זית רענן חלק ב כד

סימן ג בדיני ברכת חינוך ביהכנ"ס ב"ה אור ליום ד' ז"ך אלול תרכ"ד לפ"ק, פה עיה"ק ירושלים תובב"א לכבוד ידידיי ואוהביי באהבת נפש ה"ה יד"נ הרב הגדול המופלג צדיק וישר מוהר"י זונדל שליט"א. וחתנו ה"ה יד"נ הרב הגדול החריף והבקי מוהר"ר שמואל שליט"א, יכתבו ויחתמו בספרן של צדיקים ונזכה לראות בעמוד הכהן לאורים ותומים אמן סלה

א אחרי דרישת שלום כתר"ה. הן בשבוע העבר ליל ו' עש"ק נשאלתי מאת יקרת מעכת"ה לחוות דעתי בנידון בית הכנסת החדש יעמוד עד ביאת הגואל בב"א. כי בספר מחזיק ברכה מביא דעות חלוקות. הרב הגאון מוהר"י אבוהב זצ"ל צוה לש"ץ לברך שהחיינו. ובספר הלכות קטנות פסק שיברך הטוב והמטיב. ונלפענ"ד לברר הדברים היטב. ונראה דאין מקום כלל לברכת הטוב והמטיב בבנין בהכ"נ דברכה זו לא נתקנה רק על הטבה גשמיית ואית לאחרינא שותפות בהדיה. משא"כ בבנין ביהכ"נ דעיקרו נבנה לצורך מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכאשר נבאר. ולפי דעיקרה ביבנה תקנוה על שניתנו לקבורה. וכן בגשמים או בילדה אשתו זכר שכולם הם טובות גשמיות הנראים בעליל. וגם בילדה אשתו זכר. היא הטבה גשמיית כדאיתא בסוף נדרים (דף צ'] בעינא חוטרא לידא וכו'. וכן הוא להדיא בש"ס כתובות פרק אע"פ ס"ד ע"א]. ועי"ש בפי' רש"י דדוקא על בן זכר שאין רשות אחרים עליו ואפילו יש לה כמה בנים מאיש אחר. וכן מבואר בש"מ שם דא"י איזה מהם יוכשר. וכן הוא דעת הרא"ה שם. וכן משמע מטור וש"ע אהע"ז (סי' קנ"ד סעיף ו'] מדלא חילקו בזה. וגם לדעת הריטב"א וברמ"א שם] שחולק על הרא"ה בזה בקל יש לחלק דדוקא להוציאה מבעלה בע"כ הוא דס"ל דבקל דחינן לטענתה משא"כ לענין ברכה שהרי תקנו גם על הטבה מעין הרעה. ואפילו לדעת הבעל המאור דס"ל בפרק ג' דראש השנה דמצות דרבנן ניתנו ליהנות. וז"ל והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה ודוקא בשופר של ר"ה דמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתענית לא. חדא דנהי דניתנה ליהנות מ"מ אין זה הטבה רק במודר הנאה הוא דאסור לדעתו ולפי שאסר על עצמו הנאה מחבירו והרי נהנה משא"כ לגבי הטוב והמטיב דמכל מקום הטבה ליכא למה הדבר דומה למי שרואה את חבירו תוך שנה ושמח בראייתו הוא ואחרים אתו דכל אחד מברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב. וכדאיתא במגן אברהם סימן רכ"ה ס"ק א'] דמכל מקום ליכא הטבה בפועל: ב

ב ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לדעת בעל המאור דבמצות דרבנן ליהנות ניתנו. לאו כללא קא כייל לן לכל מילין דרבנן אלא דוקא בדרבנן שלא מצאו להם אסמכתא קרובה מן התורה כגון חצוצרות בתענית. וכדאיתא שם במס' תענית (דף י"ד ע"א] ד"ה בשופרות. ועיין ראש השנה [דף כ"ו] בפירוש רש"י ד"ה שמצות. אלמא דסבירא ליה שהוא תקנתא דרבנן לבד. לא כרמב"ם [פרק א' מהלכות תענית הלכה א'] ודבר זה יש ללמוד מדברי תוס' ר"ה (דף י"ב ע"א] בד"ה תנא דרבנן וכו' בסוף הדבור שחילקו כן בין תרומות ומעשרות של ירקות שהקילו בו יותר משאר פירות. הגם שכולהו מדרבנן דמדאורייתא אינו אלא בתירוש ויצהר. מכל מקום גבי שאר פירות מצאו אסמכתא קרובה לדבריהם מה שאין כן גבי ירקות. וההכרח לזה הלא ממקומו מוכרע שהרי המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומשמע בפשטא דתוקע לו מלכיות זכרונות ושופרות והלא חד מהם הוא מדרבנן כדאיתא שם (דף ל"ד] אלא ודאי כיון דמ"מ אסמכתא קרובה היא רק דאינה מוכרחת כל כך כאידך תרתי לכן יצא מכלל דאורייתא אבל מכל מקום קרובה לדאורייתא. ואין לומר דלקושטא כן הוא דלדעתו אינו תוקע לו אלא שנים. דאם כן היכי שבק לשופרות ולראש השנה דמיירי ביה ונקט לחצוצרות ותענית דלא מיירי מהם. אחר זה עיינתי בר"ן שם. ונראה דהקושיא היא מתקיעות דמיושב. וי"ל בפשטא דהבעל המאור לא מיירי מזה]: ולכן נראה דאפילו לדעת בעה"מ המודר הנאה מותר להוציאו בתפלה בר"ה הגם דתפלה מדרבנן כיון דנלמד מאסמכתא קרובה כמאמרם ז"ל איזהו עבודה שבלב זו תפלה. והכשר מצוה דינו כמצוה עצמה לגבי מודר הנאה (כמו שיתבאר להלן באות ד']. וכן נראה מפשטא דגמרא דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומשמע דהתוקע מברך גם כן הגם שהברכות אינן אלא מדרבנן. אלא כיון שלמדו ברכות שלפני מצוה מאסמכתא דקרא כדאיתא בתוספתא דברכות [פרק ו'] וזה לשונו ומנין שאפילו על התורה ועל המצות תלמוד לומר אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן עכ"ל

ועוד ראיה למאי שכתבנו. מנדרים [דף ל"ו] מקרא מאי טעמא לא ילמדנו וכו' מדרש נמי קמהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ומאי פסקא הא קמשמע לן. יעויין שם היטב במסקנא דמלתא. דפיסוק טעמים לאו דאורייתא ולהכי שרי ליטול שכר. ומשום הכי אסור במודר הנאה. והשתא כיון דצריך לומר דפיסוק טעמים לאו דאורייתא אם כן לדעת בעה"מ למה ליה לשמואל לדחוקי ולומר דמיירי במקום שנוטלין שכר הלא בלא זה ניחא. דמדרש שהוא מדאורייתא ולא ניתנה ליהנות משום הכי מותר משא"כ מקרא דפיסוק טעמים שהוא מדרבנן וניתנו ליהנות להכי אסור. אלא ודאי דפיסוק טעמים שאני דבעל כרחו צריך לומר דאסמכתא קרובה היא שהרי רב סבירא ליה דהוא מדאורייתא ממש כמו שכתב הר"ן שם בד"ה ור"י. ואם כן גם לשמואל ור"י דסברי שהוא מדרבנן. מכל מקום מיהת מאסמכתא קרובה נלמדת משא"כ גבי חצוצרות ותענית. ואם כן בנדון דידן גבי ביהכנ"ס דעיקרו לתפלה. גם לדעת בעה"מ לאו ליהנות ניתנה. לכן מהלין טעמים נראה דאין מקום כלל לברכת הטוב והמטיב דלא נתקנה אלא על הנאת הגוף. משא"כ ברכת שהחיינו דנתקנה על שתיהם וראיה מתוקע להוציא רבים ידי חובתן דלא מברך הטוה"מ רק שהחיינו לחוד

איברא ראיה זו מנדרים יש לדחות. דבלא זה קשיא לר' יהודה דאית ליה בר"ה (דף כ"ח ע"א] דאפילו במצות דאורייתא דליהנות ניתנו. איך יפרנס משנה זו (ל"ה] וילמדנו מדרש הלכות ואגדות וצריך לומר דעד כאן לא סבירא ליה לר"י דמחמת הנאה של מצוה אסור במודר הנאה. אלא במידי דעיקרו ממון כגון בשופר של עולה ושלמים. וכיון דליהנות ניתנה הרי נהנה מדבר שעיקרו ממון. אבל בלימודו מדרש הלכות ואגדות. דבעל כרחו מיירי בעל פה או בספרים של המודר אבל בספרים של המדיר פשיטא דאסור כדתנן לקמן דף מ"ח ע"א] ואסורין בדבר של אותו העיר ואיזהו דבר של אותו העיר וכו' והתיבה והספרים. ועיין יור"ד [סימן רכ"א סעיף י"א] ובטורי זהב שם [ס"ק מ"ה] הרי דספרים כיון דמתקלקלים אסורים לכולי עלמא אפילו לדידן דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל גבי שופר דאינו מתקלקל. תליא בפלוגתא אם מצות ליהנות ניתנו דר"י. אוסר כיון דמכל מקום נהנה מדבר שהוא ממונו של האסור ולפי"ז יש לתרץ גם לדעת בעה"מ. דס"ל דמצות דרבנן ליהנות ניתנו ואסור. זהו היכא דנהנה משל חבירו. משא"כ בלימוד לחוד כיון דאסור לקבל שכר הרי מצוי לקבל הנאה זו משאר בני אדם כיון דמצוה הוא ללמד לאחרים בחנם. ודמי לזבינא חריפא לגבי מוכר. ולזבינא דרמי על אפי' לגבי לוקח דמותר במודר הנאה נדרים ל"א]. איברא ראיה נכונה לדברינו הנ"ל מעירובין (ל"א ע"א] דשרי להניח עירובו בבית הקברות. לפי דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולאו ליהנות ניתנה ומפורש שם דף פ"ב] דהיינו ללכת אל בית האבל או אל בית המשתה וכן הוא בפירש"י שם ל"א]. והרי מצות אלו מדרבנן הם. וקשיא לדעת רז"ה. אלא ודאי כיון דהנך כולהו בכלל גמילות חסדים הם