זית רענן חלק ב כז

דבכגון זה אין לקפידא מקום לחול. שהרי יצא גם בברכה זו. וליתר ביאור נראה ע"פ מה שהקשו הפוסקים לשיטת הרמב"ם דכל דרבנן הוא דאורייתא מלאו דלא תסור. מאי שנא בין ספיקא דרבנן לספיקא דאורייתא. ותירצו דספיקא לא תיקנו חז"ל כלל [עיין ברמב"ן בספר המצות שרש ראשון [דף ה' ו'] ובספר זוהר הרקיע]. ולפי"ז יש הבדל רב בין ספיקא דהעולם דיצא מספיקא דרבנן. דאי אפשר לומר דהוי כאילו אמר העולם, רק בספיקא לא תיקנו וא"צ לחזור ולברך גם בלא אמירת העולם. ונמצא שלא קיים כלל תקנתא דרבנן. וגם בדיעבד עודנו בספיקא רק שעל ספיקא לא תיקנו, משא"כ בברכת שהכל דבדיעבד יצא והוה כאילו בירך כתיקונו [ועיין במג"א סי' ר"ח ס"ק כ"ו בסוף הדבור]. וכיון דאין לקפידא מקום לחול. משו"ה לא חיישינן לקפידא דידיה. וכל זה ברור ונכון להולכים במישרים: סימן ה בדיני מבשל בשבת

נשאלתי בהיותי בק"ק קוטנא יע"א. בחורף שנת תרט"ז לפ"ק שמשרתת אחת הביאה לבית האופה תבשיל של שבת (הנקרא שאלענט) בטרם ביאת השמש של עש"ק. והמשרת של האופה היה טרוד בתבשילים של אחרים להורידם לתנור. עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל מן המשרתת לתוך התנור בבין השמשות, והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן, רק ששינו קצת מן הנהוג בקהלות ישראל. רק אברך אחד מן המופלגים שי' שאל אותי למחרתו, את משפט התבשיל הזה אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין המבשל בשבת בשוגג. וגליתי לו טעם הדבר לבל יתמה בעיניו, כאשר אבאר בעזה"י

א כי הנה בנידון הזה העיקר הספק בין השמשות הוא ספיקא דאורייתא. דלכל הפוסקים הוא מדאורייתא לחומרא. אפי' לדעת הרמב"ם. ופר"ח בכללי ס"ס שהכריע כדעת הרמב"ם], שהרי איקבע איסורא ומביא אשם תלוי. ובכל ספיקא דמביא א"ת אח"כ פשיטא דלכל הפוסקים אזלינן לחומרא לכתחלה מדאורייתא. ואיתא להדיא בכריתות (דף י"ז ע"ב] שבת ויום חול לפניו ואינו יודע באיזה מהן עשה מביא א"ת. הגם דלדעת תוס' שם בד"ה מדסיפא דלא שייך איקבע איסורא בזה רק בביה"ש של מוצאי שבת. הלא נודע מכמה דוכתי דלדעת התוס' (כמ"ש הפר"ח שם. ובכו"פ בריש בית הספק אזלינן בכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אפי' בחתיכה אחת דלא תליא להו בחיובא דאשם תלוי. ולרמב"ם דתליא ליה בא"ת הרי מבואר להדיא בפ"ח מה' שגגות] דמביא למתניתין בסתמא ולא חילק לבין עש"ק ובין מוש"ק, משמע דס"ל שגם בעש"ק מיקרי איקבע איסורא. כיון שכן טבע העולם ועתידה הלילה לבוא. וכן מבואר להדיא בלח"מ שם דלרמב"ם אין חילוק. והנה על התבשיל הוא רק ספיקא דרבנן דכיון שהיה שוגג בדבר וקנסו מדרבנן שוגג אטו מזיד שלא יאכל בשבת לא לו ולא לאחרים. והשתא דאיכא ספיקא בקנסא דרבנן דקילא עוד משאר ספיקא דרבנן כאשר נבאר לקמן, מסתברא דיש להקל בו במאי שהקילו בכל ספק דרבנן

ב אמנם נידון דידן נפל במבוכה גדולה שיש בין הפוסקים ובשו"ע בספיקא דרבנן שנגרר מספיקא דאורייתא. עיין ביו"ד בסי' פ"ו בש"ך ס"ק י"א] בשוחט בסכין ונמצא פגום, דתרנגולת אסורה והביצים מותרים מטעם ס' דרבנן. ובסי' נ"ז [בטור ובב"י שם] גבי ספק דרוסה שנתערב, דכל התערובות אסור, דבהמה חשובה ולא בטלה. אע"ג שעתה היא ספיקא דרבנן. וכן [בסי' ק"א] גבי חתיכה הראויה להתכבד דאפי' ספק טריפה לא בטלה. אלא דמזה פשוט לחלק כיון דספיקא דאורייתא הוא בגוף החתיכה וספיקא דרבנן הוא ע"י תערובות, כנראה מדברי רמ"א בסי' ק"י. איברא כל רבותינו האחרונים הסכימו לדברי מהריב"ל [ח"ג סי' ק'] דבספק טריפה אסורים הכלי' שנתבשלו בהם אפי' כשאינם בני יומן. מפני דעיקר הספק נולד בדאורייתא. רק שעל ידי גלגול נתהפך לאיסור דרבנן, אזלינן בתר עיקרו

ג והנה בשער המלך פרק י' מהלכות מקואות כלל ו'] מאריך בזה ומביא שם בשם פר"ח דמחלק בזה. דהיכא שהספק נולד על שתי חתיכות. כגון בביצה מספק נבילה. פסקינן לכל חתיכה וחתיכה כדינא. דלגבי תרנגולת שהיא ס' דאורייתא אזלינן לחומרא ולגבי ביצים דאסורים מדרבנן פסקינן לקולא. אבל גבי כלים דפני הנידון נתגלגל על הבלוע שבתוכם. דאתמול היו אסורים מדאורייתא וגם עתה אסורה הבלוע מדרבנן. לכן אזלינן בתר עיקרו. כיון שסוף סוף הרי הספק בחתיכה אחת שהוא הבלוע שבכלים. ובשעה"מ מחלק שם. דהיכא שהספק נולד בזמן אחד על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן. בזה פסקינן לכל חד וחד כדינו. ומשו"ה התרנגולת אסורה והביצים מותרים. ומעתה בנידון דידן התבשיל מותר לכולי עלמא כיון דס' דאורייתא הוא על גוף המבשל אם עשה איסור דאורייתא או לא. וספיקא דרבנן הוא על התבשיל הרי זה נידון כשתי חתיכות לדעת הפר"ח. ואין לומר דמכל מקום הספיקא דאורייתא הוא גם על התבשיל אם צריך לרדותו קודם שיתבשל ומצד ספיקא מחוייב לרדותו. וא"כ הרי כבר נולד הספק דאו' בחתיכה זו עצמה שנאסרה אח"כ מדרבנן. זה אינו דלא דמי כלל לחתיכה אחת כגון בנידון דמהריב"ל, דאיפשר שתבא חתיכה זו עצמה לכלל שתים, לסד"א בב"י ולס' דרבנן כשאינה בן יומא. ולהכי כיון דס' דרבנן כשאינו ב"י הלא הבלוע זו עצמה האסורה אתמול מדאו' כדין ס' דאורייתא. אזי אסורה גם היום מדרבנן. כיון שעיקרו נולד בדאורייתא. אבל בנדון דידן שהם שני הפכיים לגמרי. דאם יורידנו מן התנור כדין ס' דאורייתא אזי לא יבא כלל לכלל ספיקא דרבנן. והשתא דנתברר הדבר שלא הורידו מן התנור טרם שנתבשל ואז נודע דהתבשיל זה לא בא לכלל סדא"ו רק לסדר"ב לחוד והספיקא דאורייתא הוא על המבשל לחוד

ד ועוד יש לחלק ולומר דכיון שלא נודע לו כלום אם עשה בזה שום דבר עון רק השתא ביום ש"ק שכבר נתבשל, דהשתא אם נודיע שעשו אשמה רבה בזה. השתא מיהת לא נולד שום ספק על התבשיל עצמו בשום ספק דאורייתא רק בספיקא דרבנן לחוד ורק על עצמו של המבשל הוא הספיקא דאורייתא. ואם כן הדר דינא לשתי חתיכות. דלא נגרר הס' דרבנן בתר ס' דאורייתא. ונראה דעל סברא זו יש לדון ולומר דכשם דבקבוע דאורייתא. דבעינן שיהיה הקבוע ניכר במקומו. פסק הרשב"א בתורת הבית הארוך דאם ידוע לאחד בסוף העולם החנות שיש בו טרפה אף שלא נודע בכאן, דינו כדין קבוע הניכר במקומו. ועיין מש"כ בזה בזית רענן ח"ר ביו"ד ה"ב סי' ו' אות ו']. וא"כ בנ"ד נמי, כיון שהאברך הנ"ל עבר אז בבין השמשות על פני בית האופה. וראה מה שנעשה. וממילא נולד לו אז הספק על התבשיל ג"כ אם צריך לרדותו. וע"י ספק זה כבר נולד הספק על התבשיל בדבר ספיקא דאו' וזהו הגורם שיאסרו התבשילים גם אח"כ שבאו לכלל סדר"ב. כיון דנולד הסד"א בחתיכה זו עצמה שנתגלגל לכלל סדר"ב. איברא מה שכתבנו בראשונה הוא ברור ונכון לדינא. וממילא מובן דגם לדעת שעה"מ דמחלק בין אם הספיקות נולדו בזמן אחד. דבנדון דידן נמי כיון שלא הורידו את התבשילים מן התנור הרי איגלאי מלתא למפרע דגם הס' דרבנן שיבא ויסתעף גם על התבשילים ממילא וא"כ הרי הספיקא דאו' שהוא על המבשל, וגם הספק שהוא על התבשילים נולדו בעידן ההוא. ולהכי נידון הספק דרבנן כדינו ולא נגרר בתר הספק דאורייתא

ה ומלבד כל הנ"ל נראה לאפושי כחא דהיתרא. כיון שגם בסדא"ו בגופו וספיקא דרבנן נתגלגל ע"י תערובות דחמירא משאר ספק דרבנן. כבר הכריע הש"ך דבהפסד מרובה וצורך סעודת מצוה מותר. היכא דלא נודע הספיקא דאורייתא עד שנתערב אח"כ. וכדברי המ"כ שמביא הב"י [בסי' נ"ז]. ומשמע דבדידהו תליא. ואפי' דנודע לאחרים ולא נודע לבעלים עד שנתערב (דאל"כ מהיכן נודע לו אחר כך] אפי' הכי שרינן במקום הפס"מ וצורך סעודת מצוה. עיין בש"ך בקיצור דיני ס"ס באות א']. ומכללות לשונו נראה להדיא דגם דלקושטא נולד הסדא"ו טרם שנתערב. כיון דלא נודע לו עד אחר שנתערב, גם כן מותר בכי האי גוונא

ו איברא אכתי יש לדון לאסור התבשילים. דנהי דספק דרבנן לקולא, זהו בשאר איסורין. אבל באיסורי שבת דיש לו מתירין לאחר השבת דגם בספיקא דרבנן אסור כמסקנת הש"ס בריש ביצה. וכן מבואר בכל הפוסקים. ונראה כיון דלר' מאיר דלא