זית רענן חלק ב רמ

אלא כאילו הוא היזק הניכר, עכ"ל. ופשטות דבריהם דקשיא להו דמה בכך שיש בו עוד צד פטור הלא גם בלא זה פטור ואפ"ה קנסוהו, לכן הגבינו בזה דלא עשאוהו אלא כהיזק הניכר, ושם [בדף נ"ג:] בקושי' התוס' שהקשו לחזקיה דס"ל היזק שא"נ שמיה היזק, מתרומה ונטמאת, מבואר שם בדבריהם דלחזקיה כיון דחשיב ליה כאילו ניכר אין לך שינוי גדול מזה וקנאו בשינוי זו, א"כ נידון נמי בר' יוחנן הכא דנסכו בידים לע"ג, דלענין זה עשאוהו מיהת כהיזק הניכר, וכיון שקנאו בשינוי תו אין יכול לומר הש"ל, וכיון דנתחייב בהשבה משעת הגבהה תו לא מצי למיפטר נפשיה ולומר הש"ל, ועל פי כוונה זו תירצתי גם את דברי הרמב"ם בפי' המשניות התמוהים שם, והמבין יבין מדעתו, [אחר זמן כביר הראה לי אחד מתלמידיי בתשו' הגאון הקדוש מוהרע"א זצוק"ל (בסי' קס"ד) שכתב כן בפירוש דברי התוס', ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה], ובטעמא דשמואל אמרתי דס"ל דנהי דעל מעשה זו עצמו עשאוה כהיזק הניכר. אבל לא לענין אחר שימשוך ויוליד עוד מזה לענין הגבהה שנעשה קודם שנסכו לע"ג, ולכן לענין הגבהה עודנו נידון כהיזק שא"נ, ונקטינן לכל חד וחד בפ"ע, ורב ס"ל דנידון נמי למפרע שיתחייב על שעת הגבהה, וזה מדוקדק בדבריהם למעיין שם

ועפי"ז ניחזי אנן כשאמר אחד לחבירו הריני נותן לך חפץ זה במתנה והלך אח"כ ונטלו לרשותו שלא בפניו, וכסבור שכבר קנאו בזה ונשתנה חפץ זה ברשותו, אע"ג דלקושטא לא קנאו במשיכה זו שהיתה שלא בפניו, ולא אמר ליה לך משוך וקני כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ז סעיף ג'] מ"מ קנאו בשינוי אע"ג דלא נתחייב באחריותו, שהרי קסבר שהוא שלו שכבר קנאו במשיכה לרשותו, ורחמנא לא חייבה על השוגגין רק גבי מזיק, מ"מ כיון שכבר יצא מרשות בעלים כמש"כ לעיל [אות ג'], וכל היכא שהוציאו מרשות בעלים לחוד אזי קנוי בידו ע"י שינוי שנשתנה אח"כ, וכיון שנתחייב מיהת בהשבה ע"י הגבהה זו שנתכוין לקנותו בכך ואע"ג דלא קנאו מ"מ כבר יצא מרשות בעלים, וכל היכא שכבר יצא מרשות בעלים, הרי שוב קנאו בשינוי שנשתנה אח"כ ותו לא יכול לפטור את עצמו ולומר הש"ל

וזהו שפירש"י בכוונת המקשן שהקשה ממתני' על ר"נ ור"ע, דס"ל דמתני' איירי אפי' היכא שהגביה וכסבור שהוא שלו ע"פ דבורו דאידך שאמר לו טרם שהגביה הרי יין זה נתון לך במתנה והגביה אח"כ שלא בפניו, ואע"ג דלקושטא לא קנאו לגמרי מ"מ כבר יצא מרשות בעלים כמ"ש רש"י גבי לקט, וכיון שכבר הוציאו מרשות בעלים הרי שוב ע"י מעשה שעשה אח"כ לע"ג, חשיב כאילו הוא היזק הניכר וקנוי בידו ע"י שינוי, וכיון שנתחייב מיהת בהשבה בראשונה להחזירו לבעלים, אע"ג דלא נתחייב באחריותו לגמרי תו לא מצי מיפטר נפשיה ולומר הש"ל, כיון דע"י מעשה שעשה אח"כ לע"ג חשוב כאילו הוא היזק הניכר

אמנם הא תינח לר"ה, אבל לר"נ דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, קשיא, דמאי אמרת, כיון שהגביהו חשיב כאילו הוא שלו, דמידי הוא טעמא רק מפני שכבר נכנס לרשותו, ופתוך ביה צד זכותו ג"כ באיסור זה שאסרו בהנאה לענין שבח גזילה, או לענין ששניהם יכולין להקדישו, וכל זה ניחא כשהגביהה על מנת לגוזלה שכבר נכנסה לרשותו ונתחייב באחריותה, אבל בכסבור שהוא שלו, ובגוונא דכתיבנא שלא נתחייב באחריות ולא נכנס לרשותו שוב אין לו שום צד שתוף באיסור זה, וע"ז מתרצינן הכא נמי דאית ליה שותפות בגווה כיון דסוף סוף בע"כ צ"ל דאיירי כשהגביה קודם, דאל"כ קלבד"מ, אימא נמי כשהגביה ע"מ לגוזלו איירי כפשוטו וכבר נכנס לרשותו לגמרי ושוב לא גרע מאית ליה שותפות וכמש"כ לעיל

וזה מדוקדק היטב בדברי הגמרא דלא קאמר ה"נ בדאית ליה שותפות אלא ה"נ דאית ליה שותפות, כיון דבלא זה צריכין לומר דאיירי כשהגביה שוב אין אנו צריכין לומר ולהוסיף דאיירי בדאית ליה שותפות ביין עצמו, כיון שכבר נעשה שותף ממילא באיסור זה ע"י הגבהה שהגביה ע"מ לגוזלה

וכן מה שפירש דאיירי שהגביה ע"מ לאוסרו, הולך וסובב על קוטב זה, כיון שהגביה ע"מ לנסכו לע"ג, וכסבור שלא נאסר בניסוך זה, הרי לא נתחייב באחריותו ולא נכנס לרשותו, דדמי למגביה לתשמיש שאינו מחסר, ומש"ה לא דמי לדאית ליה שותפות כיון שעדיין אין לו שום צד זכות בהגבהה זו, ולפ"ז קושי' הש"ס בין לפירוש ראשון דכסבור שלו הוא, ובין לפי' אחרון דכסבור שלא תיאסר בזה, אזדא ליה רק משוגג דקתני פטור, דמשמע להדיא דנאסר רק דפטור מתשלומין, וקשיא לר"נ

ו אמנם הא תינח לסלקא דעתא דס"ל דמפני שאין בו צד זכות להאוסר, הוא דאינו יכול לאסור, אבל למסקנא דעיקרא דמילתא מפני דלצעורי קמיכוון שוב לא מהני שותפות כזה במאי שכבר נכנס לרשותו, עד שיהיה לו שותפות ממש, משום הכי חזר והקשה ממתני' דגיטין, וכן משנים אוחזין בסכין, אע"ג שכבר תירץ דאיירי בדאית ליה שותפות, לפי דללישנא קמא אין אנו אחראין להוסיף כל כך ולאוקמא דאית ליה שותפות בגופו, רק שהגביה ע"מ לגוזלו, ובשנים אוחזין בסכין אפי' כשהגביה ע"מ לאוסרו, ועיין [בסי' שצ"ז ס"ק א'] דכיון שמחסרו כבר נכנס לרשותו להתחייב באחריותו משעה שהגביה ע"מ לאבדו, ומעתה נסתלקו כל קושיו' תוס' בסוגיין מדעת רש"י, [ואל ישיבני המבהיל להשיב, דמאי הקשה מעיקרא משנים אוחזין בסכין שהרי התם אינו נאסר בהנאה, ולא שייך בזה כלל דאינו אוסר דבר שאינו שלו, למאי דכתיבנא לעיל (אות ב') דזה אינו כלל דמידי הוא טעמא דנאסר באכילה רק משום דמחלפא בע"ג, כמו שפירש"י בד"ה דאמר להר, והאיך יהיה הטפל חמור מן העיקר, כיון דזובח לע"ג ממש לא נאסר כלל, וזה פשוט וברור]

ז ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בסמ"ע ובש"ך [סי' שפ"ה] שדברי ש"ע סותרים אהדדי, דגבי יין פוסק בבירור דהיכא דאית ליה שותפות יכול לאסור את כולה, ולגבי שחיטה [בסי' ד' סעיף ד'] מביא דעות חלוקות בזה, ומחלקין דשאני גבי יין, דכיון שיכול ליטול את חלקו לעצמו ולאסור רק את של חבירו, ש"מ דלא לצעורי הוא דעביד, משא"כ גבי בהמה, וחזרו וסתרו את זה בהגהות דרישה יו"ד ובשפתי כהן שם סי' ד' ס"ק ה'], שהרי כל עוצם ראייתם של רבותינו החולקים על רש"י דלא מהני שותפות ללישנא בתרא, מדחזרו והקשו במה שכבר תירצו ללישנא קמא, וא"כ עדיין קשיא אמאי חזרו והקשו מיין ממתני' דגיטין. ולדברינו הנ"ל ניחא דמתני' דחולין בשנים אוחזין בסכין, יותר משמע בפשטא דמתניתין דאיירי כשהיה של שניהם ושניהם בעלים, מלומר דאיירי כשהגביה ע"מ לאוסרו, דלא קתני ולא נשמע שום רמז ורמיזה בזה, ומשו"ה דייקא שפיר דללישנא בתרא דאמרינן דלצעורי קמיכוון לא מהני בדאית ליה שותפות, משא"כ גבי יין כיון דאיפשר לחלק לעצמו קודם שאסרו, ובודאי לא לצעורי הוא דקעביד, אפ"ה חזרו והקשו שפיר, משום דללישנא קמא אין אנו אחראין לאוסופי ולאוקמא במאי דלא מוכחא ממתניתין גופא, ומשו"ה לל"ק הוא דמתרצינן שפיר דאית ליה שותפות, היינו דגם בלא זה בע"כ צ"ל דאיירי כשהגביה קודם שאסרו, דאי לאו הכי קלב"מ, וכיון שכן אין לך שותפות גדולה מזו, משא"כ ללישנא בתרא דאמרינן לצעורי קמיכוין, תו לא מהני שותפות כזה, ומשום הכי חזר והקשה שפיר ממתני' דגיטין, משום דדחיקא ליה לאוקמא בגוונא דלא מוכרחא ממתניתין גופא: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: