זית רענן חלק ב לד

זבחים [ד' פ"ז] דדוקא כשירדו הוא דפליגי וכשלא ירדו מקטירים לעולם לד"ה

ו הקשה על הא דס"ד דר"ז דמילת אונס מעכבו (בש"ס יבמות דף ע"א לאו דאתיליד בין עשיה לאכילה] מהא דכתיב ויעשו ב"י את הפסח בשנה השנית והרי היה להם בנים שלא יכולים למולם כדאיתא שם. י"ל דר"ז ס"ל משום שלא נשבה להם ר"צ וכטעמא דאמרינן התם ע"ב] מפני שנזופים היו וזה משלוח המרגלים והלאה וכמ"ש התוס' שם וזה היה בליל ט"ב בשנה השנית. ולפי' רש"י שפי' מחטא העגל והלאה צ"ל לס"ד דר"ז דסבר כתירוץ ראשון בתוס' קידושין [ל"ז ע"ב] בד"ה הואיל וכו' דבלא זה צ"ל דעל פי הדבור היה

ז הקשה ידידי מעכ"ת על תוס' קידושין [ל"ז] בד"ה הואיל דמש"ה לא עשו פסח במדבר מפני שערלים היו הנולדים. דהא כל הוולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ונשים בראשון חובה א"כ היו רובן בני חיובא דיוצאי מצרים נמולין היו. ונלפע"ד דמלשונם הכא משמע דסברי דערלת בניהם של הנולדים במדבר עיכבו את אביהם דאינם נדונים כאנוסים מפני שתחילתם בפשיעה. מפני שנזופים היו ע"י חטא של מרגלים כמו שסיימו בדבריהם או אפשר דאינו אונס גמורה רק אמתלא להתרשלותם. וקצת ראיה מיומא דעיבא ויומא דשותא [יבמות ע"ב] ודי להם לפטור א"ע מעונש עשה לחוד בשב וא"ת שהרי אבי הבן אינו חייב כרת כמ"ש רש"י בפ' ר"א דמילה [דף קל"ב ע"א ע"ב] ובש"ע [סי' רס"א] וגם הילודים אינם בני כרת עד שימותו בערלה כמבואר ברמב"ם [ריש הלכות מילה]. אבל על פסח הוא דקשיא להו דהיאך הקילו על עצמן בעשה שיש בו כרת וע"ז תירצו כיון דסוף סוף לא מלו את בניהם נמצא דמן הדין נפטרו אביהם מפסח. (ובזה מחולקים למ"ש ביבמות [ריש ע"ב] בד"ה משום שכן מצינו כ"פ] וכיון שכל אחד מיוצאי מצרים כמעט רובם ככולם נפטרו ע"י לידת נשותיהם מט"ב משנה השני' לצאתם ממצרים ממה שנתעברו נשותיהם מקודם וילדו מט"ב והלאה וכן נשותיהם שנתעברו מט"ב והלאה נמצאו רובם ככולם היו להם בנים בפסח השלישי לו יהיה מחצה זכרים ומחצה נקבות מ"מ נפטרו כמעט כולם ע"י בניהם הערלים והמיעוט שלא ילדו להם זכרים הרי היו בהם כמה זבים ומצורעים וטמאים וזקנים וחולים שאינם יכולין לאכול כזית. והנקבות הילודות במדבר אכתי לא מטו זמן חיובייהו עד שתים עשרה שנה. ומה שנוספו בני חיובא מן הנקבות בשנה א' כבר היה כנגדן זכרים הנולדים הפטורים ופוטרין את אביהן מכל משך השנים האלו וגם בתוך הנקיבות של יוצאי מצרים היו בהן כו"כ זבים ומצורעים נדות ויולדות וטמאות. וגם למאן דא"ל שה לבית אבות דאורייתא פסחים (פ"ט] מ"מ אינם נכנסין במנין הרוב שאינם ב"ח בפני עצמן רק דאביהם צריך להמנותם על פסחיהם ממה שמאכילים להם. ועפ"י דברינו האלו מדוקדקים דבריהם שכתבו ומ"מ אינם חוטאים וכו' הכוונה דאע"ג דלגבי ערלת בניהם גופא לא נדונים כאנוסים וכמ"ש מ"מ לגבי עשה דפסח אע"ג דיש בו כרת ורחוק הדבר שיקילו לעצמם באיסור כרת איברא נפטרו מצד הדין ע"י ערלת בניהם. וכן מה שסיימו בסה"ד לפי שהיו נזופים שאין התקשרות לדבר זה כאן שהרבה טעמים נאמרו שם בזה. ולדברינו ניחא שבאו לתרץ בזה הפסח שעשו בשנה השנית. וכן שלא יקשה מזה לר"ז כמ"ש מעכ"ת כמ"ש לעיל [אות ו']

ח ידיד נפשי תמה על הרמב"ם [פ"ו מה' קרבן פסח] דטמא מת שחל ז' שלו בערב פסח אע"פ שהזה וטבל פטור מק"פ. מהא דאיתא יבמות (דף ע"א ע"ב] ערל מקבל הזאה בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא ולפ"ד רמב"ם גם אם מלו בעשרה היה הזאה השנית ביום י"ד ופטורים מק"פ. ונראה עפ"ד הכ"מ שם דהא דדימו שם טמא מת לטמא שרץ לאו לגמרי מדמה אלא דטמא שרץ קודם טבילה עולה במשקל לט"מ לאחר טבילה ובט"ש כבר איפליגו בהו תנאי [כדאיתא בפסחים דף צ"ג] ומשה"ט התווכח ר"י להוכיח דבריו דערל מקבל הזאה אפי' למאן דא"ל דשי"ז על ט"ש קודם טבילה וממילא דשו"ז על טמא מת לאחר הזאה וטבילה

ט תמה תמה קרא על הכ"מ (פ"כ מה' עדות ה"ב] ותוס' י"ט בפרק א' דמכות משנה ט'] ד"ה ושני פטור ויצא להצדיק את דברי רמב"ם שפוסק דאם הוזמו אחר שלקה הנידון על פיהם חייבי' מלקות והמציא בשכלו הנמרץ שהוא מפני שעברו על לאו דלא תענה ובזה שיכל ידיו לפרש דתלמודא דיליף לאין משלשין במכות קאי רק לר"מ דלוקין פ' וחדא משום כאשר זמם אבל לרבנן ניחא בל"ז דנימא דלוקין משום ל"ת וכיון שכל א' מהם עבר על לאו דל"ת לוקין כ"א מהם כדינו. ולפע"ד נראה להצדיק דברי מרן זקיני בעל הכ"מ ודברי תוי"ט וקוטב דברי כיון דלפי המסקנא לאו זה ניתן לאזהרה לעדים זוממין לעשות להם כאשר זממו וכיון שבעצמותן שייך דין הזמה בעדותן וניתן רק לאזהרה לכל סיג הזמה וגבולותיה והלכותיה וכאשר כבר עבר סוג גבולותיה שוב לא נשאר אזהרה להלקותן כיון שכבר נשאו על כתפיהם האזהרה זו בכל ימי משך גבול הזמה. ומשה"ט כשכבר עשו ב"ד על פיהם אע"פ שכבר נפטרו מעונשי הזמה שוב אין הלאו זה חוזר וניעור להיות אזהרה בפ"ע להלקותם עליו מפני שעיקר הלאו הוא לגביהן לאזהרה באם יוזמו קודם העשי' משא"כ בב"ג וב"ח וכדומה דלית ביה תורת הזמה כלל מתחילה וע"ז הוא דריבה רחמנא דלוקין ומשה"ט לא נשמט מא' מהפוסקים שגם כשהומת הנידון ע"פ שילקו העדים משום לת"ע. וה"ט כיון שכבר ניתק הלאו לגבייהו לאזהרה לעונש הזמה לחוד. אולם מסוגיא דב"ק ע"ד ע"ב] משמע לכאורה להיפך גבי עדים שהוכחשו בנפש דלוקין לר"א דס"ל הכחשה לאו תה"ז ולא אמרינן שעיקר לאו זה ניתן רק לאזהרה לעדים זוממין מעיקרא אלא אזלינן בתר השתא וה"ה נמי בנידון זה. איברא לאחר העיון נראה. דבל"ז קשיא קושיא עצומה לפרש"י בפ' הנחנקין [ד' פ"ו] דפי' שם בעידי גניבה בנפש שהוזמו דאין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד לר' יוחנן דס"ל דנהרגין והשתא התם דחסרי כל הנך. חדא בהעדר ושלשה בפועל שלא יוזמו עידי גניבה כעת. ושימכור הגנב את הנפש שגנב. ויבואו עדי מכירה ויוגמר הדין ע"פ לאחר דו"ח. ואח"כ יוזמו שני הכיתות ואפ"ה מיקרי שניתן לאזהרת מב"ד מפני שלאחר שיושלם כל הנך מתחייבי מיתה ובעדים שהוכחשו בנפש דלא חסר אלא חדא שלא יבוא ההרוג ברגליו טרם שיוזמו ואפ"ה לא אמרינן שניתן לאזהרת מב"ד ואזלינן בתר השתא. (וי"ל דגבי עידי גניבה עודנו ניתן לאזהרת מב"ד כשיוזמו עידי הזמה משא"כ בבא ההרוג ברגליו ודמי למ"ש תוס' סנהדרין פ"א ע"א בד"ה ונגמר]. וביותר נראה עפ"י דברי תוס' ריש פ' החולץ בד"ה תיגלי מילתא למפרע עיי"ש דבדבר העתיד להיות לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע משא"כ בדבר העבר וכמ"ש לענין ברירה גבי כבר בא חכם עירובין ל"ו] וה"נ כיון שבא הרוג ברגליו גם אם לא בא עד שיוזמו כבר נודע לרבים שעודנו חי ויבואו עידי הכחשה וכעין דאמרינן גבי ע"א דמת בעלה דהוי מילתא דעבידא לגלויי) עד שלא יוגמר דינם ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע שלא ניתן לאו זה לאזהרת מב"ד למ"ד הכחשה לתה"ז. משא"כ בעידי גניבה שהוזמו שהוא דבר העתיד להיות שיבואו עידי הזמה בזה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומש"ה אזלינן בתר שעה שהגידו בב"ד וכמו שפירש רש"י סנהדרין להדיא דאזלינן רק בתר שעה שהגידו עדותן. ולפ"ז ה"ה נמי לרבנן דאמרינן דלאו דלא תענה אזהרה לעדים זוממין. אזלינן ג"כ בתר שעה שהגידו עדותן. ואעפ"י שנסתיים אח"כ שאין עליהם דין הזמה משום שכבר נעשה המעשה ע"פ משום דבדבר העתיד ל"א איגלאי מילתא למפרע משא"כ בעדים שהוכחשו בנפש ע"י שבא הרוג ברגליו דבוודאי היה עומד לכך. או בשגם שלא יבוא לפנינו מ"מ מצויים עדים שיכחישו הגדתן ונתברר מילתא למפרע שלא היה עליהם שום עונש הזמה כלל. אחרי החיפוש מצאתי קושיא כנ"ל בקונטרס הגאון ר' חיים יונה ז"ל שדחה פי' רש"י לגמרי מפני קושיא זו והנראה לפענ"ד כתבתי

ועיין ברמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ט] הנ"ל אבל העידו עליו שאכל בב"ח או וכו' הרי אלו לוקין משום שנאמר ועשיתם. וצריך להבין מה נפקותא לדינא ביניהם. ולפ"ר אמינא דנ"מ לענין התראה דמשום כאשר זמם לא בעינן התראה דאינהו בעו למיקטליה בל"ה וכו' [עיין כתובות ל"ג]. איברא א"א לומר כן שהרי איתא התם להדיא אלא מעתה ב"ג וב"ח ומשני משפט אחד יהיה לכם. [ועיין בש"מ ב"ק ע"ד ע"ב] שמביא בשם תוס' שאנץ דבעדות ב"ג בעי התראה. והוא תמוה ובני הרב שליט"א תירץ דברי קדשו דסוגיא אזדי לרבנן דעדים זוממין לא הוי קנס ומש"ה למדין זמ"ז אבל השיטה אזיל שם לדידן דע"ז הוי קנס ובעדות ב"ג לא הוי קנס ומש"ה לא למדין זה מזה]. ועיי"ש ברש"י משום דרוב עדות לאו בה"ת נינהו. והא דלא פי' כפשוטו דמשפט אחד לכל עונשי עדים דכתיבי בקרא דא"כ מאי הקשו בש"ס ריש מכות דל"ל