זית רענן חלק ב כח

קניס שוגג אטו מזיד. אזי מתיר בשוגג מיד אפילו למבשל עצמו רק דאנן פסקינן כר' יהודה דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד ואסרינן התבשיל לו ולאחרים ביום שבת. וכיון דבמזיד עצמו לא מיקרי יש לו מתירין כמבואר ביו"ד בסוף סי' ק"ב] כיון דלבעלים אסור לעולם. והשתא נהי דבשוגג לא שייך טעם זה כיון דכל עיקר איסורו הוא דקנסינן שוגג אטו מזיד. והיאך אפשר דבמזיד לא יאסר התבשיל של בין השמשות ובשוגג יאסר. ואיך יהיה הטפל חמור מן העיקר. ועוד כיון דחזינן בסוגיא בריש ביצה דגם לס"ד מעיקרא מפרשינן הא דתניא נתערבה באלף כולן אסורות. הוא מפני דדבר שי"ל מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל. ואפ"ה קשיא ליה אמאי ספיקה אסורה. ומהדרינן ליה בתירוצים שונים. רק ר"א מסיק לבסוף כי היכי דלא בטל כן החמירו בספיקא. וחזינן דלא מילתא דפסיקא הוא שהרי בעירוב הקילו בספיקא, כמ"ש תוס' בעירובין (דף מ"ה ע"ב] בד"ה אי בעית אימא וכבר כתבתי בזה בזי"ר ח"ר יו"ד בדיני דשיל"מ הל' ו' סי' ג' אות ו' על קושית שעה"מ]. וכיון שכן מסתבר לומר דלא החמירו בספיקא אלא במילתא דרבנן שגזרו או שאסרו דחמירא לכל דבר כעין דאורייתא. אבל לא בדבר שקנסו. שהרי נראה בכ"ד דבדבר שקנסו קילא להו מדבר שאסרו משום תקנה או משום גזירה. שהרי אסרו התערובות בין במינו בלח בלח בין בשאינו מינו עד ס' כמו איסור דאורייתא [כמ"ש הרמ"א יו"ד סי' ק"ט סעיף א'] ובפמ"ג בפתיחה לתערובות כמ"ש לקמן [בסימן שאחר זה אות י"א] שגם המ"א מודה לזה. דגם במין במינו בלח באיסור דרבנן בעינן ששים]. ובדבר שהוא משום קנס. כגון בחמץ שעבר עליו הפסח דקנסוהו משום שעבר על בל יראה. אינו נאסר התערובות בכך. רק ברובא בטל כמ"ש המג"א בשם רוב הפוסקים בסי' תמ"ז] וכן בקנס דרבנן לא קנסו בנו אחריו ולא מצינו כן באיסורין דרבנן ונ"מ בין שני הטעמים הנ"ל. דלטעם ראשון אזי לדעת מ"א [סי' שי"ח ס"ק ב'] שכתב שם דאיפשר דרמ"א בסי' ק"ב] הנ"ל קאי כשנתערב לאחר שבת אבל בשבת אפשר דדינו כדבר שי"ל מתירין. א"כ בנידון דידן נמי במזיד דינו כדשיל"מ ואסור אפי' בשוגג. אבל לטעם השני גם לדעת המ"א אין לפקפק דמותר בשוגג. ואינו נידון כדבר שיל"מ. מיהו מכל האחרונים משמע דדברי רמ"א קאי כשנתערב בשבת. ובעיקר קושי' מ"א שם מבכורים. כבר תירץ בחוו"ד הדבר בפשטא על נכון

ז ואין להקשות לטעם הראשון הנ"ל מיין שבגיגית שנתבקעו ענבים בתוכו [בסי' ש"כ סעיף ב'] דנתבטלו בתוך היין מטעם שלא ניכר האיסור בפני עצמו. משמע להדיא דמשקים שזבו בפ"ע ואח"כ נתערבו בשוגג. דדינו כדבר שיל"מ ולא בטיל. ואמאי לא אמרינן ג"כ דהיאך נחמיר בזבו מאיליהן יותר מאילו סחטן בידים דבטילי בתוך התערובות לדעת רמ"א בסוף סי' ק"ב] גבי המבשל בשבת [כיון דלעצמו לעולם אסור]. דשאני התם דלאו משום דקנסוהו הוא דאסורין, שהרי אפילו כשלא עשה מעשה ולא חלו בם ידי אדם כלל ג"כ אסורין. ונהי דטעמא משום שמא יסחוט. השתא מיהת אסרום רבנן בעצמותן ולא משום קנס. משא"כ במבשל דעיקר איסורו הוא משום דקנסו שוגג אטו מזיד. לא מסתבר להחמיר בשוגג יותר מבמזיד. מיהו עודנה אין מן ההכרח כלל גם במבשל בשוגג כיון דכמות שהיא הרי בשוגג הקילו טפי מבמזיד דאסור רק בשבת ולמוצאי שבת מותר מיד. ובמזיד אסור לו לעולם. רק אח"כ כשנתגלגל הדבר ונתבטלה בתוך התערובות אזי ממילא נסתבב דחומרא של מזיד היא שעמדה לו להקל ולהתיר התערובות. וכן בשוגג הוא להיפך דקל שהקילו בו הוא הגורם לאסור התערובות. מפני דנקרא על התערובות דינא דשיל"מ. וכדמות ראיה לזה מדברי רשב"א מובא בטור י"ד [סי' ק"ב] בביצה מספק טרפה דבטילה. ולא דמי לדבר שיל"מ משום שאין ההיתר בוודאי. הוה לי' למימר בפשטא דהיאך יהי' הספק חמור מודאי דבטילה בששים ואחד וספיקא לא יבטל אלא וודאי דמפני הסיבה שנתגלגל אח"כ. לא איכפת לן אם יסתבב פני הנידון בקולא וחומרא. וכן הוא הדין כמעט בכל ספק שהרי בוודאי קידושין תו אין תופסין בה קידושין אחרים. ובספק קידושין צריכה גט משניהם

ח איברא בנידון דידן לענין בין השמשות שדנין עליה. שפני הנידון הוא בעצמותו ולא ע"י שום מקרה וסיבה מסתברא דאם במזיד מותר התבשיל מפני ספיקא דרבנן. תו לא נוכל להחמיר בשוגג יותר מבמזיד. הגם דבשוגג י"ל מתירין משא"כ במזיד. ואין להקשות דהיאך נתיר התבשיל של ביה"ש במזיד. דהיאך נקיל בספיקא דאורייתא יותר מוודאי דרבנן דאסור במזיד במטביל כלים ועישר את הוודאי דאסור במזיד. זה אינו דהתם דוקא באית ליה פירי אחרינא כדאיתא ביצה דף י"ז ע"ב]. אבל לקונסו גם כשאין לו מה לאכול זהו רק בוודאי דאורייתא אבל לא בספק. כיון דעל התבשיל הוא ספיקא דרבנן כמש"ל. ואין להקשות עוד דהא פסקינן בש"ע (סי' רנ"ג סעיף א'] דהיכא דשכח ושהה דאסור עד מוצ"ש. אלמא דמחמירין אפי' בדרבנן ושם משמע בפשטא דאפי' היכא דאין לו מה יאכל נמי אסור. דשאני התם דהוי טעמא משום דלמא אתי לאיערומי כדאיתא להדיא בגמרא שם. ועיין ביצה (דף י"ז] איתא להדיא דהיכא דאיכא חשש הערמה מחמרינן אפי' טפי ממזיד. ומגופן של הדברים הנאמרים הוא מוכרע דבע"כ צ"ל כן. דאי לא תימא הכי. תקשי מאי שנא היכא דעבר ועישר ואין לו פירות אחרים דמותר לאוכלן. וגבי שהה משמע דאסור. אלא ודאי דמשום חשש הערמה שאני. וכמו כן אין להקשות מדברי רמ"א שם דבהחזירם ישראל. דדינו כמו בעבר ושהה. דשאני התם דמיירי במצטמק ויפה לו והוי איסור דאורייתא. הגם דאין בישול אחר בישול הא מכל מקום בתבשיל שיש בו רוטב יש בישול אחר בישול לדעת רוב הפוסקים

ט ועיינתי בספרי אחרונים ביו"ד שנדפס בק"ב בכמה גליונות מרבותינו הגאונים זצללה"ה. ולא מצאתי דבר רק בגליון רש"א זללה"ה דכתב שם דבשוגג לא בטיל לפי די"ל מתירין והוא כמו שכתבתי לעיל לטעם ראשון הנ"ל. אבל מכל מקום אין דבריו מוכרחים כל כך. דעודנו יש מקום לומר כמ"ש לעיל בטעם השני דכשם דהקילו גבי עירוב. הוא הדין בדבר שהוא רק מפני קנס דרבנן. ואין לומר דגם בעירוב לא מצינו שהקילו רק בספיקא דרבנן ולא ע"י תערובות. דא"כ יסור בזה כל עיקר לימודו דרב אשי בריש ביצה דמשני דספיקה אסורה הוא משום דכשם דלא בטיל הוא הדין נמי בספיקה. (והא דמשני רב אשי בביצה (דף ל"ט] דגם בתחומין לא בטל התערובות גבי מים ומלח. הוא כמ"ש בזי"ר בדיני דשיל"מ ה' ו' סי' ג' אות ו') דבשלמא לטעם הראשון הנ"ל שהוא משום דאי אפשר להחמיר גבי שוגג יותר ממזיד כיון דעיקר איסורו הוא משום דקנסו שוגג אטו מזיד. שפיר יש לומר דזהו דווקא בספק בעצמותו כגון בין השמשות. שהרי אתה מחמיר מיד בשוגג ולא במזיד. משא"כ כשנתגלגל אח"כ ע"י תערובות דנתהפך אח"כ מחומרא לקולא ומקולא לחומרא, שכן הוא שורת הדין. אבל זולת זה הספק והביטול שניהם במשקל אחד נתנו

עוד שם הקשה על הרמ"א בס"ס ק"ב] ממה שכתב בסי' שי"ח באו"ח סעיף ט' בשם שבולי הלקט. בעבר ונתן מלח בשבת לתוך תבשיל שבכלי ראשון, דהתבשיל שנתבשל מותר ולא אמרינן דלא ליבטל מפני שי"ל מתירין. מפני שהמלח נמס ונתערב בתוך התבשיל טרם שהמלח נתבשל דמלח צריך בשול כבשרא דתורא ותיפוק לי' כיון דבמזיד נתן המלח תו אין לו מתירים כיון שנאסר לו עולמית, והניח בצ"ע. ויש לומר עפ"י דעת הב"י מובא במג"א [בריש סי' שי"ח סעיף קטן ב'] דגבי מבשל בשבת דאסור לו לעולם הוא דווקא למבשל עצמו. אבל לא בשביל מי שנתבשל בשבילו. דדווקא בביטול איסור הוא דנאסר בשביל האיש שביטל בשבילו. דחיישינן שיאמר לנכרי שיבטל בשבילו. משא"כ בשבת דעל ידי נכרי יאסר בכדי שיעשה. וישראל לא יציית ליה. והשתא איכא נפקותא רבא בטעמ' דשבולי הלקט מפני דנמס המלח ונתערב קודם שנתבשל. דאילו מפני טעמא דרמ"א בס"ס ק"ב] דמפני שנאסר לו לעולם. להכי לא נכלל בסוג דיש לו מתירין היכא דנתן אחר המלח במזיד בשביל בעה"ב דאז לא נאסר לבעה"ב רק בשבת

י ועוד נראה לפענ"ד דאפי' כשנתן בעה"ב עצמו המלח במזיד היכא דלא נתבטל המלח בתוך התבשיל. כגון כשלא נמלח כלל בערב שבת כמ"ש שם דהוי מילתא דעבידא לטעמא אפ"ה לא נאסר רק בשבת עצמו, דלא אמרינן דנאסר לו לעולם רק במבשל וכיוצא בו ששבח התבשיל שבישל בשבת ניכר בו לעולם. דלולא זאת לא היה ראוי לאכילה. משא"כ הכא דכל השבח שבו הוא מפני תערובת המלח שנתן טעם בתבשיל עד שלא נתבשל המלח. ובמה שנתבשל גם המלח אח"כ אין שבחו ניכר. מסתברא דלא קנסו בזה לאוסרו