זית רענן חלק ב לא

ט ועוד נראה לכאורה להביא ראיה למאי שכתבתי למעלה, דהיכא דההיתר ניכר לעצמו והאיסור אינו ניכר לעצמו, והוא מדברים שאינם מתבטלים דלא בטל לכולי עלמא, שהרי בדבר שהוחזק בתולעים דמינייהו קא רבו, אזי לכולי עלמא לא מהני בדיקה מפני שכבר הוחזק ובריה לא בטל [כמבואר סי' פ"ד סעיף ט' ביו"ד ומשטחת לשון השו"ע משמע דקאי על תולעים הגדילים בפירות במחובר, והתם אע"ג שלא פירשו כלל אסורים. וא"כ הוי אינו ניכר בפני עצמו] ואמאי, הרי ההיתר ניכר לעצמו והאיסור שנשתייר לא ניכר לעולם בפ"ע רק בתוך התערובות. אלא ודאי דעילוי זה איננו עומד נגד דברים שאינם מתבטלים. והוא כדברי תוס' במס' מעילה גבי פרוטה בתוך כיס הקדש. ודעת המרדכי גבי גיגית, וכן בגידול בהמה שנתגדלה ביו"ט. הוא מפני שיש עוד עילוי בההיתר וכמו שכתבתי לעיל. ועוד ראיה ממס' תמורה (דף ל' ע"א] דמקשינן בגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלבא מחד וכו'. והשתא בין לסלקא דעתא דמקשה דלישתרו מצד ברירה. הלא בלא זה הרי בטל הטלה שכנגד הכלב ממילא בתוך התערובות, לפי שהאיסור לא ניכר בפ"ע. וכן למסקנא, ליבטל את שכנגד הכלב וגם הטופיינא בתוך רובא דהיתרא מהאי טעמא. אלא ודאי דלא מהני עילוי זה לדברים שאינם מתבטלים. איברא לקושטא נראה דאכתי מזה ליכא ראיה מוכרחת דגם השתא דאמרינן דבהמה חשיבא ולא בטלה. אכתי צריכין לדחוקי טובא בתירוצא דגמרא שם כגון דטפי חד מנייהו וכו', דמה בכך שהרי אם בתחלה היה המחיר שביניהם בכך. דטלה אחת נגד הכלב והטופיינא בתוך שאר הטלאים היה מן הדין שרק טלה זה אסור לגבי המזבח והטופיינא שבתוך שאר הטלאים יבטלו ברובא. והשתא נמי דנעשה בסתמא אכתי נימא ברירה. וצריכין לומר דבאופן זה שאינו מכוון כנגד אחד לגמרי לא אמרינן ברירה. איברא נראה לפרש ברווחא דאנן צריכין לדון על המקיים את כל המחיר ההוא שנעשה ביניהם. הגע בעצמך כשהמירו עשרה טלאים בעד תשעה וכלב ונמצא מיד קודם שמשך דעד שלא החזיק בה יכול לחזור כמ"ש במס' ב"ק ט' ע"א] שהכלב אינו שלו ולא נתנו לאידך. אזי הגם שכל הטלאים שווין בשוויין וגם הכלב שוה רק בשיווי טלה אחד, אז כל המחיר בטל לגמרי, שהרי יכול לומר לכלב אני צריך. ואפי' לדעת הפוסקים [בסי' ר"ג ס"ב] במשך את הפרה ולא משך את הטלה דקנה את החטים כנגד דמי פרה. דהתם שאני דמהיכא תיתי נחליט ונימא דעיקר מקחו היה רק מפני הטלה. ונקטינן פני הדבר דמפני שניהם נעשה המחיר הזה ולכל אחד כדמי שוויו. אבל הכא כיון דהטלאים שווים בצמצום אלו כאלו. נראה בעליל דמסתמא עיקר המחיר בכללו היה רק מפני הכלב, וכיון שמחיר זה נתקיים בכללו רק בשבילו. לכן נקרא מסתמא בכללו רק על שמו, לכן לא שייך כאן דין בטול, כיון שכל המחיר בכללו נעשה בשבילו. ולכן הקשה מעיקרא מטעם ברירה ונימא דכמו שהוברר עתה טלה א' כנגדו. הוברר הדבר למפרע שגם מתחלה נעשה כן, וכאילו הימרו בתחלה רק בטלה אחד נגדו, והשאר נגד הטלאים ש"ז. ומשני שפיר דטפי דמי וכו'. וכיון שכן איגלאי מילתא שכל המחיר נעשה רק בשבילו. ולא שייך דין ביטול כלל בענין זה, ועיין

י ועוד נראה להביא ראיה ממס' יומא [דף נ"ה ע"ב] לא היו שופרות לקיני חובה מפני חטאת שמתו בעליה. ומקשה וניברור ד' זוזי ונשדי במיא. ומשני דר"י לית ליה ברירה, ומדמקשה דנסמוך אברירה היינו משום דאיסורו בתוך התערובות כמו שכתבו תוס' במס' תמורה (דף ל'] ד"ה ואידך. והא דלא בטל בלא ברירה היינו משום דמטבע חשיבא ול"ב. והשתא אם נימא כדעת הפלתי בדעת מרדכי ורמ"א בסי' שי"ח] דהיכא דלא ניכר האיסור לעצמו קודם שנתערב וההיתר ניכר דמבטלי אפי' בדברים שאינם מתבטלים, קשיא דהתם נמי ליבטלו. ועוד נראה להביא ראייה מסוגית הש"ס שלהי ב"מ [דף קי"ח ע"ב] הכי קאמר ליה מדבריך לדברינו אין באין משל צבור, ועיין רש"י בד"ה לדברינו. וז"ל, לזה מיחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזי שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין וכו' אין תמידין באין משל צבור, עכ"ל. וקשיא לדעת הכו"פ הנ"ל דליבטלו הד' זוזי, דהא לא היו ניכרים בפ"ע. וההיתר היה ניכר בפ"ע טרם שמירת הספיחים. ועוד ראיה לדברינו בטעם שכתבנו בדברי המרדכי מדברי הרמ"א [בסי' ק"ב סעיף ד'] וז"ל וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטל. ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים, אע"פ שיש אומרים דמיקרי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי, אפ"ה בטלה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה, עכ"ל. וקשה לכאורה מדוע שביק הך טעמא דלא הוכר האיסור בפ"ע, דהא הדם לא הוכר בפ"ע, ואיסורו נתעורר בתערובות ע"י בישול החתיכה, וכן הוא באו"ה לענין חתיכה הראויה להתכבד, עי"ש [כלל ז' דין ג'], אלא ודאי כמו שכתבתי דלענין דשיל"מ ודבר חשוב לא הותר רק בתרתי למעליותא, וכן איתא בהגה"ה (סי' ק"א סעיף ב'] לענין דבר חשוב נמי, לפי שאין איסורו מחמת עצמו, ועזב לגמרי דברי או"ה לפי שלא נאסר אלא בתוך התערובות כשמבשלם

יא הקשה תלמידי הרבני המופלג החריף והשנון מו"ה ישעי' נ"י. דמדברי מ"א [סי' ש"י ס"ק ח'] משמע להדיא דדשיל"מ בטל באינו ניכר בפ"ע. וז"ל, ונ"ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. אע"ג דקמח בקמח מיקרי לח בלח ובעי ס' כו' מ"מ הכא כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא. ודווקא שלא היה ניכר קודם שנתערב כמ"ש סי' ש"כ סעיף ב']. הרי דס"ל דגם היכא דאין ההיתר מהווה את האיסור. גם כן בטל היכא דהאיסור לא היה ניכר בפ"ע. והשיבותי לו, דהגם דמדברי המ"א אין להקשות על דברינו דלא נכנס לכלל זה. והניח הדבר בתימה בסי' שי"ח] וס"ל דהתוס' חולקים בזה על דברי המרדכי מדנקטו דהגידולים לא בטלו משום דהוי דשיל"מ. אף דהאיסור לא היה ניכר בפ"ע. ולדברינו ליכא שום סתירה על זה מדברי התוס' דהא אין ההיתר מהווה את האיסור. עם כל זה בעיקר דינו של המ"א הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא כוותיה אשר לאורו אנו הולכים. נראה דדינו אמת ויציב גם לכללא דידן. דלמאי שכתב הצל"ח [פסחים דף ט' ע"ב ד"ה ועפמ"ש] דבכלים לא שייך דשיל"מ משום שמפסיד תשמיש דיומא [וצ"ל בעיקר דבריו לחלק בין דבר העומד רק לתשמיש לדבר העומד גם לאכילה. דאי לא תימא הכי איך נכלכל סוגיא דריש ביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאוסרת כל התערובות גם בטלטול. דכולן אסורות משמע דקאי אטלטול דקתני ברישא. ובצל"ח שם כתב דרק באכילה אסורה ע"י תערובות. מ"מ מן הסברא נראה כן דגם בטלטול אסורים וכיון דהאפר לא חזי רק לתשמיש יצא מכלל דשיל"מ כסברת הצל"ח ומה שתמה הפמ"ג בעיקר דברי המ"א. וחזרו ונשנו דבריו בי"ד (בפתיחה לשער התערובות בחלק השלישי פרק ג') וז"ל. מ"ש דהוי לח לא ידענא מה הוא. דמה"ת ברובא בטל בלח. ומדרבנן אטו אינו מינו. וזה שייך באיסור נותן טעם. משא"כ באיסור מוקצה שלא הלכו בו אחר נ"ט וכו'. ומ"ש דעיקר איסורו מדבריהם וכו' לא ידענא מנא ליה לחלק בכך. וכפי הנראה דאף איסור דרבנן בלח במינו בעי ס' וכו' עכ"ל. ולפענ"ד דברי המ"א נכונים. וקושיא חדא בחברתה מיתרצא. ועיקר דבריו יסבו בלכתן לרמוז על דברי הרשב"א בתורת הבית ופסקינן כוותי' בי"ד סי' ק' סעיף ב'] דצריך ס' לביטול גיד. ועיי"ש בט"ז ובש"ך הטעם. דאעפ"י שאין בו טעם התורה אוסרתו עיי"ש. והוא מלשון הרשב"א. וזהו כוונת דברי המ"א. דהיה לן להצריך ס'. אף דלא הלכו בו אחר נ"ט כמו גבי גיד. רק כיון דעיקר איסורו מדבריהם סגי ברובא. דהא עיקר הטעם גבי גיד הוא משום דהתורה אסרתו, משא"כ הכא

יב ולפמ"ש בטעם דברי המרדכי. יתיישב דקדוק עצום אשר תמה הגאון הקדוש מו"ה ע"א זצוק"ל בדרוש וחדוש מערכה ו' במס' פסחים בד"ה נחזור הערה ג') וז"ל ממ"ש היכא דהאיסור נולד בתערובות. אע"ג דהוא דשיל"מ בטל. ולכאורה קשה דכתב הרמ"א אח"כ על דינא דחוזר ונאסר דיש חולקים. והיינו דעת הרמב"ם גבי חמץ. ולא כתב כן נמי גבי דינא הנ"ל. דתחלת ביאתו לעולם בתערובות. דיש חולקין, דהא מדכתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' (כדאיתא סי' תמ"ב סעיף ד') והא כשנתערב קודם פסח תחלת איסורו בתערובות. מוכח דגם בכה"ג אמרינן דשיל"מ לא בטיל עכ"ל. ולמאי שכתבתי אתי שפיר דהיינו טעמא גבי גיגית משום דאיכא עוד מעלה אחרינא. דההיתר מהווה את האיסור. ויתיישב ג"כ בדברינו דלעיל על קושית המ"א מה שתמה הגאון הנ"ל בחידושיו על יו"ד. מדברי הר"ן במס' נדרים (דף נ"ח] עלה דההיא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור עיי"ש. דמדין דבר שיל"מ אף הגידולים שלא היו ניכרים בפ"ע לא בטלי בעיקר עכ"ל. ולמאי שכתבתי על קושי' המ"א דהיינו