זית רענן חלק ב לב

טעמא גבי גידולים דלא בטל. משום דע"י כח הגידול מתקיים העיקר וזהו גם כן טעם הר"ן הנ"ל

יג הכו"פ [סי' ק"ב ס"ק ח'] תמה על דברי המרדכי סוף פרק קמא דשבת דהביא ראיה להך דינא דענבים בגיגית. מריש ביצה. דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן אע"ג דהוי דשיל"מ. מכל מקום כיון דליתא לאיסורא בעינא בטלין. הוא הדין בענבים בגיגית. ותמה עליו הלא סוגיא ערוכה שם בריש ביצה דעצים שנשרו מן הדקל משו"ה מתבטלים כיון דמיקלא קלי איסורא. משא"כ גבי ענבים דשותה היין היוצא מהם בשבת. עד כאן קושית הכו"פ. והנראה לפרש דברי המרדכי. ומקדם נבאר השקלא וטריא שם בש"ס. דלכאורה קשה למה הקשה הש"ס ביצה שם על רב אשי דווקא. הלא זהו פשיטא להו לבעלי הש"ס גם לסלקא דעתא שם [דף ג'] דדבר שיל"מ גם בדרבנן לא בטל. רק רב אשי חידש דגם ספק דרבנן אסור בדשיל"מ. וכן כתב בש"מ שם. א"כ למה העמיד הקושיא על רב אשי. אך היינו טעמא דלס"ד ס"ל הטעם דדשיל"מ בדרבנן ל"ב. משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ואם נאמר דדשיל"מ בדרבנן מתבטלין יקילו גם בדאורייתא. משו"ה ס"ל בס"ד דספק דרבנן גם בדבר שיל"מ מותר דבספק לא גזרו רבנן אטו דאורייתא. דהרי ספיקא דאורייתא אסור גם בדבר שאין לו מתירין. וספיקא דרבנן לקולא. א"כ הוא הדין בדשיל"מ. אבל רב אשי חידש דהטעם דדשיל"מ ל"ב בדרבנן. הוא מטעם דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר. (ולא משום גזירה והרחקה] א"כ ה"ה בסד"ר אסור בדשיל"מ. משום האי טעמא דעד שתאכלנה. והתם גבי עצים שנשרו מן הדקל הקשה הש"ס דאין מבטלין איסור לכתחלה. ותירץ משום דהני מילי בדאורייתא וידוע כי דעת הרבה פוסקים דגם בדרבנן אין מבטלין לכתחלה. רק היכא דמיקלא קלי וע"כ כוונת הש"ס בתירוצם דבדרבנן מבטלין משום דמקלא קלי. והוא הטעם דבלא רב אשי לא קשה דהא דשיל"מ לא בטל גם בדרבנן משום דס"ל הטעם דדשיל"מ ל"ב גם בדרבנן. משום דגזרו חכמים אטו דאורייתא וכמ"ש לעיל. ממילא כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה בדרבנן. משום גזירה אטו איסור דאורייתא. ואפ"ה היכא דמיקלא קלי איסורא מבטלין. ה"ה בדשיל"מ בדרבנן דגזרו אטו דאורייתא ג"כ היכא דמיקלא קלי והוא איסור מדרבנן בטל אבל לרב אשי מקשה שפיר דהוא ס"ל הטעם דדשיל"מ ל"ב בדרבנן הוא משום דעד שתאכלנה. א"כ שוב אינו דומה לדינא דאין מבטלין דהתם משום גזירה והרחקה אטו דאורייתא. לכן כיון דאיכא תרתי, איסור דרבנן ומיקלא קלי. מבטלין. משא"כ דשיל"מ דהוא עצם איסור דרבנן דאינו בטל. לא נשאר רק מיקלא קלי לחודא. וזהו לבדו לא מהני כן אזלא קושיית הש"ס. ועתה זהו כוונת המרדכי דקשה ליה זאת על תירוצא דש"ס במסקנא דהטעם משום דמיקלא קלי. דלרב אשי לא מהני הטעם זה לבד. דהא דהוי איסור דרבנן אין שום מעלה לרב אשי כהנ"ל על כן הכריח המרדכי דבאמת תירוץ הש"ס לא משום מיקלא קלי לחודי'. רק כוונת הש"ס דעצים שנשרו מן הדקל. דמיד באותו זמן שנשרו מן המחובר. נפלו לתוך התנור בתוך עצים של היתר. רק רוב אין כאן (ולכן מרבה]. א"כ מעולם לא היה ניכר האיסור. (והא דכתב המרדכי שם אע"ג דעצים המוקצים הן בעין. כוונתו בעת שהיו במחובר]. א"כ הוא הדין בענבים בגיגית כיון דלא היה האיסור ניכר בטל. וממילא קשה דלמה לי' לש"ס לומר משום דמיקלא קלי. הלא אין האיסור ניכר מעולם. רק זה הוא שכתבתי. דזה לבד גם כן לא מהני רק היכא דאיכא תרווייהו משו"ה התם דלא היה האיסור ניכר וגם מיקלא קלי בטל. ואם כן יקשה בענבים בגיגית למה יבטל. הלא התם הוי אין ניכר לבד. אלא ודאי כמו שכתבתי. דהתם איכא עוד מעליותא. משום דהאיסור נתהווה מההיתר. וכמו שהוכחתי מגידולי היתר: סימן ו תשובה לרב מפורסם בענינים שונים

א ראשית בכורי עיונו הזך והנמרץ, במכתבו היקר והנחמד יצא להקשות על דברי תוס' שבת [דף כ'] בד"ה למשרי אברים ופדרים דבמשלה בהן אור בחול קריבין בשבת. מהא דהקשה הש"ס בפסחים [דף נ"ט] קראי אהדדי דכתיב לא ילין לבקר וכו'. וכתיב עשב"ש, דדילמא במשלה בהן אור הוא דהזהיר רחמנא שלא ילין הא בלילה קריבין והיא קושיא עצומה

ונראה לפע"ד בזה. דבע"כ צ"ל דהקרא דלא ילין לא איירי במשלה בהן אור. דפשטא דקרא משמע להדי' דהיכא שהלין עד בקר הוא בכלל כל נותר דעלמא לשריפה ולמוקים עלה בכרת. וכבר למדנו הלכה ברורה זבחים (דף מ"ג ע"ב] אמר ר"י וכו' הפיגול והנותר והטמא שהעלן ע"ג המזבח פקע איסור מהן וכו'. אר"ז שמשלה בהן האור ועיי"ש בתוס' ד"ה הקומץ [דף מ"ב ע"ב] דאפי' לכתחילה מותר באכילה בזה. ואם כך יפה כחו של משב"א לסלק שם נותר שכבר חלה מכש"כ דמהני משב"א בזמן הקרבתן שלא יבוא לכלל נותר כלל ושלא יחול עליו שם נותר כיון שכבר נעשה לחמו של מזבח וכיוצא בזה מצינו כ"פ בש"ס ופוסקים. וסוגי' שלימה נדרים [ע"ה ע"ו] דיצאו ללמוד בזה בק"ו בכמה אנפין אף בדברים הרחוקים קצת בתחילת המחשבה, עיי"ש ומה מקוה וכו'

איברא נראה דזהו דווקא היכא שכבר הוכשרו האברים להקרבה ע"י זריקת דמים בהכשר אבל היכא שנפסלו האברים להקרבה ע"י פיגול של שחיטה וזריקה. ולא הוכשרו להקרבה רק ע"י שמשב"א. שוב לא נעשו לחמו של מזבח עי"ז. וכשהותרו אח"כ למזבח ע"י שמשב"א. הרי כל דין נותר עליו. שהרי לא נכנסו בזה ע"י שמשב"א רק כמו שאר קרבנות לאחר זריקת דם. שעי"ז אינו צריך להורידן מע"ג מזבח, ולא מסתבר לומר דנחלק משילת האור לזה ואח"כ יועיל נמי שלא יחול עליו שם נותר. דאנן לא שמעינן בשחיטת קדשים אלא שלשה הדרגות, חדא דמשב"א, והשני' בשרירי [המבואר בזבחים דף פ"ו ע"א] שנעשו כמו עצים. והשלישי כשנעשו כגחלת דאזי גם קודם חצות א"צ להעלותן עוד. וכל כמה דלא מטו לשרירין לא הגיעו רק להדרגה ראשונה] ומשה"ט אמרי' בכריתות (דף י"ד] כגון שהעלה אבר פיגול וכו' דפקע פיגול מיניה והוי ליה נותר ובע"כ מיירי שמשב"א דאי לא משב"א לא נפקע שם פיגול כמו שמבואר בזבחים מ"ג] אבל היכא שכבר הוכשרו האיברים בזריקת דמים בהכשר ומשב"א שוב לא חל עליו שם נותר מק"ו וכמ"ש. ובשגם שהוא דבר חדש ומעודי רחקתי להמציא דבר שלא מצאתי לזה רמז בש"ס ופוסקים מ"מ כ"כ שלא מצאנו להיפך מסתברא כן

ומה שרצה מעכ"ת לדחות קושיתו מתוס' ממס' מעילה דף י' ע"א] דאימורי קדשים קלין אין בהם מצוה להפך בצינורא כיון שנעשה מצותן. א"כ פסח דהוא קדשים קלים אין דוחה שבת גם במשלה בהן אור]. איננו מספיק דזהו היכא שיכולין לשרוף בלא"ה ואכתי קשי' דנוקמי' לקרא היכא שפקעו מבעוד יום. וכן משמע להדיא מתוס' שם דמשה"ט הוא דאין בהם מצוה מפני שיכולין לשרוף בלא"ה

ב פסחים [דף י"א] מי אמרינן לר"י אדם בהול וכו' אין מקרדין והקשה מעכ"ת לדעת התוס' בשבת (דף מ"א ע"ב] תד"ה מיחם דגם לר"י אינו אסור בשבת דבר שא"מ רק מדרבנן. א"כ מאי פריך. ואפשר לדחוקי דאיירי בבכור בזמן הזה דהוי ג"כ מדרבנן [ועיין במס' ע"ז דף י"ג ע"ב] ואף דעיקרו דאורייתא מיאן הש"ס לחלק בזה, עכ"ל. לא אדע מנ"ל דדבר שא"מ לר"י לא הוי כעיקרו דאורייתא כמו בזה"ז גבי מומין, דהא דשא"מ לר"י לא גרע ממלאכה שאצ"ל לר"ש. ואיתא להדיא בפ' כירה [ד' מ"ו] ובתוס' יומא [ל"ד] תד"ה ה"מ בשם ר"י דכל היכא דקמכוין איכא א"ד. ועיין בחידושי רשב"א בתי' השני כיון דמשכחת ליה בזה מלאכה דאורייתא מיקרי כדאורייתא יעו"ש. וגם לתי' הראשון וכמ"ש בתוס' הוא משום דדחיקא להו לישנא דש"ס דאיכא א"ד אבל מ"מ לא יצא מכלל עיקרו דאורייתא כיון דעיקר המעשה אסור מדאורייתא רק המחשבה מחלקת ביניהם. ועיין בשער המלך [פ' י' מהל' מקוואות כלל א'] שמסתבך בזה אם בתרומה ומעשר בזמן הזה מיקרי עיקרו דאורייתא. איברא לקושטא תרווייהו דמי לעיקרו מדאורייתא כאשר הבאתי לזה כמה ראיות ברורות ואכ"מ

עוד הניף רוח בינתו להקשות לדעת רמב"ם פ"א מהלכות אסורי המזבח הלכה ז'] דס"ל דגם בזמן הזה איכא איסור דאורייתא הדרא ק"ל. מתחילה הוי ליה לאוכוחי דרמב"ם ס"ל כדעת ר' יהודה בתוס' בזה: