זית רענן חלק ב ל

מבטלי לאיסור. מכש"כ היכא דכחו של ההיתר והוא המבטל עדיפא מן הבטל. אבל בדבר שיל"מ בכה"ג או מב"מ יש מקום לומר דלא בטל. וראיה מתוס' סוף מעילה בפרוטה מכיס זה הקדש דלא בטל מפני די"ל מתירין, ולא דמי לענבים שבגיגית של יין דבטל אפי' בדשיל"מ וכן גידול הבהמה שנתגדלה ביו"ט כ"ש דבטל אפי' לר"י וכן לדידן בדשיל"מ, דשאני התם דע"י סיבת המבטל נתהוה הבטול שהרי הגידול של הבהמה נתהווה ונסתבב ע"י הכחות והאיברים שכבר היו. וכן בגיגית יכול להיות שע"י שנתרכך הקליפה מן היין והחריפות שלו נתבקעו הענבים. ומשו"ה הוא דגברה כחו של המבטל על הבטל משא"כ בפרוטה שבכיס זולת הכרו"פ ס"ל דלדעת המרדכי גם בהקדש בטל והתוס' חולקין עליו]. והיכא דאחד מהווה ומקיים לחבירו אזי אפי' כששניהם ניכרים לעצמן והאיסור מהווה לההיתר אזי אפי' שאל"מ ל"ב. וזהו דינו דדבר המעמיד דל"ב. ועיסה שנתחמצה אחר הפסח בשמרים של חמץ המבואר במ"א (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה], ומסתברא דבכי האי גוונא אפי' היכא דהאיסור לא ניכר טרם שנתערב בהיתר. וההיתר היה ניכר בפ"ע. מכל מקום כיון שבכחו של האיסור מתקיים ההיתר על מצבו. תו לא מצי ההיתר לבטלו אפי' בדבר שאל"מ. וראיה לזה. דכשם דגדולי היתר מעלין את האיסור מפני שמהווה אותו ומקיימו. וכמו שכתבתי בזי"ר בדין דשיל"מ הנ"ל

ה ולפי"ז לכאורה קשיא מדברי תוס' בב"ק שכתבו דגידולי איסור שגדלו אחר שנפדה לא בטיל משום דשיל"מ. תיפוק ליה דבלאו הכי נמי ל"ב כיון דע"י כח הגידול מתקיים העיקר דלולא זאת אזי כל כמה דקיימי אכחושי מכחשי. והוי כדבר המעמיד דל"ב איברא נראה. כיון דגם עצמות הגידולים שהיו מכבר ג"כ גורמים לזה לכן דינו כדין זו"ז גורם כמבואר בי"ד [סי' פ"ז] וכאשר נבאר להלן. דהנה בעיקר דינן של הגידולים אשר כתבנו עד הנה ברמז ונראה לתלמידים שלא שימשו כל צרכן כסותרים זה את זה. וסברות בדויות מלב אשר רחקתי מהם. לכן אמרתי לבאר שהמה מקור יסודם מגמרא ופוסקים רבותינו הראשונים נ"ע. עיין נדרים (נ"ז ע"ב] בסוגיא זו. ור"ן שם בד"ה ורבו גדוליו על עיקרו. ומסיק דגידולין מעלין את האיסור ומבטלין לעיקר. אלמא דכח המגדל שיש בעיקרן של הפירות הוא כח בפ"ע ולא נגרר בתר העיקר. ואע"ג דלולא העיקר בלתי אפשרי שיפעול כח הגידול שמץ דבר דבמאי יסתבך ויתאחז כח הגידול. דכח זה מן ההכרחי שיתאחז בדבר ממש שכבר יצא אל הפועל. אפ"ה אינו נגרר בתר הממש שהתאחז בו רק נידון לעצמו. ואחר שיצא אל הפועל בגידולין דהיתרא. רבתה חילא דידהו לבטל את העיקר לגמרי. הגם דאיסור ניכר בפ"ע וההיתר רק בתוך התערובות. דבכהאי גוונא מונע הביטול בעלמא. מכל מקום כיון דרבתה חילא דגידולין דהיתרא מפני שהם מהווים ומציבים לעיקר שהיה דלולא הם כבר כלה ונפסד העיקר ברגבת עפר שנתנו ולהכי העילוי הזה משלים הגרעון והחסרון שבו מפני שלא היה ניכר בפ"ע והאיסור היה ניכר דאמרינן דמפני העילוי זה דינו כאילו היה ג"כ ניכר. ויש לספק אם מפני העילוי זה מבטל ג"כ את האיסור שי"ל מתירין. הגם דהוא כתרתי לריעותא בעיקר נגד הגידולין ומסתברא דלא עדיפא העילוי הזה מדבר המעמיד. דפשיטא דאיסורא שנפל לגו היתרא ויש בהיתרא דבר המעמיד דהיתרא הכי יעלה על הדעת שיתבטל בתוכו איסורא די"ל מתירין. והרי התם שניהם ניכרים. ואפ"ה לא ניתן העילוי הזה שיתבטל בתוכו דבר שיל"מ מכש"כ הכא דאיכא תרתי לריעותא. וכן משמע להדיא מדברי ר"ן בריש הסוגיא דלא משכחת ליה אלא בכדי שיש בו כדי לבטל. וכן נראה מגמרא שם ריש דף נ"ח כל דבר שי"ל מתירין כגון טבל וכו' וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור. דמיירי נמי בגידולין דהיתר כגון בצל של שביעית ונטעו בשמינית אפ"ה ל"ב לביעור כדין דשיל"מ מכש"כ הכא דאיכא תרתי לריעותא

ו ויש להבין דאם כן בגידול בהמה שנתגדל' ביו"ט דבטל אפי' ביש לו מתירין מפני שלא ניכר האיסור וההיתר ניכר, והרי מעליותא דגבי גידולין מפני שהעיקר מתקיים על ידו. עומד נגד גרעון וחסרון דאינו ניכר. ואפ"ה אין ביכלתו לעמוד נגד איסורא די"ל מתירין אפי' כששניהם ניכרין. כמו שהוכחנו מעיסה שיש בו מעמיד דהיתרא ואפ"ה פשיטא דלא יכול לבטל איסורא די"ל מתירין, וכן מוכח להדיא מסוף מס' ביצה גבי וליבטלי מים ומלח לגבי עיסה ומשני ר"א לפי דהוי דשיל"מ, ומשמע שם דאפי' לגבי מים לחוד נמי לא בטיל מהאי טעמא, שהרי ר"י לא פליג התם אלא על מים לחוד. הרי אע"ג דשאור שהעמיד שהחמיץ בו את העיסה הוא דהיתרא שהרי דידיה הוא אפ"ה אין יכול לבטל דשיל"מ. אלא ודאי כדכתיבנא לעיל דגבי גידול בהמה וכן בענבים שבגיגית טעמא אחרינא מפני שהאיסור נתהווה ע"י גרמא. שהרי לולא ממשות דהיתרא שכבר נתגדלה לא היה באפשר לכח הגידול להיות. והשתא שיצא כח הגידול בפועל באיסורא שוב אין בו עילוי שיתחזק על ידו את שכבר גדל בהיתרא. ומשום דאיכא תרתי למעליותא להיתרא שכבר גדל. חדא שניכר בפ"ע משא"כ לאיסורא שגדל ביו"ט, ועוד שע"י ממשות שבו חייל עליה כח הגידול דאיסורא. וכן בגיגית דע"י היין נתרככו הענבים או מפני חריפות שבו נתבקעו. ולהכי הוא דמבטל אפי' לדשיל"מ

ז ולפי"ז מוכח להדיא דאי אפשר לומר לדעת המרדכי גבי ענבים דהוא הדין בפרוטה שבכיס זה הקדש בטלה הפרוטה אע"ג די"ל מתירין מפני שאיסורא לא ניכר בפ"ע קודם שנתערב. ויפה כחו של המבטל שניכר בפ"ע. דא"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא מדבר המעמיד, ועיין היטיב. אבל בגידולי פירות שנתגדלו כ"ש ביו"ט דינא נכון דלא בטיל מפני דשיל"מ. וכן גידולי תבואה של מעשר שני שנתגדלו כ"ש אחר שנפדו. אע"ג דכח המגדל שבו חייל על ממשות דהיתרא. ולולא ממשות שבו אי אפשר לכח הגידול להתהוות. מכל מקום השתא שיצא כח הגידול לפועל בעידן איסורא. הרי על ידו נתחזק חיליה דאיסורא ונתאמץ הממשות דהיתרא. שלולא זאת הרי הממשות שהיה כבר נשתנה לגריעותא, כדאמרינן בגטין כל כמה דקיימי מיכחש כחשי, הגם שלא היו נפסדים לגמרי מ"מ השתא אשבוחי משבחי, וכעין דאמרינן בתבלין דעבידי לטעמא דלא בטיל. הגם דנאכל גם בלתי תבלין. איברא כל זה דלא בטל עיקרו מפני דשיל"מ, אבל מפני דבר המעמיד לחוד אי אפשר לאוסרן. דנהי דגורם זה מה שמשביח ע"י גידול דחייל על הממשות שכבר היה. עדיפא טפי מגורם דהיתרא שע"י חייל עליו כח הגידול, דמכל מקום אינו אלא מעשה קוף בעלמא. דעל דבר ממש הוא דמצי לחול עליו כח הגידול ולא באפס מקום. דאפי' בכה"ג לא נפיק מכלל זו"ז גורם דשרי, כאשר הוכחנו בזי"ר בחלק ראשון [בדין זוז"ג סי' ד' אות ג']. וזהו שרציתי לבאר דלהכי הוצרכו בתוס' לומר דל"ב הגידולים שלאחר הפדיון מפני דשיל"מ

ח אלא דאכתי קשיא לכאורה, דלמאי שכתבתי א"כ באיבעיא דהביא שה מאפר ושחטו תמיד. אם ע"י איסור מוקצה לחוד דינו כדבר האסור באכילה להדיוט. ואמאי לא פשטה ליה מדתנן מנחות (דף ע"א ע"א] דכולהו תנאי סברי דקצירת עומר דחי שבת, לבד רבי שחולק בזה שם (דף ע"ב ע"ב]. והוי ליה לפשוט האיבעיא מדר' יהודה דס"ל דמב"מ מדאורייתא ל"ב. והרי גידלה כ"ש ביו"ט שלפניו, כדאיתא באורחות חיים מובא בב"י סי' שי"ח) ובשלמא לדידן דפסקינן כארבעה זקנים דשבת ויו"ט שתי קדושות ניחא, דמוקצה של יו"ט מותר בשבת שאחריו. רק דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. ופשיטא דמשום משהו נהי דל"ב מ"מ לית ביה משום הכנה דלא שייך רק בדבר חדש לגמרי, כמש"כ תוס' בכמה דוכתי על בישול מיו"ט לשבת דליתסר משום הכנה. ומתרצי כיון דלא נתחדשה לגמרי ומכש"כ במשהו שנתערב בתוכו. (וכן הקשה הר"ן ריש ביצה דאוסר משום גידולין שנתגדלה בשבת. ותירץ ג"כ דמשום כ"ש ל"ה הכנה]. אלא לר"י דמספקא ליה בעירובין (דף ל"ח ע"ב] אם קדושה אחת היא ואסור להדיוט בשבת שאחריו מדין ספיקא דאורייתא. ומוכח מקצירת עומר דשבת שלאחר יו"ט דאיסור מוקצה הוא רק כאיסור דבר אחר גרם לה. ויש ליישב דמעיקרא לא איבעיא ליה אלא בשה שהביא מאפר, דס"ל כלישנא קמא בסוף מס' ביצה דמדבריות הוו כגרוגרות וצמוקים דדחה בידים. ומשו"ה מספקא ליה דאפשר לומר כיון דדחה בידים, כאיסור שבגופו דמי שהקצהו ודחהו בידים מעשות צרכיו בהם משא"כ שאר מוקצה ונולד. הגם דאסורין לר' יהודה. אבל פשיטא ליה בזה שהקצה את דעתו מהם דלגבוה מיהת מותרין דחשיבי כאיסור דבר אחר. ולבסוף פשט ליה דאפי' בדחהו בידים כיון דאינן אסורין אלא מדרבנן, דמי לאיסור דבר אחר. ובזה נסתר גם הראיה שהבאתי לעיל [אות ד'] מדלא פשטה מגדולי בהמה שנתגדלה ביו"ט: