זית רענן חלק ב כה

ונלמדו מאסמכתא קרובה והודעתם את הדרך ילכו בה זה גמילות חסדים. עיין בבא מציעא [דף ל'] דגם בקור חולים הוא בכלל ג"ח שם לא נצרכה אלא לבן גילו

אחר זה הראה לי תלמיד אחד מתלמידיי המופלגים נ"י שכן כתב הרשב"א בנדרים. ותהלה לאל ית' שכיוונתי לדעתו הגדולה וגם הראה לי שכבר עמדו בקושי' זו על ר' יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו. בשער המלך פרק א' מהלכות שופר] ובטורי אבן בראש השנה

ולמאי שכתבתי נסתלקה הקושיא של בעל טורי אבן. שהקשה על תירוץ הנ"ל דאטו מי שיש לו בשמים של היתר ושל איסור היעלה על הדעת שמותר להריח בשל איסור כיון דיכול בשל היתר ולמאי שכתבתי ניחא דגבי מודר הנאה לא נקרא תו שנהנה משל המדיר. וכמו שכתבתי לעיל דדמי לזבינא חריפא לגבי מוכר. וזבינא דרמי על אפי' לגבי הלוקח. עיין נדרים (דף ל"א ע"א]. משא"כ בבשמים דאיסורי הנאה שאיסורו משום השתנות החפץ שהוא של ערלה וכלאי הכרם וכדומה. וכמש"כ הר"ן שם בד"ה שאיני נהנה מישראל דהיכא דאסר על עצמו נכסיהם. אפי' לקח שוה מנה בר' אסור ליהנות. שנדרו כבר חל על נכסיהם. אכן בעל ט"א דרצה לומר מעיקרא סברא זו גם על לולב של עכו"ם דהיכא דאית ליה לולב כשר אפי' הכי מותר גם בשל עכו"ם לר' יהודה. שפיר הקשה מבשמים של עכו"ם. ויש עוד להאריך בזה ואין כאן מקומו

ג ואין להקשות דהא תנן במתניתין (דף מ"ח] דגם ביהכ"נ מיקרי דבר של בני העיר ואסור במודר הנאה. אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו. לרוב הפוסקים שלא חילקו בין מצוה דאורייתא לדרבנן ואפי' לדעת רז"ה. למאי שכתבנו לעיל באות א'] גם כן קשיא. ונראה דלא קשה מידי שהרי כשנכסי החולה אסורין על המבקר גזרינן במודר הנאה שמא ישהה בעמידה עיין שם (דף ל"ט ודף מ"ב] גבי שביעית. מכל שכן לגבי ביהכ"נ דדרכו לשהות גם שלא בשעת תפלה פשיטא דאסור במודר הנאה. משא"כ לגבי ברכה דאזלינן בתר עיקרו וכיון דעיקרו לא להנאה פשיטא דלא שייך כלל לברך הטוה"מ דעיקרו לאו להנאת הגוף. הגע בעצמך בבית השותפין וקבע מזוזה דפסקינן דמברך שהחיינו] היעלה על הדעת שיברך הטוה"מ. והרי בכל דבר דאיכא הטבה לאחריני ויכול לברך הטוה"מ אזי דחינן לברכת שהחיינו מקמי'. לדעת רוב הפוסקי'. וכן פסקינן בשו"ע ועיין בט"ז סי' רכ"ב ס"ק א'] דלדעת הטור ורשב"א לחודי' ברכינן לתרווייהו. אלא ודאי בע"כ צ"ל דברכת הטוה"מ לא נתקנה על מצוה והכשר מצוה כלל וכלל. כן נראה לפי ענ"ד ברור ונכון לדינא

ד ועתה נבאר בברכת שהחיינו הנה כשנשימה עיוננו בסוגיות הש"ס נביטה ונראה דכשהנדון שאינו מבואר דמי לפום רהיטא במשקל ראשון להמבואר. אך יש לחלק ביניהם בסברא הקבוע ע"פ ש"ס ופוסקים לגבי ענינים אחרים. אזי אזדא ליה להלימוד לגמרי ואין בידינו לחדש לאחר סתימת הש"ס ברכה חדשה לגמרי. לכן גם בברכת שהחיינו דנתקנה בין על המצות ובין בהנאות הגוף ואפי' על שבלב לבד כגון ברואה את חבירו החביב לו בתוך שנה. מכל מקום לא מצינו שנתקנה רק על גוף המצוה. כגון בסוכה ולולב ותפילין ופדיון הבן ומילה. אבל לא מצינו כלל שתיקנו על הכשר מצוה. עיין מנחות (מ"ב ע"ב] דקחשיב לסוכה ותפלין. ובציצית פליגי שם ותליא בחובת מנא או בחובת גברא. והרי גם לדידן דחובת גברא מכל מקום הרי גמר להכשרו. ולא גרע מהכשר מצוה דעלמא. אלא ודאי דבהכשר מצוה לא תיקנו ברכה. וגם מדלא קחשיב עיבוד עורות לתפלין וס"ת ומזוזה. וכן בפרק לולב וערבה דף מ"ו] לענין שהחיינו נקט נמי לכולהו במצוה עצמו, וקא שביק לגמרי לכל הכשר מצוה. ועיין שם בתוס' ד"ה העושה ועיין בירושלמי פרק הרואה בנה בית חדש שם בגמ' דחשיב ליה גם ציצית ומזוזה ותפלין דמברך שתים. בשעת עשייתן ובשעת עשיית המצוה. ואפי' הכי לא חשיב מידי דהכשר מצוה. וגם בזה יסכימו כל ישר הולך בעיון הלימוד דכשם שמותר במודר הנאה לתקוע לו תקיעה של מצוה. הוא הדין נמי דאפי' כשצריך להביא השופר ממקום אחר ממקום קרוב שאין נוטלין עליו שכר] דרשאי. כיון שגוף המצוה לאו ליהנות ניתנו. כמו כן הכשרו. וראי' נכונה לזה דגם בהכשר מצוה אמרינן גבי' דלאו ליה"נ. מעירובין הנ"ל דרשאי להניח על ביה"ק דאסור בהנאה. משום דמצוה לאו ליה"נ. והרי בעירוב גופי' ליכא מצוה כלל שהרי אין מערבין לדבר הרשות. אלא שע"י העירוב מכשירו לילך לדבר מצוה הרי להדיא דגם בהכשר מצוה דינו בזה גם כן דלאו ליה"נ. וגם זה מבואר במס' מכות (דף ח'] הגבול שבין הכשר. והוא דדווקא חרישה כיון שאם מצא חרוש אינו חורש. מה שאין כן קצירה שאם מצא קצור קוצר. דינו כמצוה עצמה. ודוחה שבת כהקרבה עצמה. ונראה דגם בבנין ביהכ"נ שעיקרו הוא מפני שהוא מקום לתפלה לא מיקרי אלא הכשר מצוה. הגם דדינו לגבי מודר הנאה כמצוה עצמו. לענין דגם בהכשר מצוה אמרינן דלאו ליה"נ. אבל לענין ברכה כיון דלא מצינו שתיקנו בהכשר מצוה רק בעיקר המצוה עצמו. פשיטא דפטור. והמברך לא יצא מברכה לבטלה, והא דמיבעי' ליה ביומא (דף מ"ח] אם הכשר מצוה כמצוה דמי אין ענינו לכאן כמו שמבואר שם ברש"י ותוס'. דהתם מדלינה פוסלת מחשבה נמי פוסלת. הגם שבספר הזוהר הקדוש מפליג ומזהיר מאד לבנות מתחלה לשם ביהכ"נ. מכל מקום אינו מעכב בדיעבד. כדאיתא במגלה [דף ו'] ונשאר גם הוא וכו' שעתידין שרי יהודה וכו'. ואין לומר דשאני בית המדרש. או משום דקדושתו יתירא ואין צריך הכנה. או משום דקילא קדושתי'. ומשום הכי לא בעי הכנה מתחלתו. נקוט מיהת לחדא בידך. דבהמ"ד לא בעי הכנה. והרי חזינן לרב פפא במגילה (דף כ"ו ע"ב] דביהמ"ד מותר לעשותו ביהכנ"ס. ואי נימא דביהמ"ד הוא דלא בעי הכנה ובית הכנסת בעי הכנה לעכב. היאך אפשר לעשותו ביהכ"נ. הא לא הוי הכנה לכך מתחלתו

ולבי אומר לי דהא דמביא בספר מחזיק ברכה בשם הגאון החסיד מהר"י אבוהב ז"ל שצוה לש"ץ לברך שהחיינו בק"ק אמשטרדם מפני שנהוג בחוץ לארץ שבונין כמה לשכות דבוקים לביהכ"נ ויש שם מקום לראשי קהל להתאסף שם לפקח לטובת הקהל. וגם לפעמים מקום דירה לש"ץ. ומשום הכי צוה לברך. ושכנגדו שחולק עליו סבירא ליה כיון דעיקרו לביהכ"נ לתפלה. ובזה לא מצינו שתקנוהו וכמש"כ לעיל נגרר הטפל אחר העיקר. וגם אסיפת ראשי הקהל הוא באקראי בעלמא. ודי להם שיברכו בעת שיתאספו לבקר דבר ולא בשעת החינוך. מה שאין כן ביהכ"נ הקדוש דפה שנבנה רק לפי השילוח מאחינו שבגולה ה' יברכם וישיגו ברכות חיים ויפקוד אותם ואותנו בפקודת ישועה ורחמים. בספרן של צדיקים ביום הכסא הבא עלינו לטובה. ויגאלנו גאולת עולם ב"ב אמן סלה: דברי ידידכם ואוהבכם אהבת נפש. הק' משה יהודה ליב ותהלה לאל ית' נתקיים כך להלכה למעשה. ונתחנך הביהכ"נ ביום ה' כ"ח אלול תרכ"ד בשירים ובכנורות. וכה נזכה לשמוח בבנין בית אלהינו במהרה בימינו אמן: סימן ד בדיני ברכת הגומל בעזה"י פה ירושלים עה"ק תובב"א

הן לגודל חסדו ואמתו אשר עשה עמדי, כי נפלתי למשכב ליל ג' ג' דחוה"מ סוכות תרכ"ה לפ"ק בחולי עצום ביסורים גדולים והייתי כ"פ בסכנה עצומה. ותפלות רבים וזכות אבותי הקדושים עמדה לי ונתנני עוד בין החיים ת"ל. ומה אשכר אקרבהו. רק במו פי אהללהו. ובמעט שכלי וחלישות כחי אגדלנו בתודה. והנה בשבוע פרשת לך אור ליום ב' כמעט קמתי מערשי. ושמתי עיוני בברכת הגומל

עיין ברכות [דף נ"ד ע"ב] רב יהודה חלש ואתפח כו' א"ל בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. א"ל פטרתון יתי מלאודויי. ופי' הרא"ש שם דאמרי בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו'. דקדק ונקט גם תיבת דעלמא משמע דס"ל כדעת התוס' לעיל [דף מ' ע"ב] גבי