זית רענן חלק ב רלט

אמרינן דנעבד של אחרים מותר, וגם בזבחים דהקשה בגמ' (דף קי"ד ע"א] אמוקצה ונעבד, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובנעבד לא שייך האי טעמא, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב וראית את השמש ואת הירח וגו'. א"ו בע"כ צ"ל דכל המבוכה שעמדו בזה בעלי התוס' ור"ש הוא דוקא על מעשה, אבל בלא מעשה בודאי אינו אוסר דלא מצינו מדבר ואוסר אלא גבי קונם, ובקונם גופיה אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ולהכי אמרינן שפיר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גבי מוקצה ונעבד שלא עשה מעשה בגופיה

לכן נראה לפענ"ד לשדד את פני המבוכה הזאת, וליישב גם דעת בעלי התוס' הנ"ל, ומתכונת הדברים כך הוא, דדוקא באיסורי הנאה הוא דפליגי אפי' ע"י מעשה, כגון המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, וכן בתקרובת, כיון דהוי תרתי, איסורי הנאה, וגם דתליא במחשבה [ועיין מש"כ לקמן סוף אות ו'], אבל באיה"נ דלא תליא במחשבה, כגון בשר בחלב וכדומה, כ"ע מודו שנאסר ע"י מעשה אפי' בשל חבירו, וכן בדבר התלוי במחשבה ולא אסרו בהנאה ע"י מעשה כזו, אפי' שנאסר בהנאה ממילא מחמת שהוא של הקדש, כגון העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, כיון דלא אסרו ע"י מעשה זו בהנאה, רק שפסלו לעבודה ע"ג מזבח או שפסלו להזייה, יוכל לאסור ע"י מעשה לכ"ע

וטעם הדברים לפי דמצינו בכל איה"נ ששלו הו, רק דהוי אינו ברשותו כמבואר ר"ן נדרים (דף מ"ג] ד"ה והוי יודע כו' עי"ש, וכן מבואר בריטב"א סוכה דאיה"נ חשיבא לכם, ואפ"ה אינו ברשותו, כמבואר דחמץ אינו ברשותו, וכ"ז מבואר בתשו' הריב"ש [סימן ת"א], ואם כן היכי יכול להוציא מרשות בעלים דבר שהוא ברשותם, שהרי גם בגזלן אינו יכול להוציא מרשות בעלים אלא בקנין, כמבואר במרובה (דף ע"ט] גבי היה מושכו ויוצא, ובכמה דוכתי, לזה הוכרחנו ללמוד מכלים דאחז, דבמעשה יכול להוציא מרשות בעלים, ואף דבגזלן הוצרך דוקא לעשות קנין בהגבהה או משיכה, לפי דהפרש יש בין גזלן לאוסר, דגזלן מכניס לרשותו, משא"כ האוסר דגם לרשותו אינו מכניסו, וילפינן שפיר מכלים דאחז, דדי במעשה לבד לרב הונא, ולמאן דס"ל דאין אדם אוסר אפי' במעשה, סובר דשאני כלים דאחז, כיון דאינו נאסר רק לגבוה, אבל לאסור בהנאה אינו יכול אפי' ע"י מעשה, כיון דהוצרך להוציא מרשות בעלים לא יצא מגדר הקנאה וקנין, כדאמר רבא ביבמות [ד' ס"ו:] גבי איצטלא דפרסוה יתמי אמיתנא קניי' מיתנא, משמע דאיסורי הנאה מכונה בשם קנין, לפי שמוציאו מרשות בעלים, ונמצא למאן דס"ל דמעשה אוסר באיה"נ, יש שלשה סוגים בגדרי קנין. האחד, בדעת אחרת מקנה, דמוציא מרשות בעלים ומכניסו לרשותו, ושיהיה שלו לגמרי, אזי צריך לקנין גמור שימשכנה לרשותו או לסימטא דוקא. והשני, בגנב וגזלן, דמצרכינן להגבהה ומשיכה, ואפי' כשמשכו לרה"ר נמי מהני כמ"ש התוס' כתובות [ד' ל"א:] בד"ה וברה"ר יעויי"ש, לפי דלא מהני רק להכניסו לרשותו, אבל לא שיהיה שלו לגמרי. והשלישית, באיסורי הנאה, שגם לרשותו אינו מכניסו, רק שמוציאו מרשות בעלים לחודא, בזה ס"ל לרב הונא שגם במעשה לחודא מהני להוציאו מרשות בעלים, ואינו צריך להגבהה ומשיכה דוקא

ג ועתה נתורה נא ונראה בגדרי קנין ורשות, ונראה בעליל מדעת רש"י שגם בגנב וגזלן היכא שאינו מכניסו לרשותו שיתחייב באחריותם, כגון היכא שבטעות באו לידו, דגבי גו"ג לא חייבה רחמנא על השוגגין [דדוקא במזיק הוא דריבה רחמנא, דאדם מועד לעולם], אבל מ"מ הוציאו מרשות בעלים לגמרי לכל דבר, כדאית' להדיא ב"ק [ד' ס"ט] כל שלקטו עניים יהיה הפקר, ופירש"י שם דאיירי בגוונא שבטעות אתי לידם, דשני שבלים לקט ושלשה אינן לקט, והעניים אינם בקיאין בהלכה, ואיתא שם דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, דסברי שגם באינו ברשותו יכול להקדיש ולהפקיר יעויי"ש. הרי דאע"ג שלא נכנס לרשותם להתחייב באחריותם, מ"מ יצא מרשות בעלים, (ועיין מש"כ בזה בזי"ר ח"ר בדיני מעילה אות א', ליישב דברי ריטב"א קידושין), שהרי כל היכא דבטעות אתי לידיה לא נתחייב באחריותן, שלא ריבתה תורה את השוגגין, אלא לגבי מזיק ולא לגבי גו"ג. אמנם אם נשתנה אח"כ כגון טלה ונעשה איל, אזי אפי' בכה"ג דבטעות אתי לידי' קנאו בשינוי, שהרי קא שקלי וטרו גם בשואל אם שמין את השברים למשאיל, עי' בב"ק [ד' י"א], ואע"ג דפסקינן שם דלכל שמין חוץ מגו"ג, משום דבשאלה איתא לגמרי ברשות בעלים, דמידי הוא טעמא דבמזיק שמין משום דשינוי לא מהני אלא כל היכא שכבר יצא מרשות בעלים, אזי מהני שיהיה שלו, אבל לא מהני לשני דברים כאחד להוציאו מרשות בעלים, ושיהיה שלו לגמרי, הגע בעצמך אטו אם הניח להם אביהם עגל גזולה ונעשה שור בידם הכי נשתנה דינם מאביהם, הרי דאע"ג שלא נתחייבו באחריותן, מ"מ כיון שכבר יצא מרשות בעלים קנאוהו בשינוי, נידון מזה שכל היכא דבטעות אתי לידיה אע"ג דלא נתחייב באחריותו מ"מ קנאו בשינוי. איברא לענין שבח גזילה שהוא של גזלן אפי' בשינוי דהדרא, כמ"ש רמ"א סימן שס"ב], מסתברא דזהו דוקא היכא שנכנס לרשותו לכל אחריותו, וכשם דליוקרא וזולא הוא ברשותו, הוא הדין והוא הטעם גם כן לענין שבחא דדמי ליוקרא, ועיין יבמות [ד' ס"ו:] גבי כהן ששם פרה מישראל, אבל היכא שהוא לא נתחייב באחריות, וברשות בעלים עומדת באחריותן, אזי גם השבח הוי ברשות בעלים, ומפני שנפקותא רבה בכל זה לסוגיא דשמעתין לענין זה, דמתי יכול לאסור ויחול איסורו גם בשאינו שלו, לכן ירדנו לחלוקים האלה כה, וכאשר נבאר להלן

ד ולפום הצעת הדברים נמצא דרך נכונה וסלולה ליישב דברי רש"י בריש הסוגיא, דר"ה נקיט רבוצה לרבותא דבעומדת משעה שהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו' לפי שכל עיקר היסוד שאינו אוסר בדבר שאינו שלו, משום דבאיסורי הנאה מוציאו מרשות בעלים לגמרי, וכמש"כ לעיל באות ב', לכן נשמע ממילא דהיכא שנכנס כבר לרשות האוסר ע"י משיכה והגבהה שיצא מרשות בעלים ונכנס לרשותו, ויש לו צד זכות במאי שנכנס לרשותו להתחייב באחריותו לענין שבח גזילה וכמ"ש לעיל, ועל ידי מעשה זו שאסרו בהנאה מוציאו מרשות בעלים לגמרי, (כמו דאיתא גבי שור הנסקל בב"ק (דף עב ע"ב) לאו דמריה קטבח, אע"ג שגם קודם שטבחו כבר הוציאו מרשותו, וגם השתא עודנו שלו, אלא שאינו ברשותו, כמו בשארי איסורי הנאה דמיקרי לכם, אלא לפי שכבר יצא מרשות בעלים לגמרי ואינו עומד עוד להנתק ולחזור לרשותו כמו בגנב דעלמא, דאע"ג דלפי שעה יצא מרשותו, מכל מקום עומדת להוציא מידו ותחזור לרשות בעלים], ונמצא שאין לך שותפות גדולה מזו, שהרי במעשה זו שאסרו בהנאה דמוציאו מרשות בעלים לגמרי, הרי מוציאו ג"כ מרשות עצמו, אשר פתוך בכל צד זכותו, [ועיין בב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ט"ז) שמביא בשם ש"י דשניהם יכולין להקדישו], גם כן לענין שבח גזילה, והשתא שאסרו בהנאה הרי מוציאו מרשות של עצמו כמו שמוציאו מרשות בעלים, ונמצא דלנידון זה הרי הוא כאילו היתה שלו, [ועיין ריש ב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו דיותר עדיף היכא שצד זכותו קשורה וצרורה בזכות חבירו ואי איפשר להפרידם, מהיכא דאיפשר לחלקם, ועיין (בסי' ק"ה בנתיבות ס"ק ג')], והשתא אם ע"י שותפות שיש לו חלק ידוע אוסר את של חבירו, מכש"כ היכא שקשורים וצמודים יחד בעוצם המעשה הזאת בכללו, וכן אמרינן לקמן כיון דקנייה ליה לכפרה כדידיה דמיא, הרי שאע"ג שאין לו חלק מיוחד לעצמו, לא גרע מאית ליה שותפות

ה אמנם עודנו קשה מקושיית הש"ס לקמן ממתניתין דהמטמא והמדמע כו' כקושי' תוס' השנייה, לכן לכוונה זו שיכל רש"י בפירושו והורה לן דרך ישרה וסלולה גם בכוונת המקשן, ויסוד הדברים מיוסדים ע"פ הקדמות והוצעת הדברים שכתבנו, דמשכחת לן בגנב וגזלן שאע"פ שאינם חייבים באחריותן מכל מקום מוציאין מרשות בעלים, וכל היכא שמוציאו מרשות בעלים קנאו בשינוי

ועיין בתוס' גיטין [ד' נ"ב:] בסוף ד"ה מנסך, וז"ל בדף נ"ג] ועוד יש לומר דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך כו' אפ"ה פטור כיון דאשעת וכו' דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר ליה הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת וכו', ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך למימר דקלב"מ, יש לחייב אכל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דההוא שעתא קלבד"מ עכ"ל, ודבריהם משוללי הבנה בטעמא דרב, ובתורת גיטין נדחק בזה, לפי דרב לטעמיה דס"ל בסנהדרין (דף ע"ב] בדמים קננהו, ודרך רחוקה היא בכונת דבריהם, ועוד שהרי אנן פסקינן כרב בגיטין, ולא פסקינן כוותיה בסנהדרין, ועדיין תקשה לדידן אמאי לא יפטר בחזרתן, ויאמר הרי שלך לפניך, כמו בתרומה ונטמאת

ונראה דעיקר כוונת דבריהם בנוי על מה שהקדימו בריש הדבור שם, וז"ל ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו אין לחייבו, דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי