זית רענן חלק ב כט

לעולם. ודי לאוסרו בשבת עצמו כדאיתא להדיא. וממקומו מוכרע דיהבו טעמא לביטולו משום דהוי זו"ז גורם עם המלח של אתמול הרי דבליכא מלח מערב שבת אסור. והסברא מכרעת כן. דהא איכא כאן איסורא דרבנן על המלח שנתבשל בשבת ונתערב בתוך המאכל, אע"ג שהמאכל איננו מתפעל מבישול המלח. מכל מקום תערובתו אוסרו. וכי האי גוונא מצינו ביו"ד [סי' ק' סעיף ב'] דצריך ס' לבטל הגיד אע"ג דאין בגידין בנ"ט. ולהכי הוצרך לטעמי' דלא נכלל בסוג דשיל"מ מפני שנתבטל קודם שנתבשל ואין לומר דבנדון דידן נמי נימא בלא כל הנך טעמי דלעיל. תיפוק ליה כיון דאחר הוא שעשאו תו לא נאסר הבעה"ב על ידו מפני טעמי' דמג"א. שלא נאסר בשבת בשביל שנעשה בשבילו אפי' בשבת גופי'. איברא זה לא ניתן להאמר. דכל דברי המג"א סובבים רק דלא נימא שנאסרו לבעה"ב לעולם. אבל בשבת גופי' פשיטא דנאסרו כולם הבעה"ב וכל איש ישראל. דלא גרע מנכרי שהדליק נר בשביל ישראל דנאסרו כל ישראל ליהנות ממנו בשבת זו

גם אין לומר דמכל מקום יהיה מותר לבעה"ב על פי דברי תוס' יבמות (פ"ג ע"ב] בד"ה אין. דבכל דבר דצריכין מחשבה בהדי מעשה אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והכא נמי בשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובלא מחשבה לא אסרה. שהרי כתבו בעלי התוס' במס' שבת מ"א ע"ב] תוך ד"ה מיחם. דבר שאינו מתכוין דאסור לר' יהודה מן התורה בכל האיסורין אבל לא בשבת (והן הן הדברים המובא במג"א בשם א"ז שני פעמים סי' רנ"ג ס"ק ל"ח, וסי' ט"ש ס"ק ח'. גבי ראובן שהניח מעות על כר של שמעון). דזה אינו דנהי דלא נאסרו במעשיו. אבל מכל מקום דינו בשבת כאילו לא נתבשל דאינו ראוי לאכילה. כי היכי דלא ליהני ממעשה שבת. וגם שם סבירא ליה לר"ן ורא"ה גבי זובח לעכו"ם דנהי דלא נאסרה מכל מקום לא התירה במעשיו. ובמעשה שבת כולי עלמא מודים בזה. הארכתי קצת כדי להתלמד במקום אחר: פה קרתא קדישא ירושלים תובב"א. הק' משה יהודה ליב סימן ו בדיני דשיל"מ

א מדי עבר עיוני בדינא דמבשל בשבת עפ"י מעשה שאירע ונשאלתי ע"ז כמ"ש בסימן הקדום. ראיתי שיש כמה תמיהות וסתירות בשו"ע שחובה עלינו להשוותם ולהביאם אל עמק השוה. וראיתי שבעל המג"א עמד בכולם ברמיזה כדרכו. יעויין שם [בסי' שי"ח ס"ק ח'] על מה שפסק הרמ"א דאם קצץ פירות מן המחובר לצורך חולה בשבת דאסור לבריא בשבת אפי' חלה מבעוד יום. דמשום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה. אלמא דלא בטל משום דשיל"מ. ולקמן [בסי' ש"ך סעיף ב'] פסק גבי ענבים בגיגית דבטלי הענבים שנתבקעו בתוך היין מפני שלא ניכר קודם שנתערב. ועוד קשיא על דברי תוס' בב"ק (דף ס"ט] דכתבו דמה שגדלו אחר כך לא בטלי במה שכבר נפדה. דדינם כדבר שי"ל מתירין אע"ג שלא היה ניכר קודם שנתערב. ובמס' ביצה (דף ל"ז] ובתוס' שם החליטו הדבר להיפך. דאי לא תימא הכי לא ישחוט בהמה ביו"ט שהרי גדלה ונתפטמה כל שהו ביו"ט. ועל זה לא מהני דעתו שהרי הוא כנולד. ומלבד שדבריהם סותרים. הלא דבריהם בב"ק ודברי רמ"א בסי' שי"ח נפלאים. שהרי דבריהם במס' ביצה הנ"ל מוכרחים בהכרח גמור. ועוד דמאי שנא דשוחט לחולה בשבת דמותר לבריא לאכול ממנה אע"ג שגדלה כל שהו בשבת. ומאי שנא מחובר דאסור מהאי טעמא. והרי סותר דבריו בסעיף זה

ב ונראה לתרץ כל הנ"ל על נכון בפשטא. דהנה עיקר הסברא דלא ניכר בפני עצמו ומשום הכי רבתה כחו של המבטל על הבטל. לפי שהמבטל ניכר בפ"ע משא"כ הבטל. ולהכי המבטל שניכר בפ"ע רבתה חילו לבטל את האיסור דקלישא חילא דידיה אפילו במין במינו לר"י. או בדבר שי"ל מתירין לדידן. [ונלמד מכש"כ מהא דאיתא בפרק השוכר את הפועל (דף ע"ג ע"א] לחלק בין היתרא לגו איסורא דלא בטיל ואיסורא לגו היתרא דבטל. מפני שהעומד במקומו רבתה חילו על מי שבא בגבולו במקרה]. ועיקר הדבר דכל היכא דניכר רבתה חילו על שאינו ניכר. נלמד מדברי רבינו משולם ויסודו מזב שראה קרי ומיבמה שרקקה דם. דנלמד משם דכל כמה דלא ניכר בפ"ע אין ביכולתו לבטל. ועיין בזי"ר חלק א' [בדין דשיל"מ בסי' ד' אות ב'] בדין גידולי היתר דמעלין את האיסור. דנהי דבזה קלישא חילא דגידולין מפני שלא ניכר בפ"ע לנגד האיסור הניכר. אפס בזה רבתה חילא דגידולין על העיקר. מפני שהכח המגדל שנתהוו הגידולים ממנו הן המה המתהווים ומקיימים להעיקר שאין זרעו כלה שיתקיים בארץ ולא יכלו וירקבו לגמרי. ומפני העילוי הזה עוד רבתה חילא דגידולים שאינם ניכרים על העיקר הניכר מפני שהוא המהווה והמקיים לכל מצב העיקר, ועיי"ש היטב ועיין גטין [דף ל"ט ע"א] גבי ענבים שהגיע זמנן לקצור. דכל כמה דקיימי בארעא אכחושי מכחשי ליה. ולפי"ז תו לא קשה מידי. דגבי גידולי פירות ניחא דלא בטלי במין במינו לר"י או בדבר שיל"מ לדידן דאע"ג דגריעי בשמץ מנהו מן המבטל לפי שלא היו ניכרים. אבל נגד זה עוד רבתה וגדלה חיליה על המבטל מפני שהכח המגדל שבו שנתהווה על ידו מדי יום ביומו הוא המקיים את העיקר דלא יוכחש ויתקלקל שרשו ועיקרו. ומטעם זה כתבו בב"ק דגידולים לא בטלי בעיקרו מפני שיל"מ. והן הן דברי רמ"א בסי' שי"ח. אבל בגידול הבהמה והשמנונית שנתפטמה שגם בזמן שנפסק כבר כח המגדל לא נשחת ולא נפסד עיקרו כלל. והעיקר על חילו יקום. ולהכי בטיל שפיר כיון שעיקרו ניכר בפ"ע הרי רבתה חילא דמבטל על הבטל שאינו ניכר בפ"ע. והיינו טעמא דיין בגיגית [בסי' ש"כ]. ופשוט ונכון למעיין בעזה"י

ג וכשנדקדק עוד בזה נמצא דגידולי בהמה וגידולי פירות המה שני הפכיים לגמרי דבגידולי פירות רבתה חילו של הבטל. והוא מה שגדלה אח"כ ביותר מן המבטל. והוא מה שכבר גדלה קודם שבת, וכמ"ש לעיל שע"י כחו של הגידול משמר ומהווה ומחזק את שכבר גדל לבל יופסד ומשו"ה לא בטיל במין במינו לר"י או בדבר שיל"מ. אבל לגבי גידול דבהמה הוא להיפך. שכל עוצם כחו של הגידול הוא מעוצם חילו דמבטל. ולא להיפך. ומשו"ה רבתה חילו דמבטל על הבטל ומבטל ליה אפי' בדבר שיל"מ. ולהכי גם בענבים בגיגית. נראה ג"כ שהיין שבגיגית הוא הגורם שיתרככו ושיתבקעו ענבים ויתהווה ליין ויתערבו בתוך היין שבגיגית. ומשו"ה בטיל לפי שרבתה חילו דמבטל על הבטל. ולפי"ז יתיישב מה דקשה לי [וכן הוא בפליתי. ועיין בזי"ר חלק ראשון בדין דשיל"מ סי' ג' אות י"א] מדברי תוס' סוף מעילה גבי פרוטה בכיס זה הקדש דלא בטיל מפני שיל"מ. והרי התם ג"כ לא היה האיסור ניכר בפ"ע ודמי ליין שבגיגית וצריכין לומר דבעלי התוס' מחולקין בזה על המרדכי. איברא השתא ניחא. דגבי הקדש נהי דלא ניכר האיסור בפ"ע. אבל מכל מקום אין המבטל סבת הבטל ולא הבטל סבת המבטל

ד והנה בעיקר דינו של המרדכי גבי יין שבגיגית דמפני שלא ניכר האיסור בפ"ע גורם שיבטל. נראה לפענ"ד ראיה נכונה לזה ממס' פסחים (דף מ"ז ע"ב] בעי מיניה מר"ה הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט יעויי"ש. הרי דעיקר האיבעיא הוא לר' יהודה דאית ליה מוקצה ולא נפשטה ליה עד שבא רבה ופשטה ליה מברייתא. והוא מפני שאיסור דבר אחר גרם לה. ואמאי לא פשטה מר"י גופיה דאית ליה דמב"מ לא בטל. וא"כ אין לך בהמה שלא נתגדלה כל שהוא שעודנה בתוך שנתה בימי גידולה ביו"ט, ואסורה משום מוקצה. ואפי' התנה עליה מאתמול לא מהני שהרי על נולד לא מהני תנאי. כמבואר ברמ"א (סי' שי"ח סעיף ב'], אלא ודאי דמפני שלא ניכר בפ"ע גורם דרבתה חילו של המבטל על הבטל ומבטל ליה אפי' במינו. והוא הדין נמי לדידן בדבר שי"ל מתירין. כללו של דבר דהיכא שההיתר והאיסור נתהוה כאחד ולא היו ניכרים בפ"ע. אזי אפי' במין בשאינו מינו ואין לו מתירין אינו בטל. ומכל שכן היכא דהאיסור ניכר בפ"ע וההיתר לא ניכר. דאין בכחו של ההיתר דגרוע מחיליה דאיסור, לבטלו. וזה נלמד מדינו של רבינו משולם. והיכא דההיתר היה בפ"ע והאיסור לא היה בפ"ע ואין אחד מהם מהווה לחבירו. אזי בדבר שאין לו מתירין פשיטא דההיתר דחשיבא טפי מן האיסור מבטלו לאיסור כדינו. דהשתא היכא דשניהם ניכרים בפ"ע