זית רענן חלק ב רלד

דמי, מדאיצטריך לא ימצא גבי חמץ, והכא נמי כיון דאכתי לא נאבד לאו כממון דמי וקנאן הקדש בשינוי רשות, והשתא ניחא דדבריהם לקמן [דף ע"ו] דלא חילקו בין קדשים שחייב באחריותן, דקאי אליבא דמסקנא דריש פסחים, ולכן גם לר"ש אין לחלק, וכן בדף ס"ז יש להמתיק דקאי אליבא דמסקנא דפסחים, ולהכי נקט בברייתא בסתמא בכל הקדישות דגבי קדשים שאינו חייב באחריותן, הכוונה שלא נתחייב מחמת עצמו רק ע"פ דיבורו דליכא שינוי השם שהרי ירויח בשאלתו, והוה שינוי השם שחוזר לברייתו הרי קנאן בשינוי רשות אפי' לר"ש, אע"ג דאמר הרי עלי ונתחייב בכל אחריות מ"מ הוי שינוי רשות אפי' לר"ש, ורק בחטאת ואשם הוא דאיכא גם משום שינוי השם, דומיא דתרומה, שהרי לא ירויח, והוי שינוי השם שאינו חוזר לברייתו, ודבריהם לעיל [בדף ס"ו] בד"ה שמע מינה לרווחא דמילתא ע"פ פשטא דסוגיית הש"ס דשייטא דר"ש אית ליה דבר הגורם לממון כמ"ד, ולא מפלגו בזה בין שכבר נגנב, וכיון דאליבא דרבה צריך לומר דר' שמעון הוא כמו שכתבתי [באות ד'], להכי מפרשי דמיירי בקדשים שאין חייב באחריות

ז ואין להקשות דהא גם למסקנא דריש פסחים נמי הוי גורם לממון לר"ש, שהרי מיד כשהפריש בהמה הגזולה לקרבן כבר נתחייב מיד בבהמה אחרת לצאת ידי נדרו, שהרי אינו יוצא בגזולה משום מצוה הבאה בעבירה, והיכא שכבר נתחייב אית ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי ותו ליכא שינוי רשות, דזה אינו דבכי האי גוונא לא שייך כלל דין גורם לממון גם לסלקא דעתא דפסחים, שהרי הכא מיד שהפריש בהמה הגזולה לעולה, הרי דינו פסוק וחתוך דצריך להביא אחרת לעולה, וזו אינה יוצאה מידי הקדש שכבר קנוי ביד הקדש ותהא לקיץ המזבח, או שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה, [ואם תגנב ותאבד איפשר שיתחייב להביא אחרת לקיץ המזבח], אולם במאי שנתחייב להביא אחרת לעולה הרי בחיוב זה לא נתקשר דבר הן בעודנה לפנינו או שנאבדה, והרי כל ענינו דגורם לממון הוא היכא דע"י קיומו של זה מצילו ממון אחר, ואית ליה לר"ש כיון שכן הרי זה גורם לממון אחר, ולהכי הרי הוא כבעלים של הנידון והחפץ, אבל הכא במאי שנתחייב להביא אחרת לעולה, לא מיתלא תליא כלל בקיומו או בהפסדו, ותו לא נכנס כלל בסוג דגורם לממון, ואם משום אחריותו של קיץ המזבח הרי אכתי לא נגנב ואיתיה בעינא, וזה פשוט ונכון

ח ועתה נהדרינן לדמעיקרא ליישב ולתרץ דברי תוס' (דף ע"ו] ד"ה והשתא, ולא תקשה עוד עליהם אפי' אפס מני הקושיות הנ"ל

והנה בעיקר הדבר שחידשו בש"ס לחלק בין מכירה דהדיוט למכירה דהקדש, מטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מסתבר לומר דחילוק זה יסודו מסוגיית הש"ס ע"פ חז"ל, וגם מסתבר הדבר להשוות סוגי המכירה שיתלכדו יחד ולא להפריד ביניהם, לכן בכל מכירה והקדש דמחייבינן עליו בדין דו"ה, הוי נמי קנייה וזכייה מגנב וגזלן וכן להיפוך, זולת אם בראיות ברורות יתווכח הדבר דבלתי איפשר להעלותן בקנה אחד, אזי בע"כ צ"ל שאינו יסוד מושגב ע"פ משקל הדת רק ע"פ משקל בני אדם לבד, ולהכי הוא דוקא לענין ד' וה' לחוד שהוא מפני ששינה בחטא [ב"ק דף ס"ח], ומשום הכי אזלינן גביה בתר משקל בני אדם, וכיון דלגבייהו לאו מכירה הוא לא חייביה רחמנא

והנה במשקל הראשון היה נראה לומר דטעמא דמעיקרא תורא דראובן וכו', הוא טעם כולל לכל סוגי מכירה לכל הלכותיהן, אע"ג דמעיקרא מיקרי רק בשם תורא דראובן והשתא מיקרי עולת ראובן או חטאת ראובן, מכל מקום אזלינן בתר שם העיקר ולא אחר שם הלווי, כדאשכחן לבית הלל בפרק כיסוי הדם (דף פ"ח:] דמכסין באפר שמצינו דמיקרי עפר וכו' ולבית שמאי עפר שריפה וכו', אלמא נראה לכאורה דלבית הלל לא אזלינן כלל בתר שם הלווי

אלא דאם כן קשיא לן מברייתא דלעיל דקתני הגנב והגזלן הקדישן הקדש, אלמא דמהני לענין קנין אע"ג דלא מחייבינן ליה בד' וה', אך יש לומר דמהא לא איריא דהתם מיירי בקדשי בדק הבית לחוד, הגם דסתמא קתני, מוטב לדחוקי אנפשין בקצת בכדי להשוות המכירות בסוג אחד, וכמו שתירצו בתחילת דבריהם מברייתא דלקמן דף ע"ט] דקתני גנב והקדיש משלם ד' וה', דמיירי רק בקדשי בדק הבית אע"ג דסתמא קתני, אלא דאכתי קשיא מקרבנו ולא הגזול דמכל מקום קנוי ביד הקדש כמש"ל, יש לומר כיון דבפשטא מיירי בידוע בשעה שהקדישו שהוא גזול בידו [דסתם גזילה נעשה בפירסום], וכבר דינו חרוץ דאינו יוצא בו משום מצוה הבאה בעבירה, רק דקנוי להקדש לקיץ המזבח, או שידחה לרעיה עד שיסתאב, הרי דלא נקרא כלל מעולם בשם עולת ראובן, אבל בגנב והקדיש דלא נודע שגנובה בידו [כסתם גניבה דלא נודע מיד], ומיקרי משעה שהקדישו עד כה בשם עולת ראובן, ולהכי לא חייל עליו כלל שם מכירה לכל הלכותיהן

אולם עיקרו של הטעם הנ"ל אכתי אינו נכון ע"פ דינא דאנן פסקינן דבכל שם תואר שניתוסף בלווי על עיקרו, אזלינן בתר הלווי, עיין סוכה ריש (דף ל"ג] גבי אסא מצראה דכשר להושענא מן הדין הואיל ואית ליה שם לווי וכו', ומקשינן ואימא הכי נמי עץ עבות אמר רחמנא מכל מקום, וכן שם (דף ל"ד.] גבי חילפא גילי, אלמא דלולא דנתרבו מקראי אזלינן בתר שם הלווי, וליכא למימר דילפינן מינייהו, דהא שני כתובים הם ואין מלמדין, וכן הוא להדיא בפרק י"א דפרה [משנה ז'], ובנגעים [פרק י"ד משנה ו'] משום שיש לו שם לווי פסול, ועיין חולין [דף ס"ב:], ובע"כ צ"ל דהאי דפרק כיסוי הדם שאני, דשריפת החטאת איננו שם התואר אלא מראה מקום, וכתרוצא דרבא במס' סוכה (דף י"ג], ועיין בתוס' שם ד"ה משום, או שהוא שם מקרה וכיון שכן כבר נפל בבירא טעם הנ"ל, ומצאתי מזה במלחמות ה', ותלי"ת כוונתי לדעתו הגדולה והרחבה]

ט ואולם איפשר לבקש טעם אחר בכדי שיהיה התולדה מזה לסבב את פני הדבר להשוות כל סוגי מכירות בקנה אחד, והטעם שחידשו בגמרא לחלק בין מכירה להדיוט דהוי מכירה לצמיתות, משא"כ בהקדש דברוב קדשי המזבח ירויח בשאלה (לבד מחטאת ואשם] בכדי לקיים בהם מצות השבה ולבל ישלם מכיסו וכמ"ש לעיל [באות ג'], לכן כיון דמעיקרא תורא דראובן, והשתא נמי אע"ג דמיקרי עולת ראובן, ואזלינן בעלמא בתר שם הלווי, הכא שאני שמסתמא עומד לכך שתתיצב לבסוף לבתר שם ראובן לחוד, והא דקתני לעיל [דף ס"ו] בברייתא דהקדישן הקדש, או דמיירי בחטאת ואשם דוקא, דדמי לתרומה ומעשר דלא שכיח למיתשל עלייהו כיון שלא ירויח בזה, או דמיירי בקדשי בדק הבית, ומהא דקרבנו ולא הגזול דקנוי ביד הקדש נמי לא קשה לן, כיון דידוע שגזול בידו לא נקרא מתחילה על שמו, שהרי אינו יוצא בו מפני מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש לעיל

אלא מתוך שקלא וטריא דסוגיא זו דדחינן לכמה אוקימתי, דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה, השתא נמי קשיא לן דליפלוג וליתני בדידיה בין שהקדישו לעולה ושלמים, דאז פטור מד' וה' מה שאין כן בחטאת ואשם, כדמוכח מברייתא דלעיל דהקדישן הקדש מפני דקנייה בשינוי השם, דהשתא נקטינן בפלס מאזני המשפט דתורה אחת לכל מכירות ניתנו כאחד, דבשלמא לענין בדק הבית לא קשה דליפלוג וליתני בדידיה, כמ"ש לקמן בדף ע"ט] בד"ה גנב והקדיש איברא השתא דנחדש דבר למצוא גם בקדשי מזבח גופא, הדרא קושיא לדוכתיה דהוי ליה לפלוגי וליתני בדידיה

י איברא אכתי איפשר להשוות כל עניני מכירות, ואפי' הכי איפשר למצוא דרך סלולה בפירושא דמעיקרא תורא דראובן, שהוא כעין דאיתא בפסחים [דף מ"ו] דעובר בבל יראה על חלה שהפריש, [וכן מותר מדאורייתא לאפותו ביו"ט, עי"ש ברש"י ותוס' תד"ה הואיל], מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, עודנו לא יצא מרשותו ושם בעלים עליה לכל דבר, הרי דאע"ג דבתרומה לא שכיח דליתשיל עליה ולא מיקרי שינוי החוזר לברייתו כמ"ש תוס' בב"ק (דף ס"ז], אפי' הכי שם בעלים עליו מפני הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, ולהכי בכל הקדשות לא מחייב בד' וה' דעודנו לא יצא מרשותו מפני הואיל וכו', ומה דקאמר מעיקרא תורא דראובן וכו' לא מפני שעודנו נקרא בשם ראובן אלא דלקושטא עודנו ברשותו לכל דבר מפני הואיל], וכן בקדשי בדק הבית נמי לא יצא מרשותו מטעם זה עצמו ואינו מחוייב בד' וה', שהרי עדיין ברשותו הוא מפני הואיל, והא דקתני לקמן דגנב והקדיש משלם ד' וה', מיירי במסרו ליד גיזבר דאי איפשר תו לאיתשולי עליה כמ"ש תוס' פסחים (דף מ"ו] בד"ה הואיל. איברא זה לא שייך רק בקדשי בדק הבית לחוד דנעשה הגיזבר כאילו מסרו להדיוט מפני דיש לגיזבר עסק בהם, אבל בקדשי מזבח אפי' כשכבר מסרו ליד אנשי המשמר כל זמן שלא נזרק הדם יכול לאיתשולי עליה, כמ"ש תוס' בכריתות דף י"ג] בד"ה ארבע, (ועמ"ש בזה לעיל בחלק יו"ד סי' כ"ב אות ו'].