זית רענן חלק ב כו

בנימין רעיא כרך רפתא עיי"ש בד"ה אמר וז"ל. רב אלפס פסק כר"י וכן פסק ר' יהודה ולכך היה אומר ר"י שאם הי' מדלג מלכות של ברכת המוציא שצריך לחזור ולברך. ואפי' דילג תיבת העולם בלבד דמלך לבד אינו מלכות עכ"ל. וקשה טובא בדברי הרא"ש שהביא ראי' לדבריו מבנימין רעיא כרך רפתא. ולעיל [דף מ' ע"ב] גבי הך דבנימין רעיא הביא הרא"ש עצמו רק מלכות לבד בלא העולם. וכן משמע מכל הפוסקים דהעולם אינו מעכב ועיין בש"ע (סי' רי"ט] דהזכיר תיבת דעלמא. וסותר דברי עצמו בסי' קפ"ז סעיף א'] גבי בהמ"ז וז"ל. אמר במקום ברכת הזן בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פיתא יצא. ולא הזכיר דעלמא. ועיין [בסי' קס"ז סעיף י'] בברכת המוציא דגם שם השמיט תיבת דעלמא. ובמ"א שם [ס"ק כ"ב] תמה ע"ז מסי' רי"ד] בדילג תיבת העולם דלא יצא. ויש לדקדק בדברי המ"א מדוע לא הקשה קושייתו נמי מההיא דסי' קפ"ז] גבי בהמ"ז דהא מברכת המוציא י"ל דיצא מספיקא. ובסי' רי"ד אפשר לדחוק ולומר דמיירי בברכה דאורייתא. משא"כ בבהמ"ז דחיובו מדאורייתא דלא יצא מספיקא. א"ו דפשיטא ליה להשו"ע דאינו מעכב בדיעבד ויתעוררו כל הקושיות הנ"ל

ונראה דכד מעיינינן בה יש למצוא הבדל רב ביניהם. עיין בר"ן פרק ג' דשבועות [ד' כ"ו] גבי האדם בשבועה. דמקשי מאי שנא גבי היכא דאמר פת סתם והיה בלבו לומר פת חטין דלא נאסר כ"א בפת חטין וגבי נודרין לחרמין דלא שרינן ליה משום דאמר בלבו היום רק משום אונס הא לא"ה לא אזלינן בתר דברים שבלב. ועיי"ש בתי' האחרון וז"ל לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי. דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהיו אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לשון שיהיה משמעותו לעולם. הלכך אע"ג דבלביה לא ניחא ליה אלא בהיום הוו להו דברים שבלב ואינם דברים כו' אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם. לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהי' במשמעותו להיות אסור בשאר מיני פת הילכך כי אמר פת סתם לישנא הוא דאיתקל לי'. דבלביה לא ניחא ליה למימר הכי. ובנדרים הא בעינן שיהיה פיו ולבו שווים עכ"ל נקטינן מדבריו דהיכא דכיון לבו להוציא בשפתיו מה שאמר. אזי נקטינן דבר היוצא משפתיו לדבר חזק. משא"כ היכא שלא הוציא בשפתיו מה שכיון בלבו. ורק לישנא הוא דאיתקל ליה אזי כוונת לבו מבטל דבר היוצא מפיו. כמבואר למעיין בדברי הר"ן. דהא בכיון בלבו לומר פת חטין ואמר פת סתם אסור עכ"פ בפת חטין ובגמר בלבו לומר פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטין ולא בשעורין. ומדוע יתבטלו כל דבריו. הלא בתיבת פת נכלל גם פת חטין ודי היה לבטל רק תיבת שעורין. א"ו דהיכא דאין מחשבתו נכללת במה שהוציא בשפתיו נתבטלו כל דבריו. ורק בהוציא פת סתם משום דמחשבתו נכלל בדבריו. משו"ה נתקיימו דבריו המכוונים למחשבתו

ובזה יופתר לנו כל התמיהות הנ"ל. דהנה ודאי דעת כל הפוסקי' דלכתחלה צ"ל תיבת העולם גם כן. וגם כיון דחזינן דדעת כל הפוסקי' דתיבת העולם אינו מעכב בדיעבד. מסתברא להו להטור ושו"ע דגם לדעת תוס' דמעכב גם בדיעבד. דלאו מדאורייתא הוא. דמנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כל כך. דלדעת תוס' מעכב מדאורייתא ולכל הפוסקים אפי' מדרבנן אינו מעכב. ומשום האי טעמא לדידן דמספקא לן בתיבת העולם אם מעכב מדרבנן כדעת תוס' או שאינו מעכב כלל. דינו כספיקא דרבנן. ומשו"ה גם בביהמ"ז א"צ לחזור ולברך דספיקא דרבנן לקולא

ועתה נתורה נא ונראה בפירושא דדילג הנזכר בתוס' [דף מ"ב] וברא"ש שם. ובטור בסי' רי"ד. אם פירושו הוא שהיה בלבו לומר כתיקונו לכתחלה רק פומא הוא דאיתקל ליה. או דלמא כל כמה שאינו מן ההכרח אמרינן כפשוטו, בין שכיון לדלג או שלא נתכוין כלל. או שהיה בלבו להיפך. וכד מעיינינן היטב בלשונם הצח נראה דמסתבר כן. דבכל אתר ואתר דאיננו מן ההכרח לומר דווקא בשנתכוין להיפך ממה שהוציא מפיו מיירי. מנ"ל להוציא ולהפריד ולומר דבשאין פיו ולבו שוין דווקא. ואמרינן בסתמא דכולל כל גווני. ולמטרת כוונה זו נקטו התוס' והרא"ש [דף מ'] וכן הטור בסי' רי"ד לשון [דילג] הכולל בכל גווני. וכד תעיין היטב בש"ע סי' רי"ד בלשונו הצח שנקט מתחלה דין פסוק שכל ברכה שאין בו שם ומלכות אינו ברכה. וכיון שנקט כבר לשון הכולל כל גווני ל"ל למינקט כלל אח"כ ואם דילג שם או מלכות צריך לחזור ולברך ואפי' לא דילג אלא תיבת העולם וכו'. שהוא שפת יתר לגמרי ואי לאשמעינן דתיבת העולם מעכב א"צ לאריכות כ"כ וגם לשנות לשונו אח"כ ממה שהתחיל בריש דבריו ללשון דילג. ולא היה לו להוסיף אלא וכן בהעולם לבד דמלך לבד אינו מלכות. א"ו שכיון לדילוג פרטי. והסיב פני הדבר לאשמעינן דתיבת העולם נשתנה דינו מתיבת מלך. דדווקא היכא דדילג תיבת העולם. שהיה בלבו לומר העולם אלא פומא הוא דאיתקל ליה ויצא מפיו בלא תיבת העולם. והשתא כיון דנקט ליה בלביה בדבר דאיכא לקפידא מקום לחול שהרי לדעת תוס' צריך לחזור ולברך. אמרינן אנן דגם לדידן דמספקא לן מכל מקום השתא שכיוון לומר כדינא אמרינן דפומא הוא דאיתקל ליה ומבטל לדבורו לגמרי גם תיבת מלך שהוציא בשפתיו]. וכמו היכא דכיון לומר פת חטין ואמר פת שעורים דמסלקינן ליה לדבורו לגמרי. אבל היכא דלא היה בלבו לומר תיבת העולם אזי פסקינן דא"צ לחזור ולברך ואפי' גבי ברכת הזן שהוא מדאורייתא כיון דתיבת העולם אינו מעכב מדאורייתא אפי' לדעת התוס' כמ"ש ואגב גררא נקט מתחלה נמי גבי שם ומלכות בכללא דדילג. דלא תימא דדווקא היכא דלא נתכוין מתחלה לומר שם או מלכות הוא דאינה ברכה. אבל היכא דנתכוין בלבו רק פומא דאיתקל ליה עדיפא]. והשתא ניחא גם דברי רא"ש הנ"ל. [והראיה שהביא הרא"ש מבנימן רעיא לאו בכולה מילתא מדמי לה רק דמוסיפין בדבריו גם במה שלא ביאר להדיא. כמו התם דאע"ג דלא תני רחמנא מתרצינן בכגון דאמר כן. ה"נ לענין מלכא דעלמא]. וכן פסק של המחבר [בסי' רי"ט] ברור ונכון. לפי דהתם איירי באחר שבירך בשבילו ולא אמר תיבת העולם דנהי דמברך לא כיון בלבו כלל לומר תיבת העולם. אבל השומע שפיר ידע דצריך לומר כן. ואיתא לקפידא מקום לחול לדידן דמספקא לן דהשתא נהי דשומע כעונה הרי לא עדיפא מאילו בירך לעצמו וכמ"ש המ"א סי' קס"ז ס"ק י"ח גבי הפסיקו המסובים וכיון בלבו להיפך דאזי בטלי לדיבורא לגמרי כיון דפומא הוא דאיתקל ליה. וכדברי הר"ן הנ"ל

ובזה ניחא דברי הטור [בסי' רי"ד] בסופו דאורח יברך לעצמו דס"ל כדעת רוב הפוסקים לגמרי דתיבת העולם אינו מעכב בדיעבד ומטעם שיתבאר לקמן]. והזכיר מחלוקת הפוסקים רק לגבי מלכות אם פסקינן כרב או כר"י. וכיון שכן מספיקא א"צ לחזור ולברך. אבל במסובין ובירך בעה"ב בלא מלכות אזי האורח צריך לחזור ולברך שהולך ג"כ וסובב על כוונה הנ"ל. דנהי דבעה"ב טעה ולא כיון כלל אבל השומע שפיר ידע דטעה המשמיע ולא עדיף מאילו בירך בעצמו דאזי מחשבתו מבטל ליה לדבורו

ועדיין דברי הטור צריך בירור דאיך עזב דעת אביו הרא"ש לגמרי ולא הביא כלל תיבת דעלמא. גם בסי' רי"ט לענין ברכת הגומל היכא דאחר מוציאו. והיה לו להביא עכ"פ דהשומע יברך לעצמו אח"כ כמו שפסק בסי' רי"ד] לענין מלכות. וכן [בסי' קפ"ז] לענין בהמ"ז לא הביא כלל בדין תיבת העולם. וי"ל בזה דעיקר הדבר שלא יצא בשלא אמר מלכות לרוב הפוסקים דפסקו כר"י מסתברא דהוא רק מדרבנן כדי שלא נשווה פלוגתא רחוקה בין רב ור' יוחנן. וגם דעיקר האסמכתא לענין שם ומלכות הוא מקרא דלא עברתי ממצותיך. וברכת המצות הם מדרבנן לחוד. ומשו"ה בסי' רי"ד] לענין עיקר מלכות נקט הטור לספיקא דדינא. ולכן המברך א"צ לחזור ולברך. איברא השומע צריך לחזור ולברך. לפי שהשומע כיוון בדעתו לברכה גמורה. דהשתא גם בספיקא דרבנן יש לקפידא מקום לחול. משא"כ לענין תיבת העולם דגם לדעת הפוסקים כר"י בתיבת מלכות אכתי איכא ספיקא בתיבת העולם. והוה ס"ס בדרבנן לדידיה, לדעת הטור] חדא דלמא במלכות גופא הלכה כרב. ואם תימצי לומר דהלכה כר"י דלמא גם בלא העולם איכא מלכות. וכמו במלכות דראש השנה דאיכא כמה וכמה מלכות בלא העולם. דהשתא תו אין לקפידא מקום לחול ויצא גם השומע. דתורת ס"ס דינו כודאי

ובמה שכתבתי דדווקא היכא דאיתא לקפידא מקום לחול. אזי היכא דמחשבתו סותר דיבורו לא יצא. צריך ביאור קצת למעיין היטב. דלפי"ז יצא לנו דין מחודש בכל הברכות דיצא בדיעבד בברכת שהכל. ואם ישמע מאחר בכגון זה או כשיברך וירצה לומר הברכה כתיקונו ופומיה איתקל ליה לא יצא. אבל לקושטא ליתא