זית רענן חלק ב רלה

ולפי"ז גם לענין קנין אינו קנוי ביד הקדש בין בקדשי מזבח בין בקדשי בה"ב מטעם שינוי רשות, שהרי ע"י הואיל עודנו שם בעלים הראשונים עליו, רק בקדשי בה"ב היכא דמסרו ליד גיזבר

איברא לקושטא גם בקדשי מזבח יש מקום להקדש לקנותו מטעם שינוי השם, דמאי בכך דעודנו לא יצא מרשותו משום הואיל שהרי שינוי השם קונה אפי' כשעודנו ברשות גזלן לגמרי ולא יצא מרשותו כלל, כמו בגנב טלה ונעשה איל ומעיקרא משכא והשתא אברזין, וזהו טעמא דברייתא (דף ס"ו] דהקדישן הקדש, הגם דזכיות הקדש וחיובא דד' וה' צמודים יחד, זהו כשהקנין הוא מטעם שינוי רשות, אבל התם הרי קנוי ביד הקדש מצד שינוי השם, ולהסתיר גם טעם זה הוכיחו מקרבנו לפום סלקא דעתא דלא ידע עודנו מטעם שינוי השם, ואפי' הכי קנוי בידן מטעם שינוי רשות אע"ג דלא מחייבי בד' וה', אלא ודאי דלא נתלכדו יחד, דדין ד' וה' תליא רק במכירה שנקרא בפי הבריות לחוד, וקנין וזכייה תלוי רק בעיקר הדין עפ"י סוגי הדת, לכן המה שני הפכים לגמרי, ועיין לקמן דף ע"ט] בתוס' ד"ה גנב דאפי' כשהקדיש לבה"ב קודם יאוש מיחייב בד' וה', ולענין קנייה ליכא למאן דאמר דקנה קודם יאוש: יא ואין להקשות דאכתי למה להו לרבותינו בעלי התוס' לומר גבי קרבנו ולא הגזול, דליכא למימר משום שינוי השם דאכתי לא ידעינן, תיפוק ליה דקרבנו גבי עולה כתיב דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו שהרי ירויח בשאלתו וכמ"ש לעיל, דעדיפא להו להוכיח הדבר ע"י תשובה נצחת אליבא דכולי עלמא, משא"כ משום שינוי החוזר לברייתו, דהא תינח לדעת תוס' בב"ק [דף ס"ז] בד"ה מעיקרא אבל לדעת תוס' סוכה [דף ל'] בד"ה וליקניוה, וכן מובא בש"ע [סימן שס"א סעיף ב'] דעה זו דשינוי השם עם יאוש קונה אפי' בחוזר לברייתו, וא"כ גם בקרבנו דמיירי לאחר יאוש, נמי קנוי להקדש ע"י שינוי השם אפי' בחוזר לברייתו, ואין להקשות דסוף סוף קשיא למסקנא כיון שכבר הוא מוסד ליסוד משגב דחיובא ד' וה' וקנייה וזכות שני ענינים נפרדים הם בהלכותיהן, ולכן קנייה להקדש מטעם שינוי רשות הגם דלא נתחייב בד' וה', דכיון דעל ידי הואיל דאי בעי מיתשיל עליה עודנו שם בעלים עליו ולא יצא הדבר מרשותו. איברא כיון שכבר תירצו בתוס' פסחים בד"ה הואיל (דף מ"ו:] על קושי' אחריתא תו לא קשה מידי, שהקשו על הא דאיתא אבל אתה רואה של גבוה, והא של גבוה חשיב נמי כשלו ע"י הואיל, ותירץ ר"י דשאני הני דכתיב בהו לד', אע"ג דאי בעי מיתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה, ועוד תירץ ר"י היכא דאתא הקדש ליד גיזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה

ועפ"י דברינו מובן ונראה בעליל, איך שרבותינו הראשונים היו עיניהם פקוחות בסקירה אחת בכל הש"ס, שהרי לתרץ קושייתם שם גבי חמץ שהוא רק קדשי בה"ב, די להם בתירוץ השני לחוד, רק דא"כ אכתי תקשה לן מקדשי מזבח, אמאי בגנב של הקדש וטבח ומכר פטור, שהרי עודנו ברשותו ע"י הואיל, ובקדשי מזבח לא שייך מסירה לגיזבר, ומשום האי טעמא חידשו בראשונה כיון דכתיב לד' גלי קרא דליתא להואיל כלל

יב ועפ"י דברינו הנ"ל הבט וראה בדברי קדשם [דף ט"ו] בד"ה והשתא, מלבד שע"פ כללות דברינו מיושבים על מכונם כל הקושיות הנ"ל [באות א'] ושיש להם התקשרות בסוגיא זו דוקא, דזולת השקלא וטריא בסוגיא דהכא הוי מצינן למימר כדרך השני הנ"ל שהוא משום שינוי החוזר לברייתו, וכל עניני מכירות סוג אחד להם, רק דחוזר לברייתו לא שייך רק בעולה ושלמים ולא בחטאת ואשם כיון דלא ירויח וכמ"ש לעיל, ותו לא תקשה לן מקרבנו ולא הגזול דקנוי ביד הקדש, דהתם שאני דמיד שהקדיש כבר נשתקע שמו ולא מיקרי עוד תורא דראובן, כיון שכבר דינו פסוק דאינו יוצא בו משום מצוה הבאה בעבירה רק דיפול לקיץ המזבח, אבל משקלא וטריא דסוגיין נשמע דאי איפשר לומר כן, דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה, עוד זאת ישכיל הנבון מדעתו איך נעוץ ראש דבריהם בסופן, דלולא שהוכיחו ליסוד מוסד בסוף דבריהם מקרבנו ולא הגזול, דאי איפשר לומר כדרך השלישי הנ"ל שהוא מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, ומפני דלקושטא הוא תורא דראובן וכמ"ש לעיל, אזי גם בקדשי בדה"ב נמי פטור מד' וה', ולמאי שכתבנו לעיל לחייבו רק בקדשי בה"ב ומסרו ליד גיזבר. איברא לאשר סמכו עצמן על מה שכתבו בסוף הדיבור דאי איפשר לומר כן כאשר מוכח מקרבנו ולא הגזול, וממילא מוכח דלאו משום דלקושטא הוי תורא דראובן ע"פ יסודי הדת, רק עפ"י משקל דברת בני אדם ועניני מכירות לענין ארבעה וחמשה, ושאר דברים חלוקות הם בהלכותיהן, ולהכי התחילו בתחלת דבריהם ליסוד מוסד שגם בקדשי בה"ב לחוד הגם דלא מסרו לגיזבר משלם ד' וה', ועיין היטב בכל הדברים ותמצא עונג בעזה"י, כי נכונים הם למבין וישרים למוצאי דעת

יג ולפי מה שכתבנו [באות ה'] ניחא הא דסבירא ליה לרב ששת דף ס"ח] דאינו חייב במוכר לפני יאוש דלא אהני מעשיו, ויש להתבונן דא"כ לאחר יאוש נמי לא יתחייב בסתם מכירה רק כשמכרו להדיא שלא באחריות, דבסתם מכירה אמרינן אחריות טעות סופר הוא אפי' במטלטלין, [כמבואר בש"ע סימן רכ"ה סעיף א' ובש"ך סי' ל"ז ס"ק כ"ה], ובאחריות לא אהני מעשיו לדעת הרשב"ם ותוס' ב"ב דף מ"ד], והגה"ה בסי' שס"א סעיף ה'] דאין זה שינוי רשות, ולמאי שכתבנו לעיל [באות ה'] דעיקר טעמייהו הוא לפי דאכתי לא נסתלק הגזלן לגמרי, שהרי באי כחו והוא בעל חוב דידיה יכול לגבותו ואכתי יש לו בו תפיסת יד לבעל חוב דידיה ששיעבד לו מטלטלי אגב קרקע, והא תינח לדידן, אבל לדינא דאורייתא לא מיבעיא לדעת תוס' ב"ק דף י"ב] בד"ה אנא, דקנין אגב אינו אלא מדרבנן, אלא אפי' לדעת החולקים הרי מבואר בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' י"ב] דשיעבוד אגב קרקע הוא מטעם קלא וז"ל, דע כי עבדים משתעבדי באגב אע"ג דאין ניקנין אגב קרקע, כי שיעבוד וקנין תרי ענינים הם, קנין מטלטלין אגב קרקע בפירוש מקרא וכו' ועבדים לא הוו בכלל מטלטלין לענין קנין, והא דמטלטלי משתעבדי אגב קרקע אינו מטעם זה אלא כיון דשעבדינהו אגב קרקע אית להו קלא כמו קרקע וכל טריפת לקוחות בקלא תליא מילתא וכו' עכ"ל, וכיון דתליא בקלא בעל כרחו שהוא רק מדרבנן, דמדאורייתא לא מחלקינן בזה, וכן הוא בקצות החשן [סימן ק"ז ס"ק ז'] שמביא דברי קדשו, ולכן לענין טביחה ומכירה דקנסא הוא, ואזלינן גבייהו רק בתר דינא דאורייתא כדמוכח בב"ק (דף ע"א:] דפריך אלא למאן דאמר מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן, ולא אמרינן כיון דמדרבנן אסרי הוי שחיטה שאינה ראויה מדרבנן, אלמא דבקנס אזלינן בתר דינא דאורייתא, וכן הוא בש"ך [סימן ר"ח], וכיון דמדאורייתא אין בעל חוב יכול לגבותו הרי אהני מעשיו מדאורייתא

איברא עודנו אינו מתורץ לדעת כל הפוסקים שהרי לדעת הרשב"א סוף קידושין ד"ה כתבינן לעיל] גם מטלטלי דיתמי ושמכר גובה מדאורייתא בלא אגב, ולדעת חידושי הר"ן שבועות מהני שיעבוד אגב קרקע מדאורייתא, מובא בקצות החשן סימן ל"ט [ובמק"א כתבנו ע"ד קצוה"ח אלו] וצריך לדחוקי נפשין דדעת הפוסקים דבאחריות לא הוי שינוי רשות סבירי להו כדעת תשובת הרא"ש הנ"ל

יד לכן נראה לתרץ עוד באופן אחר, ע"פ מש"כ בזית רענן חלק ראשון [ד' מ"ג בהלכות איסורי מזבח הלכה י"ד] בתוספת ביאור, ובתפארת ירושלים [מס' ב"ק אות ע"ז], ותוכן הדברים לפי מה שגילו בעלי התוס' ורמב"ן במלחמות בעיקר קנינא דיאוש ושינוי רשות, אי הוי משום הצטרפות דיאוש בהדי שינוי רשות, או עיקר הקנין הוא ע"י יאוש לחוד, כמו אבידה דנקנה ביאוש, רק גבי גזלן עצמו לא נקנה לו על ידו משום דבאיסורא אתא לידיה, אבל גבי לוקח דבהיתרא אתא לידיה, שפיר נקנה ליה על ידי יאוש לחוד, ודעת הרמב"ן [פרק הגוזל בתרא] כטעם השני הנ"ל [ועיין שם בד"ה ומה שכתב עוד ויאוש ושינוי מעשה, בסוף הדבור, וזה לשונו וכשם שאינו קונה אינו מצטרף לקנות לדברי הכל, כמו שאינו מצטרף בהדי שינוי רשות בשינוי רשות ואחר כך יאוש, שאע"פ שמצטרף עמו וקונה ביאוש ואח"כ רשות, שזה כללו של יאוש כל היכא דבאיסורא אתא לידיה לאו כלום הוא], ועיין תוס' ב"ק [ד' ס"ט] ד"ה כל בסוף הדיבור שנסתפקו בזה, ומסיום דברי הרמב"ן הנ"ל נתבאר דעיקר דבר זה תלוי בפלוגתא דאמוראי ב"ק ד' קט"ו] דפליגי בשינוי רשות ואח"כ יאוש אי קני אי לא, דאי נימא דהקנין משום הצטרפות הוא, אזי אין חילוק בין יאוש ואח"כ שינוי רשות, או שינוי רשות ואח"כ יאוש, משא"כ אם נימא כטעם השני, דעיקר הקנין הוא מצד יאוש רק דבעינן שיבוא לידו בהיתרא אזי בשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה, כמבואר להדיא ברמב"ן הנ"ל

ובזה יתיישבו דברי התוס' ב"ב הנ"ל ושאר פוסקים, דכל עיקר הדבר דבמוכר באחריות לא מהני שינוי רשות, טעמייהו דידהו הוא רק אם קנין יאוש וש"ר הוא מצד הצטרפות, אזי מן הסברא