זית רענן חלק ב רלו

דבמוכר באחריות כיון שאחריות החפץ עצמו על הגזלן, דהא היאוש הוא רק לגבי גזלן, והגזלן עצמו הוא ניהו דקמקני ליה על ידי מכירתו, משום הכי הורע קנינו על ידי קבלת אחריות, משא"כ אם נימא כטעם השני דעיקר הקנין הוא מצד יאוש לחודא, רק דבעינן שיבא לידו בהיתרא, ונמצא דעל ידי היאוש הוא כהפקר לכולי עלמא, והמחזיק בה אין צריך להחזיר החפץ לגזלן רק הדמים מפני שצריך לשלם להנגזל, וכיון שכן עיקר חיובא דאחריות של הגזלן הוא רק על הדמים ולא על החפץ, כיון שעיקר קנינו בחפץ אינו בא לו מן הגזלן, ולהכי אין החיוב אחריות מגרע כח הקנין כיון שלא קנה ממנו מאומה, והחיוב אחריות אינו על החפץ, וכיון שבארנו דלמאן דאמר שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, סבירא ליה דעיקר הקנין הוא מצד יאוש לחוד, תו לא קשה למאן דבעי אהני מעשיו, איך יתחייב בד' וה' גבי מכירה, דיש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, דתו אזדא ליה סברת התוס' הנ"ל, שהרי לא הורע כחו של הלוקח בקנינו שקנה ע"י עצמו לבד, מפני האחריות שקיבל המוכר על הדמים שנתן לו

טו המהרש"א הקשה על קושיית תוס' ב"ק [דף ס"ז] בד"ה מעיקרא טיבלא, דמנא להו להקשות, דילמא לאחר יאוש קונה גם בשינוי החוזר לברייתו, ובפני יהושע הרחיב עוד לתמוה שהרי כן הוא להדיא בתוס' סוכה פרק לולב הגזול] בראיה מוכרחת מעוצבא שחוזר לברייתו, ואפי' הכי קנה בשינוי השם לאחר יאוש, והראה לי תלמיד א' מתלמידי המופלגים שיחיו בספר פני אריה שמיישב קצת תמיהתו, דקו' תוס' הוא דמסתמא אתיא אליבא דכולי עלמא, ולרב חסדא אמר ר' יונתן מנין לשינוי שאינו קונה וכו' ובע"כ דמיירי בחוזר לברייתו, דבאינו חוזר ליכא למאן דאמר. ולענ"ד נראה לתרץ ברווחא, דתוס' סברי דנהי דמוכח מעוצבא דקונה בשינוי השם שחוזר לברייתו לאחר יאוש, זהו היכא דלשעתיה הוה מיהת שינוי השם, הגם שחוזר אח"כ מ"מ לא מהני לעקור למפרע, הגע בעצמך בעה"ב שחישב על משכא לעשותו אברזין ונטמא ואח"כ חוזר ממחשבתו הראשונה לעשותן מנעלים, הכי יעקור ויבטל הטומאה שכבר ירדה רק לענין שלא יקבל טומאה מכאן ולהבא הוא דמהני חזרתו, אבל בתרומה דחוזר לברייתו ע"י שאלה דעוקר למפרע ונמצא שלא היה שינוי מעולם, מסתבר להו דיש מקום לומר דכל כהאי גוונא דנתבטלה השינוי למפרע לא מהני אפי' לאחר יאוש

טז הרמב"ם [פ"ב מהלכות גניבה הלכה ו'] לא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, ופסק דגנב והקדיש אחר יאוש וטבח או מכר משלם תשלומי כפל ופטור מד' וה', וכן הוא דעת הרב בהלכות, והראב"ד סבירא ליה כדעת תוס' והרא"ש דגנב והקדיש לבדק הבית משלם תשלומי ד' וה', דמה לי מכרו להדיוט או מכרו לשמים, וראיתי ברמב"ן במלחמות ד' [פרק הגוזל בתרא תוך ד"ה אמר הכותב יש לי ראיות] דסבירא ליה ג"כ כדעת הרב לפי שדחאו הברייתא דף ע"ט] מהלכה, ומביא ראיה מירושלמי עי"ש. אולם בעיקר הדבר לא גילו לנו טעמא של הלכה זו, כיון דבש"ס דידן ביארו הטעם משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ובקדשי בדק הבית כיון דלא שייך זה כמבואר בתוס' וברא"ש, נשמע ממילא דחייב ונראה לפענ"ד לחדש טעם נכון לדבריהם, ולסעדו ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ד' שכתב שם בהא דאמרינן בקדשי מזבח דמעיקרא תורא דראובן וכו' אבל שינוי השם הוי, לפי דנקרא השתא עולת ראובן, אי נמי אפי' שינוי רשות נמי איכא ואפ"ה פטור מד' וה' דכתיב ביה ומכרו כולו בעינן, וכיון דעדיין נטפל ליה נמי שמא דראובן, בהכי לא חייביה רחמנא

ומעתה ניחזי אנן היכא דגנב ומכר בתנאי שימכרנה לאחרים ולא יחזיקנה לעצמו דהורע כחו של הלוקח בקנייה זו עצמו, מסתברא דפשיטא דפטור, דאין זה ומכרו כולו שהרי אינו יכול להחזיקו לעצמו, ולפי זה כשהקדיש בהמה גנובה לבדק הבית דעיקרא הוא לקדושת דמים למוכרו לאחרים, ואיננה ראויה שיחזיקו לעולם לקדושת בה"ב, דאין זה מכירה שיתחייב בד' וה' דומכרו כולו בעינן, ולא עוד אלא דבקדושת בדה"ב מיגרע גרע מתנאי מפורש, דהתם הוא רק מצד התנאי, אבל בקדושת בדה"ב דבעצמותו לא ניתנה רק למוכרו הרי זה כאילו עשאו לגיזבר שליח למוכרו לאחרים, [ודמי לדברי הטורי זהב ביו"ד (סימן קי"ז ס"ק ב') גבי נזדמן לו נבילות וטריפות דרשאי ישראל אחר לקנות הימנו בזול ולמכור לעכו"ם ביוקר, ולא דמי לפירות שביעית דאסור בכי האי גוונא, דהתם ראויים ללוקח לגופן משא"כ בנבלות וטריפות כיון דאינם ראויים לו, הרי זה כאילו עשאו שליח מעיקרא עיי"ש], וסבירי להו להפוסקים כיון דבמתניתין סתמא קתני גנב והקדיש, משמע בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח, וקושיית הש"ס מה לי מכרו להדיוט וכו' לא קאי אלא על קדשי מזבח לחוד דשייך גביה ומכרו כולו שהרי יחזיקו בגופו, ועל זה הוא דמתרצינן דעודנה לית ביה ומכרו כולו שעודנה נטפל ביה שמא דראובן, אבל בקדשי בדק הבית לא צריכינן לפוטרו משום שמא לבד, שהרי שייר בעצמותו שאינם יכולין להחזיקו בגופו רק למוכרו לאחרים

יז ולפי"ז איפשר לחתור ולמצוא מקום גם לברייתא [דף ע"ט] דקתני גנב והקדיש משלם ד' וה', דתליא בפלוגתא דלעיל [ד' ע"ח:] גבי מכרו חוץ מאחד ממאה שם בגמרא, ורב דאמר כמאן, אמרי רב דאמר כהאי תנא וכו' חוץ מידה וחוץ מרגלה אינו משלם, חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם, ופסקינן שם כרב [כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה הלכה י"א], הרי כל כמה דשייר בגופה בדבר הניתר בשחיטה, אלמא דגופה היא כיון דלא הותרה אלא בשחיטה הוי שיור, אבל קרנה וגיזותיה דלאו מגופה היא לא הוי שיור, ומש"ה נמי בקדשי בדק הבית דשייר בגופה שהרי אין ביכולתו רק למוכרו לאחרים, ומש"ה פטור מד' וה' שהרי [גבי טביחה] מתיר בשחיטה לו ולאחרים בעינן, הכי נמי במכירה בעינן שיהיה קנוי לעצמו, וכל כמה שאינה קנויה לעצמו כלל רק לאחרים לא קרינן ביה ומכרו כלל שהרי שייר בגופה

איברא לרבי דסבירא ליה שם דדוקא דבר המעכב בשחיטה דהיינו שנעשה על ידו נבילה מיחייב, עיי"ש בפירש"י, הרי דאע"ג דשייר יד ורגל הרי זה מכירה לחייבו בד' וה', הוא הדין נמי בקדשי בדק הבית שהרי כעין זה לא מצינו שיעכב בשחיטה, ומשום הכי שפיר הוי מכירה לחייבו בד' וה', אבל בקדשי מזבח אפי' לתנא דברייתא פטור, ולא משום טעמא דרמב"ן הנ"ל אלא משום דלפי מדברות בני אדם אין זו מכירה דמעיקרא תורא דראובן, וכמ"ש לעיל לדעת תוס', שהרי אפי' כשהקדישה לבדק הבית לפני יאוש משלם ד' וה' כמ"ש התוס' בד"ה גנב והקדיש דף ע"ט], אע"ג דלכולי עלמא לא קדיש ולא מהני מידי, כיון דבשלו הוי הקדש מיקרי מכירה לגבי ד' וה'

יח כתב השיטה מקובצת ב"ק דף ע"ו בד"ה מעיקרא תורא דשמעון] וזה לשונו, וא"ת הא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפי' למאן דאמר דשינוי לא קני, דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן להאי טעמא עד בתר הכי, אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה, וי"ל אע"ג דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מ"מ לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה, ועוד י"ל דודאי לפי מה דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות, לא ידעינן האי מסקנא דהכא דטעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו, ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם עכ"ל. ויש להבין למאי שכתבנו לעיל [באות ח'] איך איפשר לומר דגבי קרבנו ולא הגזול ליכא שינוי רשות, למסקנא דמשום דמעיקרא תורא דראובן לא מיקרי שינוי רשות, דהא לגבי גזול דמשמע שידוע שגזלה הרי מעולם לא נקרא על שמו כיון שפסול להקריבו משום מצוה הבאה בעבירה, והרי נופל לקיץ המזבח, דבשלמא בדעת תוס' בקושייתם דדבריהם קאי לסלקא דעתא דלא משום שנקרא בפי הבריות על שמו, אלא דלקושטא עודנו ברשותו משום הואיל דאי בעי מיתשיל עלה וכמ"ש לעיל [באות י'], אבל לקושטא מוכח להדיא דאי איפשר לומר כן למסקנא, דא"כ גנב של הקדש נמי יתחייב מהאי טעמא, וי"ל דהכי קשיא ליה דהרי אליבא דרבה דסבירא ליה בידוע נמי מחלוקת, וא"כ אליבא דרבנן דר"ש בע"כ צ"ל דקרא דקרבנו דרשינן ולא הגנוב, דבגזילה ליכא יאוש כלל, ואפי' הכי קנוי להקדש אע"ג דבגניבה ליכא שינוי רשות מהאי טעמא דמעיקרא תורא דראובן, ועל זה תירץ שהוא לסלקא דעתא דאכתי לא ידעינן מהאי טעמא דלקמן, ולמסקנא דלקמן אמרינן דהא דקנוי להקדש הוא מטעם שינוי השם, וסבירא ליה דשינוי השם החוזר לברייתו קונה לאחר יאוש, [וכמו שכתבתי באות י"א]: