא שהרי למפ"נ. ויש להאריך בפרט זה ואכ"מ

י מכות י"ג א"ה אפי' לאו שאין ב"מ נמי. וק"ל דילמא באמת ס"ל דלשאב"מ לוקין. ועוד הקשה דבריש שבועות מוקי הש"ס דר' ישמעאל סובר דלאו שאב"מ לוקין. וכתב בזה דקושית הש"ס הכי אזלא. דא"כ ל"ל קרא דוהצדיקו דלוקין בעדות ב"ג תיפוק ליה משום ל"ת. ותירוצא דש"ס ריש מכות ל"ש. דהא מהאי קרא מוכח דגם לאו שאב"מ לוקין. וגם לאו שניתן לאזהרת מב"ד סובר ר' ישמעאל דלוקין, שם במכות (י"ג ותירוצו נכון בהשכל וראוי למ"ש וש"י. איברא עיקר קושיתו מבואר ברש"י ותוס' שבועות [ג' ע"ב] בד"ה קשיא

יא מספ"ל לר"י דמחייב בחמ"ש ומלקות בהתראה [חולין דף פ"א] דילמא דוקא בשוחט שניה לעכו"ם כיון דאפשר שיתחייב מלקות לחוד ולא יכנס לגבול חיוב מיתה כלל שהרי אפשר שישחוט את בנה ולא יחשוב לעכו"ם אבל ביו"ט שחל בשבת וכן בא"א ונדה דבלתי אפשר שיתחייב מלקות עד שיכנס לגבול חיוב מיתה דילמא גם ר"י מודה שגם חמ"ש פוטרו ממלקות ופש"ל מלאו שניתן לאזהרת מב"ד דעיקר הטעם משום דחסרא להו ללאו לענין מלקות אבל הכא דאיתא ללאו דיו"ט ונדה לוקין, ואין דמיונו עולה יפה דמס"ל לענין חמ"ש שיש בהן שני לאוין ופש"ל מלאו שניתן לאזהרת מב"ד דליכא אלא חד לאו ואין ספק שיש ט"ס במכתבו היקר וביותר הו"ל למיפשט ספיקו מדברי רש"י פסחים (דף מ"ז] גבי חורש ביו"ט וז"ל ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מב"ד הוא. דלאו ד"ה דהא ר' ישמעאל סובר דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מב"ד מכות דף י"ג] וביותר הוה ל"ל דא"כ ליפטרו חמ"ש של שבת על לאו דיו"ט וליפטר גם על יו"ט אליבא דכ"ע. וגם בלא ראיה נראה ג"כ מצד הסברא דאין לחלק בזה שהרי כשם דלרב דימי דס"ל אליבא דר"י דחמ"ש אין פוטר מתשלומין [שם בחולין] ולא מפלגינן בין זורק ד"א בשבת וקרע שיראין בהליכתו לבין חובל או מדליק גדישו בשבת או מכה בהמה בשבת ובכולהו חייב בתשלומין היכא שלא התרו בו אע"ג דא"א. ה"ה נמי לדידן בחמ"ש וחייבי מלקות אין לחלק ביניהם

יב תמה לר"ל דס"ל דחמ"ש פטורים ממלקות היאך מוקים לפלוגתא דר"י ור"ע במס' מכות דף י"ג דאי לתי' א' בש"ס משום רשעה אחת אתה מחייבו וברשעה המסורה לב"ד א"כ בלא מסורה לב"ד גם לר"ע לוקין כמ"ש בתוס' שם וגם לתירוץ רבא שם. הטעם לר"ע משום דחסר הלאו. אבל באם הלאו בעולם גם ר"ע סובר דלוקין. וא"כ ר"ל דפוטר בשחט אותו ואת בנו לעכו"ם כמאן. ונראה דרשעה המסורה לב"ד ל"ד היכא שמסורה גם עתה לעונשו בב"ד רק היכא דחומר העונש ניתן לב"ד כגון במזיד. ובשוגג כיון דתורה חסה עליו דלא לעונשו בכפלים בזה פליגי ר"י ור"ל. אבל בח"כ שגם בכל חומר דידי' לא נמסר לב"ד לכ"ע אינו פוטר ממלקות ואפילו לר' נחוניא בה"ק [כתובות דף ל'] דס"ל דח"כ כחייבי מיתה כיון דמאסון יליף ליה. זהו לענין חיוב תשלומין לבד דפטור תשלומין ילפינן מאם לא יהיה אסון כדאיתא בכתובות (דף ל"ה] וראיה לדברינו דאזלינן רק בתר עיקר העונש שהרי לרבין אמר ר"י בכתובות שם דפסקינן כוותיה דחמ"ש פטורין מממון אף דלא נמסר לב"ד. ומה שכתבו תוס' דחייבי מיתה דלא התרו בו אינו פוטר ממלקות זהו לר"י דפסקינן כותיה ולמאי שנבאר לקמן גם ר"ל מודה בזה גם לאוקימתא זו. ועיין פסחים [דף כ"ט ע"א] ברש"י בד"ה את יוה"כ דלדעתו גם לרנבה"ק ח"כ שוגגין אינן פוטרין אפי' מממון ותוס' שם חולקים. אמנם זהו בממון דוקא אבל לענין מלקות דמרשעה אחת הוא דילפינן ליה גם לר' נחוניא בה"ק אינו פוטר ומש"ה גם לדידיה לוקין בח"כ וגם לתירוצא דרבא משום דחסרא ליה ללאו אבל היכא דאיתא ללאו גם לר"ע לוקין ניחא ג"כ אליבא דר"ל

ובזה צריכין לבאר קצת דהנה מתוס' ב"ק [דף ד'] בד"ה כראי אדם מתירוצא דר"י שם נשמע דעל דבר אחד לא נפטר משום קם ליה בדרבה מיניה דיש לומר מפני חומר עונשו לא מתכפר רק בשניהם יחד ומש"ה לולא קרא דעליו ולא על האדם הו"א דמשלם כופר וקטלינן ליה [וכ"מ בעיר הנדחת דמשום חומר העונש דקטלינן להו וממונם אבד]. דדוחק לומר דסברת תוס' הוא משום דכופרא כפרה (ועיין תוס' כתובות ל' ד"ה זר דגבי תשלומי כפרה לא קים ליה בדרבה מיניה]. דבזה פליגי התם ולאו ד"ה. וגם מסתימת דבריהם לא משמע הכי שלא הזכירו כלל מזה. א"ו דכוונת דבריהם כמ"ש והנה מכמה סוגיות נראה בהיפך מזה בריש מכות דף ד'] גבי מש"ר וגבי עדים זוממין דילפינן מינייהו דלוקה ומשלם בעלמא גם בשני ענינים. וכן בפלוגתא זו דר"י ור"ע דאמרינן גם על דבר אחד א"א דנעבדי ליה לתרווייהו ולהביא הדבר לעמק השוה בפשטו'. והוא דעיקר פטור דקם ליה בדר"מ הוא משום דתורה חסה גם על הרשעים לבל יתלכדו בשני עונשים אפי' היכא שכבר חייבתו על כ"א בפני עצמו מ"מ נפטר על הקל היכא שנכנס בגבול החמור ממנו אפי' בשוגג ועיקר קרא דכדי רשעתו קאי רק על זה היינו היכא דאיכא שני חיובים במעשה זו קל וחמור. אבל על דבר א' יש לומר שהחמירה עליו עד דעבדינן ליה לתרווייהו. אמנם זהו היכא דאיכא למיתלי בחומר העבירה מפני שהגדיל עונו מנשוא לא יצא נקי גם היכא דעבדינן ליה להחמור לחוד. כמו דמצינו בעיר הנדחת. מ"מ אנן לא מצינו למילף משם. ומי יעלה וישקול כאלה בפלס מאזנים יחד. רק גבי רוצח אם לא דמיעטה רחמנא מעליו הו"א כיון שכבר מצינו לתשלום כופר כשנהרג ע"י גרמתו שוב לא נפקע ממנו חיוב זה ומפני רוב עונו של ש"ד הוא דעבדינן ליה לתרווייהו ולא קשיא מכדי רשעתו דהתם בשני סוגי עבירות קלות וחמורות ומש"ה כשנלכדו יחד התורה חסה עליו על הקלה שלא יענש עוד עליו כיון שכבר נענש על החמור [או בידי אדם במזיד או בשוגג בידי שמים]. אבל גבי מוציא ש"ר ועדים זוממין אם נימא דעבדינן לתרווייהו ומחייבינן ליה בשניהם על ד"א תו א"א לומר דכדי רשעתו קאי על ממון ומלקות משני סוגים דהשתא לכתחילה מחייבינן ליה על שניהם יחדיו [אע"ג דליתא לכל חדא בפ"ע] מכ"ש היכא שכבר חייבו רחמנא על כל א' בפ"ע דתו לא נפטר מחיובו כשנפגעו יחד. ומשה"ט אמרינן לר"מ דכדי רשעתו לא קאי אלא על מיתה ומלקות ולרבנן משום דלא ילפי ממוציא ש"ר כמבואר בתוס' בכמה דוכתי אמרינן בעלמא דאינו לוקה ומשלם דכדי רשעתו כתיב

והא דקאמר ר"ע לר"י לאוקימתא ראשונה משום כדי רשעתו ה"ק דהשתא אם על דבר אחד מחייבין לשניהם מכ"ש שלא יפטור אחד את השני. דאיזה כח מרובה כח המבטל או המסלק. ]כדאיתא בנדרים דף ע"ה וכמש"ל באות א'] אמנם זהו אם נימא דבכל ח"מ עבדינן לשניהם דשוב א"א למיתלי בחומר העון וכן גבי ע"ז ומש"ר דלא עבדו מעשה כלל. ומשה"ט יליף ר"מ מהם מכח ק"ו דהשתא חיובי מחייבינן ליה מכ"ש דלא פטרינן ליה

ולפי ההצעת הדברים אלו ממילא ניחא לר"ל הן לאוקימתא ראשונה הן לשניה דר"ל איירי בשני ענינים קלה וחמורה וס"ל דהתורה חסה עליו לבל יענש על הקלה כיון שנכנס לגבול עונש השניה אפי' בי"ש. משא"כ בעבירה אחת דאדרבה התורה החמירה עליו שיענש בחמורה על עבירה זו כשהתרו בו על מיתה דמכ"ש כשהתרו על הקלה לחוד דאין גופו פלט מעונש הקל משום לאו שבו. כנלפע"ד בירור הדברים

יג מה שדקדק רום מעלתו לתי' הראשון משום שני רשעיות דא"כ הדרא קושית רש"י פסחים בסוגיא דהואיל ולחשוב נמי של שבת. הלא נודע דהסוגיא בדוכתי' הקשה כמה קושיות בזה. ומשני