זית רענן חלק ב רלח

הנ"ל, [ועמ"ש לעיל סי' מ"ג אות ז' לתרץ קושיית הפנ"י באופן אחר]

ד עוד שם בקצוה"ח בסוף הדבור וז"ל, ובתוספתא פ"ד דבב"ק שור של הקדש הבעלים נוטלים את נזקו ונותנים את נזקו עיי"ש, ומשמע דאתיא כר"ש דדבר הגורם לממון כממון, ומדקתני נותנים את נזקו, משמע דאפי' איתנהו בעינא הוי ליה דבר הגורם לממון וכממון וצ"ע עכ"ל, ולמאי שכתבתי לעיל אתי שפיר, עיין תוס' ב"ק [דף נ"ו:] בד"ה פשיטא, בטעמא דהוציאוה לסטים לסטים חייבין, וז"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציאוה מרשות בעלים שהיו חייבים בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה, דלענין נזקין איקרי בעלים כל מי שבידו לשומרה וכו' עכ"ל, הרי דגם בגזלן שבא לידו שלא מדעת הבעלים, משלם את נזקו גם בתם שמשלם מגופו, כיון דבידו לשומרו בעלים מיקרי לענין נזקין, ולפי"ז אשכחן פתרא לדברי התוספתא, דמיירי בתם שמשלם מגופו, וכיון שאחר הגבייה נסתיים הדבר דכדין גבייה, משום דאז הוי גורם לממון, אזי גבי שפיר, ואזלינן בתר סופו, דהא חיוב שמירתו עליה רמיא, כיון דחייב באחריותו, ולא גרע מגזלן, וגם רשות הקדש לא נפקע עי"ז, דהא מצי הניזק להקריבו לעצמו, רק זכות המקדיש יופקע עי"ז, דהא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ונמצא דגבייתו אינו מגרע זכות הקדש, רק זכות המקדיש שיהיה מוכרח להביא קרבן אחר, ומשום הכי נקטינן פני הדבר בתר סופו, ושפיר גבי

ה אמנם אכתי קשיא דברי התוספתא, דמשמע בפשטא דמיירי גם במועד, מדנקט התם גבי הנך בבי דקתני גבי', לחלק בין תם למועד ובזה לא חילק משמע דמיירי גם במועד, ויש ליישב דברי התוספתא בהקדם דברי התוס' כתובות (דף צ"ב] בד' אי, וז"ל מכאן יש להוכיח דאע"ג דאמרינן לעיל בפ' הכותב דדינו דבע"ח בזוזי היכא דאית ליה זוזי, מ"מ אם הפסיד הלוה בכך לא יתן ליה זוזי וכו' עכ"ל, ומוכח מדבריהם דכ"ש היכא דאיכא פסידא דמלוה או דניזק אם יטול זוזי, דמחוייב לשלם לו בדבר אחר שלא יגיע לו הפסד מזה, דהא בכמה דוכתי מצינו דחששו לפסידא דמלוה וניזק משום נעילת דלת, (עיין ריש סנהדרין ומאי טעמא אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכן מטעם זה לא בעינן מומחין, ועיי"ש בתוס' ד"ה שלא, דחששו ג"כ שתנעול דלת בפני גזלנים], ובזה מודה גם הרא"ש דפליג התם על דברי התוס' עיי"ש, משא"כ התם גבי בע"ח דכיון דדינא דבע"ח בזוזי, והשתא דרצה לסלק לו בקרקע הרי אתי לגרוע דינו ולהפסיד זכותו, א"צ לקבל רק כפי דינו, אע"ג דע"י זה יפסיד השני לגמרי, משא"כ בשור המועד דלניזק הוא דאית ליה פסידא ולא למזיק, דכל היכא שאינו משלם רק כדי נזקו, או כפי נשיו לא מיקרי פסידא כמובן, ולפי"ז יתיישב היטב דברי התוספתא דכיון דאיכא פסידא דניזק שלא יגבה כלל, אזי ודאי גם במועד משלם מגופו, ויכול הניזק ללקחו ולהקריבו לעצמו, ולא יעלה לבעלים לשם חובה, ויתחייב להביא קרבן אחר, וכיון דבסופו גורם לממון הוה אזי דנין הדבר על שם סופו כנ"ל: וגם בלא זה נראין הדברים דבנדון דידן גם במועד משלם מגופו, דכיון שידחה עיקר הגבייה בלא זה, ובמועד משלם מן העליי' ואין לך עלייה גדולה מזו

ו הקשה תלמידי החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י, דסוף סוף בין בתם ובין במועד לא איפשר שיזכה בו כיון דהקדש הוא, ונהי דבעלים ראשונים לא יצאו ידי חובתם, אבל גם הניזק מסתברא דלא יצא ידי חובת נדרו כיון דלא זכה בו, ונמצא דכל עיקר גבייתו אינו כדי להרוויח לעצמו רק להפסיד לבעלים, ואמרתי לו דכשם דאמרינן להדיא בב"ק (דף ע"ו] דבקדשים דחייב באחריותן, לר"ש מחייבין לגנב ד' וה' כשגנבן והקריבן בפנים שלא לשם בעלים דוקא כדאיתא שם, אלמא דאית ליה זכייה בגווה להתחייב באחריותן ע"י משיכה שמשכו לרשותו, הכי נמי אית ליה זכייה ע"י גוביינא דבי דינא לקנותו לגמרי כפי ענינו שיצא ידי חובתו להקריבו בשבילו, דתרווייהו שווין בענין זה באיכות קניינם, וכן איתא להדיא בפ' השוכר את הפועל (דף ע"ב.] בד"ה ומאי לא ניתן להשבון בסוף הדיבור וז"ל אבל גזל דבאיסור אתא לידיה, אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל: סימן פה בדיני האוסר דבר שאינו שלו בעזה"י קיץ תקפ"ה לפ"ק קוואהל יע"א

א דברי רש"י במס' חולין [ד' מ'] בד"ה היתה, התמוהים משתי קושיות התוס' ד"ה רבוצה, דמגזל ולא נתייאשו הבעלים מוכח דאפי' בדאגבהה לא הוי שלו, ועוד דמאי פריך לקמן על ר"נ מהמטמא וכו', הא התם מיירי באגבהה והוי שלו. ג] קושיית התוס' בד"ה ת"ש, דמאי משני באית ליה שותפות, הא אמר התם למ"ד מנסך ממש, לא בעי למימר מערב דהיינו מדמע, ולפי תי' הגמרא קשה הא אכתי היינו מדמע. ד קושייתם בד"ה בישראל, וז"ל וקשה דא"כ אמאי חזר והקשה קושי' שכבר תירץ. ה] גם תמוהים לענ"ד דברי רש"י ד"ה בשוגג וד"ה פטור, דממנ"פ איזה מכוון שיהיה, לא הוצרכנו לפטור שוגג מטעם היזק שאינו ניכר, [כמו שפי' רש"י בד"ה פטור עיי"ש], דהכא בהגביה ע"מ לאוסרו איירי, ואי שוגג שלא ידע שהוא של חבירו, הא אנן פסקינן היכא דסבור שהוא שלו לא הוי גזלן לחייבו אשעת הגבהה, רק מזיק מחוייב אף בשוגג דאדם מועד לעולם, וא"כ בשוגג פטור בשעת הגבהה מטעם דלא ידע, ובשעת ניסוך הוה קם ליה בדרבה מיניה, וזה מבואר בש"ך (בסי' שמ"ח ס"ק ו'), ואף דמביא שם דברי נ"י בנתנו לבכורות בנו, דאף דלא ידע מחוייב אשעת הגבהה, עיין נתיבות (סי' שמ"ח ס"ק ד') שמישבו על נכון], ואם תימצא לומר דדברי רש"י דפוטר שוגג מטעם היזק שאינו ניכר, קאי על שוגג שלא ידע שאוסרו במעשה, מ"מ קשיא דמאי קעביד, דהא סוף סוף כיון דלא נטלו להחזיק בו רק לנסכו, והיכא דלא ידע שאוסרו בניסוך זה מאי קעביד, דלא הוי רק שואל שלא מדעת, דנוטלו לשם תקרובת עבודת כוכבים ולהשתמש בשל חבירו, ומוכח מדברי תוס' בב"מ (דף מ"א:] ד"ה חדא, דהיכא דהוה שואל של"מ אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשעת משיכה לבדה, ואף אם תמצא לומר דרש"י פליג בזה דחייב משעת משיכה, מ"מ היינו דוקא היכא דמשיך לשם תשמיש המחסר, אבל כאן הוה תשמיש שאינו מחסר דהוי היזק שא"נ, וגם לפי דעתו לא הוה היזק כלל, דלא ידע שנאסר במעשה זה, ומבואר בחו"מ (סי' רצ"ב ס"א] דהיכא דמשיך לשם תשמיש שאינו מחסר אינו מחוייב רק משעת תשמיש, ובשעת תשמיש קם ליה בדרבה מיניה. והנה באמת דברי רש"י שפי' דפטור מטעם היזק שא"נ מוכרחים, חדא דליהוי דומיא דהמטמא והמדמע, ועוד מקושי' הגמ' בגיטין (דף נ"ג] והא מנסך דאורייתא ולא קניס, דהא גם במזיד היכא דהוה קם ליה בדר"מ פטור, ולא מחייבינן ליה רק אשעת הגבהה, ובשוגג לא נוכל לחייבו אשעת הגבהה, ושוב פטור מטעם קלבד"מ ולא גדול כחו של שוגג ממזיד, אלא ודאי דאף בשוגג לא שייך קלבד"מ, ולפי שיטת רש"י דבעל מנת לאסרו איירי, הדרא קושיא לדוכתא, דאמאי אינו פטור מחמת חיוב מיתה כנ"ל, ועיין תוס' גיטין ריש ד"ה מנסך, וגם דברי חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, קאי גם על מנסך, וגם דברי רש"י סותרים זא"ז דבגיטין פי' רש"י דאיירי בהגביהו על מנת לגוזלו, גם דברי רש"י בד"ה פטור, לכאורה הוא שפת יתר דלענין מאי הביא רש"י קושי' הגמ' ותירוצם שם

ב ונלפענ"ד ליישב, דהנה הא דאדם יכול לאסור את של חבירו מכלים דאחז ילפינן ודוקא במעשה, ועיין יבמות [דף פ"ג:] תוס' ד"ה אין וכו' וז"ל וא"ת מאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואור"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דסוף פ"ב דחולין דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה, איכא למאן דאמר דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה, כדאמר במס' כלאים גבי הרואה ירק עכ"ל, עיין ר"ש כלאים [פ"ז משנה ה'] שמביא תי' תוס' הנ"ל, וז"ל ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אלמא אוסר אע"ג דתלי במחשבה כדאשכחן בפ' א"מ הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה, אלא כל הני היינו טעמא גבי עכו"ם לאו שמי' תקרובת כיון שאינו שלו עכ"ל יעויי"ש, ויש להקשות לדעת ר"ש, דבע"ז (דף נ"ד] ובחולין