זית רענן חלק ב רלב

בפירקין דבין כך ובין כך צריך להוסיף עוד פרה אחת, נקטינן ליה בדרך קצרה, דלמה ליה לארוכי דאיירי דחוץ מזו כפר ליה עוד אחת והיא קמן ויהיה נידון במתוך וכו', על ידי כפירה דמודה במקצת דומיא דהלואה, מקצר הש"ס ונקט דמתו הנך ג', ועל הך דכפירה טען הלה בברי שמתה כדרכה בעידן שאילה ולא מחמת מלאכה, ולית ליה מיגו דאי בעי טען דמתה מחמת מלאכה, דמ"מ לכפירה דשייכא גבי שומרים יתחשב, והרי איכא כפירה דשייכא גבי שומרים, ומיחייב לכל הפחות בצירוף הודאה ונאנסה, והכא כיון דאיכא חדא דקטעין נאנסה, אין מן הצורך לאוקמי בדכפירה קמן, ויתחייב מודה במקצת דהלואה, כיון דממה נפשך איכא חדא דקטעין נאנסה, אף בדליתה קמן בכל מקום מתחייב משבועת שומרים כיון דאיכא ג' פרות ומחוייב על ידי מתוך דשבועת שומרים, והא דהקשו התוס' בסוף הדבור דליהימני' במיגו דאי בעי טען להד"ם אההיא דנאנסה, היינו בדליתה לכפירה קמן רק שאידך טען ברי שפשע, דבכגון זה מצריך רמי ב"ח דוקא לג' פרות כיון דלא שייכא כפירה זו גבי מלוה כיון דאית ליה מיגו דנאנסה, אף שהלה טען שפשע, אף דהוי כפירה בצירוף הודאה ונאנסה, אבל בכפירה והודאה לחוד לא מיחייב, נמצא הא דמצרכי בתוס' שתהיה הכפירה קמן, זהו במה דילפינן פקדון מהלואה, ולדעת ריב"א דסבירא ליה כדעת הראב"ד דגם רמי ב"ח סבירא ליה עירוב פרשיות, אבל לדעת ר"ת דמפורש להדיא דרמי בר חמא לית ליה ע"פ ולא ילפינן פקדון מהלואה כלל, רק דהלואה ילפינן מפקדון לענין מודה במקצת אף בדליתה קמן, רק שאידך טען בברי שפשע די, דכיון דחבירו מכיר בשקרו, הרי זו כפירה לרמי בר חמא, ובזה פליג אדרבי חייא בר יוסף דסבירא ליה דגם נאנסה שוה לכפירה אף שאין חבירו מכיר בשקרו, וע"ז הקשו שפיר דלמה ליה להוסיף בפרות, דהא סגי בשנים, ואידך טען בברי על חדא שפשע, ועיין בזה

ב באופן אחר נראה ליישב קושיית האורים ותומים הנ"ל, וגם יתיישב דברי הר"ן בפרק שבועת הדיינין שהקשה על שבועה דר' חייא קמייתא דהוי שיעבוד קרקעות, ותירץ כיון דטענינן ללקוחות שפרע, דנהי דאיהו נתחייב על ידי הודאתו דכל האומר לא לויתי כו' מ"מ אינו יכול לטרוף מהם, וחזר והקשה על שבועה דמודה במקצת, והוא תמוה כמו שהקשה התומים סי' ע"ה ס"ק א'] עי"ש, ומתחלה נשכילה בחכמתם העמוקה של רבותינו בעלי התוספות, דמי הכריחם לומר דאיירי דכפירה קמן, עד דמוכרחים אח"כ לאהדורי בטעינה ופריקה, דאכתי ליהימניה במיגו דהודה עלי האי דקמן, מוטב לומר דמפקיד טען ברי שמתה בפשיעה והוא טוען להד"מ ותו לית ליה מיגו דנאנסה, דמ"מ לכפירה יחשב שמכחישו בברי, ופרה שלישית דלא מכחישו בברי וטען עליה דנאנסה, הרי איכא כפירה והודאה ונאנסה. איברא כיון שכבר הקדמנו לעיל דלדעת ריב"א מוכרח מעצמו דלרמי ב"ח מצריך דוקא לג' פרות, שיהיה שני ענינים של כפירה לבד מהודאה, חדא שאין חבירו מכיר בשקרו, וחדא שמכיר, אבל על כפירה והודאה לא מחייבינן ליה, דא"כ איו ואיפוא תמצא מקום לג' פרות שחידש, דהשתא נאנסה שהוא כח המחייב יותר מכפירה דעלמא, כמו דחזינן לר' חייא בר יוסף, ואפי' הכי אינו מחוייב עד דאיכא כפירה והודאה בהדה, מכ"ש כפירה דעלמא שכחה רפויה ביותר מנאנסה כאשר חזינן להדיא מר' חייא בר יוסף] דלא נוכל לחייבו עד דאיכא נאנסה והודאה בהדי כפירה, ומעתה תו לא משכחת לן לאוקמא אלא היכא דכפירה קמן, דאז כל מה שישיב לו לא זזה מכפירה, אבל כד תימא דקטען אידך בברי דמתה בפשיעה, דממנ"פ טען רק על חדא, הרי אכתי יש לו מיגו לומר על האי דלהד"מ גם כן נאנסה, ומה דתבע לו דמתה בפשיעה היינו הך דמודה ליה, ואיכא השתא רק נאנסה והודאה, ואם תבע ליה דשני פרות מתו בפשיעה הרי יש לו מיגו לומר על שניהם דנאנסו, והאי דהודה פשע בה בינו לבין עצמו בדליכא רואין, ותו אי איפשר לחלק ביניהם, חדא לכפירה וחדא לנאנסה, ונמצא דליכא רק כפירה והודאה, אבל לדעת רבינו תם דגם לרמי ב"ח מחייבינן ליה על כפירה והודאה לחוד, תו לית לן דבר המכריח לאוקמא בדכפירה קמן דוקא, אלא דקא תבע ליה דשנים מהן מתו בפשיעה כמובן מעצמו, לכן קושיי' תוס' קמה וגם נצבה בסוגיין על רבינו תם דלמה ליה להוסיף פרה אחת לרמי בר חמא

ג ועתה נתבוננה בזה דתירצו תוס' בבא קמא בסוף ד"ה עירוב, דאין להאמינו על האי דנאנסה במיגו דלהד"מ, דעל זה משני בשבועות (דף מ"ה:] דאיירי באפקיד ליה בשטר, בע"כ צריך לומר דבשטר כתב ליה שתי פרות, דאי חדא אכתי יכול לומר דהיינו האי דהודאה, (ואין לומר דא"כ דמי לכופר הכל דשטרא דמודה ביה הילך הוא, דזה אינו דלדעת תוס' דסברי כסברת הרא"ש בסוף פרק שבועת הפקדון דכל מודה במקצת איירי דלית ליה קרקע, דבדאית ליה הוה שיעבוד קרקעות, אע"ג דהשתא אינו יכול לטרוף כמבואר שם, רק בשטרא דהלואה דאינו יכול לכפור, דאזי גם בדלית ליה מיקרי הילך מה שאין כן בפקדון דיכול לומר נאנסו], וא"כ אכתי אית ליה מיגו שיכפור לגמרי על שתים, ועל האי דשטרא יודה ליה, אלא ודאי צ"ל דכתב ליה שטרא על שתים. ועתה נביטה דגם לסברת הרמב"ן והר"ן דכל היכא דלא מצי למיטרף מלקוחות לא מיקרי שיעבוד קרקעות, וא"כ גם היכא דאית ליה קרקע חייב לישבע במודה במקצת דעלמא, אבל במודה במקצת דפקדון לרמי ב"ח בע"כ צ"ל דמיירי בדלית ליה קרקע, כיון דבע"כ מיירי דשטרא על שתיהם, דאם לא כן אכתי אית ליה מיגו כנ"ל, וכיון שכן לדעת ריב"א בתוס' שבועות [שם] ד"ה בשטר, דאינו נאמן בשטר פקדון לומר החזרתי במיגו דנאנסו כיון שמפקיד נותן שכר הסופר, וגם פשיטא להו בבא בתרא דף ע':] בד"ה מאן, דלא טענינן ליתמי וללקוחות נאנסה דלא שכיח, וכיון דכתב בשטרא על שתים מהם, א"כ ממנ"פ היכי מחייבינן ליה לישבע, דאכתי איכא חדא דשיעבוד קרקעות או הודאה בקרקעות או כפירה בקרקעות, וזהו דקשיא לר"ן על עיקרו דמודה במקצת שכתב בתורה, ועיין ש"ך [סימן פ"ח ס"ק מ"ח מ"ט] יעויין שם היטב ותמצא יסוד למאי שכתבתי, ואין לומר דאכתי לדעת הרמב"ן והר"ן דכל כמה דלא מצי לטרוף מלקוחות לא נכלל בשיעבוד קרקעות, וא"כ אכתי יש לומר בדאית ליה קרקע, והשטר הוא על אחת לבד, וכיון שטוען על אחת נאנסה וכפר באחת והודה באחת חייב לישבע, שגם על ההודאה אין יכול לטרוף שלקוחות יאמרו דשטרא הוא על האי דטען נאנסה, שגם שהשומר יאמר שהוא על האי דהודאה אינו נאמן לחוב לאחרים, דא"כ הדרא קושי' תוס' לדוכתיה דליהימניה במיגו דאי בעי כפר גם על האי דנאנס', והאי דשטרא היא של הודאה, וא"ל דא"כ דמי למיגו דאי בעי כפר הכל, דשטרא כהילך הוא, זה אינו, דנהי דאנן לא טענינן נאנסו, ולא החזרתי במיגו דנאנסו לדעת הריב"א, מ"מ הילך לא מיקרי אלא בשטר הלואה דאין יכול לכפור, אבל בפקדון כיון דאי בעי מצי כפר ביה ולטעון נאנסו תו לא דמי להילך

ד ולפי"ז מיושבים היטב כל הקושיות הנ"ל, לבד הקושיא מריש בבא מציעא [דף ה':] דמקשה מרמי ב"ח ומשני התם נמי אישתמוטי קא משתמיט, הרי להדיא דרמי ב"ח איירי בדליתה קמן כמו שעמדו בזה האחרונים, וגם הקשו דא"כ ליהימניה על האי דכפירה בלא שבועה משום חזקה דאין אדם מעיז, כיון דליכא משום אישתמוטי, ודחקו בזה הרבה. ונראה לפענ"ד לתרץ ברווחא על נכון עפ"י דברי הנמוקי יוסף בריש מציעא גבי ר' חייא קמייתא וז"ל, גבי העדאת עדים ליכא למימר הכי כו' אבל גבי עדים דליכא למימר אישתמוטי אישתמיט שהרי בכל כפר, אימא ודאי קושטא קאמר, דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז, ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת, נימא דמשטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהימניה בלא שבועה, קמשמע לן מקל וחומר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע, עכ"ל. הרי דלא מסלקינן לסברא זו דכשם שהשטית בי השטיתי בך, אלא משום דהוחזק למעיז אפי' לפוטרו משבועה, מכ"ש לחייב שבועה דחתרינן אחרי כל מציאות האיפשרי כדי לחייבו, כמו ספק מלוה ישנה, [ועיין בהשמטות וביאורים], ולהכי מחייבינן ליה לישבע דאמרינן דנהי דמפקיד טען בשקרא שזהו שלו, אבל מ"מ הפקיד אצלו שלש, ומשום שהשטה בו לכפור ולומר ששתים היו, גם הוא השטה בו, ותבעו האי דקמן לומר שזו היא, כיון דאכתי לא הוחזק למעיז, וכיון שכן תו ליכא לחזקה דאין אדם מעיז, דשפיר שייך אישתמוטי כמו על האי דנאנסה, דמסתמא תבע ליה ברישא שיחזור לו שלש פרות שהפקיד אצלו, וכשכפר לו באחת אמר לו הרי היא קמן, הגם דנראה פשוט, דאם אחד תובע מחבירו שחפץ זה שתחת ידו הוא שלו שהפקיד אצלו, ובאם יברר הנפקד בעדים ששלו הוא ששוב אין לו שום טענה ודין ודברים עליו לומר לו כן הוא, אבל אני הפקדתי אצלו חפץ כזה, חדא דזהו לאחר שנתברר בעדים, אבל כל כמה שלא נתברר ישנו למציאות השבועה, דאנן הוא דמתווכחין לומר פן ואולי כן היה כדי להמציא מקום לשבועה, ועוד שגם לענין ממון גופא הוא דוקא כשהיה בתביעה אחת, אבל כשתבעו ועשאו