זית רענן חלק ב לג

גם הקשה על דברי התוס' שבת הנ"ל מקו' הש"ס במסקנא מחמץ יש לישב עיקר זה הקושיא עפ"י דברי צל"ח דדייק מלישנא דר"י דנקיט בי"ד שחרית דעד סוף שעה ד' הוא דמיקרי שחרית לר"י בברכות דס"ל דתמיד של שחר עד שעה ד' אבל בשעה ה' דאסור מדרבנן לא יבדוק עד שה"ב דבדילי מיני' ביותר

ג ביצה [דף כ'] ויעשה כמשפט. ק"ל לטעמא דב"ש דלא יליף חובה מנדבה לסמיכה אבל בנדבה סומכין רק דאין מביאין נדרים ונדבות ביו"ט ומש"ה לא מש"ל לסמוך. הא פסקינן בחגיגה (דף ז'] דיוצאין שלמי חגיגה בנדרים ונדבות והכהנים בחטאות ואשמות. א"כ משכחת ליה לב"ש דמביאין ביו"ט וסומכין. המציא דבר השכל. אכן לקושטא נראה דלאוקימתא זו לא לב"ש דיצא בנדבה ידי ש"ש בנדבה שנשחט ביו"ט רק כשנשחט מעיו"ט בק"ק שנאכלים לב"י. וכעין דאמרינן בחגיגה של י"ד יעו"ש. וטעמא דידי שהרי כל עיקרו אינו רשאי לשוחטו ביו"ט רק משום שלמי שמחה כמ"ש תוס' שם (דף ז' ע"ב] בסד"ה עולות וכיון דמשום ש"ש אינו רשאי ואסור לסמוך משום שבות דב"ח, שוב לא ניתן לדחות מפני קרבן נדבה. שהרי כל עיקרו לא ניתן לדחות ביו"ט נמצא דעי"ז יתבטל הסמיכה מנדבה שקבעו הכתוב לחובה לסמוך, ואע"ג דמ"מ הסמיכה א"מ בדיעבד מ"מ בכה"ג מצינו דנעקר לגמרי בשב וא"ת כי היכי דלא נבטל מצוה זו, עיין פסחים (דף פ"ט] גבי חמשה שנתערבו פסחיהן עיי"ש. ועיין גיטין (דף כ"ח ע"ב] בתד"ה והא רק היכא דאין לו תקנה כלל אבל היכא דאפשר להמתין לא מבטלינן לסמיכה והכא הרי אפשר שימתין עד למחר ויקיים שניהם הסמיכה והשמחה יחדיו יצמדו כמ"ש הלח"מ [פ"א מהל' חגיגה ה"ד]. ואע"ג דעיקרו בראשון משום שלא יתבטל מצות סמיכה לגמרי מוטב שנמתין עד למחר ויקיים שניהם

ד מספ"ל במוקצה ביו"ט לדעת הרי"ף והרמב"ם וש"ע [ריש סימן תצ"ה] דביו"ט דקיל מחמרינן גבי מוקצה ביו"ט שחל להיות בשבת. אם נימא דכיון דחמירא משום שבת ולא אתי לזלזולי בה. או דילמא כיון שכבר נאסר ביו"ט דעלמא לא פלוג רבנן בתקנתן. וכן גבי מניחין נר ע"ג דקל בשבת שבת מ"ה] מספ"ל בזה. והוא ספק עצום מאד לא מצאתי מפורש בראשונים ובאחרונים

ונראה להביא ראיה מדברי הירושלמי פ"ב דתרומות ובפ"ג דשבת סוף הלכה א' דתנן התם הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג ובין מזיד יעקור וז"ל מ"ט דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ד"א מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות מל' יום יעו"ש. ואמאי לא מפרש הנפקותא בפשטות דנטע בשבת של שביעית דטעמא דחשד ליתא כיון דחמירא משום שבת. אבל משום מונין איכא. א"ו כיון שכבר החמיר משום שביעית דקילא שוב לא מפלגינן אע"ג דנטעו גם בשבת ואף די"ל קצת מ"מ נראה דאין להדורי אחרי חילוקים זרים ודקים שדופות קדים להוציא הדברים מפשטן

גם יש להוכיח מש"ס ביצה (כ"ז ע"ב] גבי בהמה שמתה שהקשה הבעל המאור והר"ן על הרי"ף שמביא למסקנא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת דליתא לדידיה דפוסק ביו"ט כר"י. וכן הקשה שם על גופיה כיון דדיקא כותיה דר"ז דדומיא דחלה קתני וקשיא לר"ן ואמאי לא מתרצי בפשטות כיון דבעצמותו איירי דומיא דחלה א"כ עיקר הדין בוודאי איירי דומיא דחלה. וכשם דחלה שנטמאת אסור אפי' ביו"ט שחל בשבת דכיון דלא חזיא למידי בשבת והוי דומיא דעצים ואבנים שגם לר"ש אסורין בטלטול אפי' בשבת. ה"ה בהמה שמתה נמי אפילו ביו"ט שחל בשבת וזהו דוקא בבהמת קדשים אבל בחולין שרי במסוכנת כר"ש [והוא הדין לשיטת הרי"ף ביו"ט שחל בשבת לצד הספק הזה] א"ו דאפילו בבהמת חולין אסורה כמו ביו"ט דעלמא [ואין להשיב דאי דומיא דחלה א"כ אפי' בשבת לחוד נמי, דז"א דבמסכת זו לא איירי בשבת לחודא]

אמנם נראה דזהו לענין מוקצה דווקא שעיקרו משום תקנתא דעלמא תקנוהו כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט דעלמא. ולא משום איש זה לחודא ולא משום יו"ט זה לחוד. מש"ה שפיר אמרינן דאפי' ביו"ט שחל בשבת ג"כ אסור. אבל לענין דאין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט דעיקרו משום דלא ליתי לידי חילול בנר זה עצמו ביו"ט זה וכן לענין דאין מזמנין את העכו"ם ביו"ט (ביצה כ"א] שהוא משום שלא ירבה בשבילו בפעם זה שמזמנו, אזי ודאי ביו"ט שחל בשבת דלא שייך עיקר הגזרה דינו כשבת לחוד. ול"ש בזה לא פל"ר. שהרי מתחילה לא תיקנו משום תקנתא דעלמא דלא ליפרצו ע"י זה. וראיה שהרי היכא דלא זימנו מותר ליתן לפניו בלא הפצרה [כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' יו"ט הלכה י"ג ובש"ע סי' תקי"ב בט"ז שם סה"ד]. וכ"כ דלא קתני בהדיא דעשאו משום גזירה דעלמא כי היכי דלא ליפרצו ע"י זה אין לנו לבדות מדעתנו רק אמרינן דגזרו משום דבר זה עצמו. וכן לענין שלהבת ביצה ל"ט] דכל א"ה אסורין מדרבנן ובשל עכו"ם מותר דנראה אפי' היכא שהיתה של ערלה וכ"כ ואח"כ עשאו לעכו"ם בצירוף ד"א דנעשה עכו"ם ע"י כולל ג"כ נראה מסתימת הפוסקים דשלהבת מותר דמתחילה לא אסרו בשאר א"ה רק משום גזירה דלא ליתי ליהנות ממנו בעודו גחלת. וכיון דהשתא בדילי ממנו משום עכו"ם בטלה הגזירה והותר השלהבת. כנלפע"ד מצד הסברא ולקמן נבאר קצת ראיה לזה

ולכאורה נראה ראיה להיפך שגם במוקצה מותר ביו"ט שחל בשבת שהרי הקשו שם בביצה על רב נחמן אדמיפלגי בביצה ליפלגו בתרנגולת, מאי קושיא בשלמא השתא יש מקום לומר מסתימת לשון המשנה דאפי' ביו"ט שב"ש אוסר משום מוקצה משא"כ בתרנגולת דאסורה בל"ז בשבת. ואפי' בחולה שיש בו סכנה אסור לבריא באומצא אפילו בשבת דעלמא לדעת ראב"ד [פ"ב מה"ש] ור"ן בפ"ק דחולין [אם לא שנסתכן מבע"י] ואפי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דמוקצה מותר בשבת משום דדמי לנר שהודלק בשבת. ושאר פוסקים מחלקים בזה דש"ה דדחאו בידים עיין בש"ע (סי' שי"ח ס"ב] יעו"ש מ"מ לדעתם קשיא. א"ו דלקושטא מותר ביו"ט שחל בשבת. איברא יש לדחות דבל"ז קשיא מאי קושיא ליפלגו בתרנגולת דבין לדעת רז"ה ריש ביצה דבמוקצה שאסור בשבת משום מלאכה, הוא דאסור ביו"ט משום מוקצה אבל בתמרי דעיסקא שהוא רק מוקצה לחוד מותר גם ביו"ט. נשמע רבותא בביצה בין בשבת בין ביו"ט, משא"כ בתרנגולת דבפשטא דאסורה בשבת משום מלאכה הוא דאסורה ביו"ט. אבל ביצתה שאין עליה עצמה משום מלאכה ה"א דמותר ביו"ט משום שאין ביצתה נגררת אחר התרנגולת. וכן לרמב"ן קשיא להיפוך דאי נקטו בתרנגולת ה"א דוקא במוקצה כזה הוא דאסורה ביו"ט משום דבשבת אסור משום מלאכה. וע"כ צריך לומר דבל"ז נדע כ"ז מצד הסברא לכל א' כפי שיטתו וה"ה נמי נימא לענין יו"ט שחל בשבת כיון דמצד גזירה דעלמא דלא ליפרצו ביה לא מחלקינן ביה

ומה שהביא מעכ"ת יד"נ ראיה מקושית הש"ס ביצה [כ"א ע"ב] על ריה"ג מהני סופלי וכו' תינח ביום טוב בשבת מאי איכא למימר דבע"כ צ"ל דקושית הש"ס קאי על יו"ט שחל להיות בשבת דבשבת לבד מאי קושי'. הלא בשבת מוקצה מותר, הוא דבר חריף אולם לקושטא אין ראיתו מוכרחת שהרי מצינו כמה סוגיו' שלא חילקו בזה כאשר האריך בזה האשרי סוף שבת וכל האמוראים לא חילקו בזה רק ר"נ הוא שהמציא לחלק ביניהם. ועיין רמב"ן במלחמות ד' ריש ביצה שגם ב"ש וב"ה גופייהו לא חילקו בזה רק רבינו סתם כן להלכתא וקושית הש"ס קאי לשאר אמוראי. וכן גבי בהמה שמתה דמקשה לימא סתם מתניתין דלא כר"ש הוא בע"כ לשאר אמוראי

והנה לעת באו דבריו הנחמדים עדי, היה אצלי אחד מתלמידי הרב מוה"י נ"י ושאלתיהו על שלום מעכ"ת כי קרוב המקום אליו ואמר לי ששמע שמעו הטוב הולך וגדול למרחקים בתורתו ובכשרון מפעליו. והנה במו פי נשאתי הילולו בעוצם חילו בגפ"ת. וספרתי לו מ"ש בזה. ומה שחשבתי בזה. ולאחר עיון קצת השיב תלמידי הרב הנ"ל שלכאורה יש לדמות לזה למ"ש הפוסקים בריש כתובות במת אביו של חתן או אמה של כלה וכו' דלמש"א א"צ לישן ב"א יעו"ש באשר"י ובש"ך יו"ד [סי' שמ"ב ס"ק ז'] וה"ה נמי בנידון דידן. ויש לדחות בכמה אנפין. וגם תלמידי הנ"ל חילק בעצמו ביניהם מצד הסברא דש"ה דעיקר מילתא ל"ש מש"ה ל"א ביה לפ"ר וכעין שחילק בדגול מרבבה בי"ד [סי' ט"ו] בין נפל לענין חליצה לבין אכילה ועי"ש ועוד י"ל כמובן. איברא לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין תקנתא דעלמא לבין תקלה בדבר זה עצמו ניחא בפשטא כמובן

ה יבמות [דף ה'] בתוס' ד"ה כולהו בסוף הדבור שכתבו משום דיכול להמתין עד למחר. והקשה כת"ה לאביי דתירץ בשבת (כ"ד] מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט הדרא קושית התוס' לדוכתיה דנילף מהכא דלא דחי. והתם לא יוכל להמתין למחר דהוי נותר ואפשר דמעלה בראש המזבח. דבריו נכונים. ומה שחזר וגמגם דפלוגתא היא אם לינה מועלת בראש המזבח. הא מבואר