זית רענן חלק ב רלא

פרעתיך מחמת חזקת חיוב וברי ושמא, והכא כיון שהחיוב או הקידושין נעשו על תנאי, נמצא הספק בעיקר החיוב ופטור, ואם נאמר דטעמא דמוקמינן אסתמא בצירוף ברי ושמא, גם בתנאי שייך האי טעמא, ואין להקשות דהא אף לטעם ראשון דאיני יודע אם פרעתיך חייב מחמת חזקת חיוב וברי ושמא, כמו כן נאמר בתנאי כיון שבודאי נעשה החיוב וספק על התנאי ותנאי מילתא אחריתא היא כדברי תשובת הרשב"א בעובדא הנ"ל, דזה אינו דמדברי הרשב"א בעצמו מוכח לחלק בין שהספק על עיקר התנאי, ובין שהספק הוא בקיום התנאי, דהא הרשב"א פוסק בנתינה בעל כרחו דמספקא לן אמרינן ביה קרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא ודאי דשאני התם דכמו שמכירה היתה בודאי, כן התנאי הותנה בבירור, וכמו שכתב המשנה למלך שם]

ואל תתמה על החפץ במה שהארכנו למעלה, היכא שחסר חלק אחד מגוף החיוב שלא נתגלה עדיין, אף שהחיוב הוא למפרע ואף דלבסוף נתחייב אמרינן קם ליה בדרבה מיניה, כאשר הוכחנו ממס' מכות לגירסת הרי"ף והרמב"ם, ובמת והניח אחריות נכסים אף שעיקר החיוב לא נתגלה בעודו חי, אמרינן דנתחייבו הנכסים, אמאי יתחייבו הנכסים אף שהחיוב הוא למפרע, כיון שעדיין לא נתברר עצם החיוב, דהא גדולה מזה מבואר בנמוקי יוסף [בפרק כיצד בבא קמא] בסוגיא דאשו, דאם זרק חץ ומת טרם שהגיע חצו למקום הניזק דנתחייבו הנכסים, והא בזרק חץ וקרע שיראין של חבירו פטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה [כתובות דף ל"א], ואם נאמר שהחיוב מיתה כבר נגמר מכל וכל תיכף בשעה שהשמיט ידו מן החץ, הרי נגמר חיוב מיתה טרם שהגיע החץ לשיראין, והרי זה כיוצא ליהרג והזיק שמחוייב לשלם כמבואר בפרק קמא דערכין (דף ו':] במשנה, דר"י אומר אם הזיק חייב, ואף שנוכל לומר שגם חיוב ממון נגמר משעה שהניח החץ מידו, מ"מ דחיקא טובא לומר כן, שהדבר הניזק עודנו חי כמקדם ולא נשתנה בו דבר, ואנן נאמר שכבר נגמר החיוב תשלומין, דמי לא משכחת לה שחבירו תופס השיראין בידו, ואולי ילך ויזוז ממקומו טרם שיגיע החץ במקומו, אלא ודאי דשיעבוד נכסי איכא אף בכהאי גוונא, כיון שסוף סוף נתחייב למפרע

יא ועוד ראיה נכונה דהא בקנס אמרינן לענין הזמה במס' מכות (דף ה'] היכא שבאו שנים ואמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם, אלא בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא, ועוד כיוצא בזה מצינו בכמה מקומות, שעצם חיובו של קנס לא נגמר עד שעת העמדה בדין, ומצינו בירושלמי מובא בתוס' בריש אלו נערות (דף כ"ט.] דאם מת קודם העמדה בדין נתחייבו הנכסים, עיי"ש בד"ה ועל אשת אחיו וכו' וזה לשונם ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת, מבואר להדיא דבקנס דאורייתא קנסו בנו אחריו ונתחייבו הנכסים למפרע, ולהכי נמי גבי שומרים אף דאמרינן גבי שומרים בטבחה בשבת דקים ליה בדרבה מיניה, אע"פ כן אם מת והניח אחריות נכסים נתחייבו הנכסים. ועיין בהשגות (פ"ב מהלכות גניבה הלכה י"ב, ופ"ח מהלכות עבדים ה"ד], ועיין היטב בכל זה: סימן פב עוד בסוגיא הנ"ל

א בתוס' [דף צ"ח] בד"ה משכחת לה עיי"ש היטב, והנתיבות המשפט סי' ע"ה ס"ק י"א] והאורים ותומים (סי' צ"ב] הקשו על קושיית התוס' לשיטת רבינו תם לרמי בר חמא חייב בכפירה והודאה לחוד, דאם כן לא היה צריך כאן להוסיף פרה של כפירה, והקשו ע"פ דברי התוס' בבא קמא (דף ק"ז] תוך ד"ה עירוב פרשיות, דלרמי בר חמא צריך שיהיה הכפירה קמן, דאם לא כן היה נאמן במיגו דנאנסה, וכיון דהאי דטען עליה איני יודע אם שאולה אם שכורה היתה ליתה קמן ויש לו מיגו דמתה מחמת מלאכה, ואם טען. ברי דשכורה היתה היה פטור משבועה במיגו דמתה מחמת מלאכה, לכן מצרכינן לכפור באחת חוץ מזו והיא קמן, וחוץ מקושי' זו כל דבריהם בפירקין סותרים את דבריהם במס' בבא קמא הנ"ל בקושייתם בב' סגי בהודאה ובהאי דאיני יודע דאיכא בה נאנסה וכפירה, גם בתירוצם, דהא לעולם צריכין שתהיה הכפירה קמן, גם לישנא דהש"ס דנקט ומתו כולהו לא משמע הכי, גם יש לעמוד על דבריהם בבבא קמא [דף ק"ו] ד"ה עירוב בסוף הדבור שהקשו וזה לשונם ואם תאמר למאן דבעי ג' פרות ליפטר במיגו דאי בעי מודה בה וכו' עכ"ל, מה ראו בזה לומר דאיירי בכפירה קמן, ועל זה קשיא להו דליהימניה במיגו דאי בעי מודה בה, דהא בפשוטו יוכלו לתרץ דאידך טען דמתה בפשיעה והוא טוען להד"מ, דאף אם יטעון נאנסה מ"מ לכפירה יחשב, כיון שאידך טען ברי דמתה בפשיעה, וגם בהאי דהודאה ידעו הבעלים שפשע וטען בברי על שתים שמתו בפשיעה בפניו, והודה לו על אחת וכפר בשניה, ועיין שם במהרש"א שהקשה על קושיית התוס' בסוף הדבור, ואין לומר יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר להד"ם נמי אההיא דנאנסה, כיון שכבר האריכו תוס' למעניתם מכמה הוכחות, דלרמי בר חמא חייב בכפירה והודאה לחוד, ומנא להו דלדעת ריב"א מצריכינן דוקא כפירה והודאה ונאנסה, והיה להם לתוס' לבאר מתחילה שלדעת ריב"א לא כן הוא

ונראה לפענ"ד ליישב הכל על נכון, ומקודם ניישב קושיית מהרש"א הנ"ל, נראה דלדעת ריב"א מוכח ממילא דלרמי בר חמא צריך ג' פרות, ובכפירה והודאה לחוד לא מיחייב, ודוקא לדעת רבינו תם, דלרבי חייא בר יוסף אינו חייב אלא בכפירה והודאה או בנאנסה והודאה, נמצא דנאנסה שוה לכל הכפירות, ועל זה פליג רמי ב"ח דנאנסה מיגרע גרע מכפירות דעלמא, דעל כפירה גמורה מחייב בצירוף הודאה, ובנאנסה לא מתחייב עד שיהיה כפירה והודאה בהדי נאנסה, אבל לשיטת ריב"א דלדעת ר' חייא בר יוסף עדיפא ליה נאנסה מכל כפירות, דהא על כפירה לחודא לא מחייב ועל נאנסה מתחייב, נמצא שנאנסה מושך עליו חיוב שבועה יותר מכל כפירות דעלמא, והואיל וכן תו לא נוכל לומר דלרמי ב"ח לטענת נאנסה מצרכינן עוד לכפירה והודאה, ועל כפירה והודאה לחוד יתחייב גם כן, דאם כן יהיה לטענת נאנסה כח הפוטר יותר משאר כפירות, ולהכי מוכח ממילא כיון דלטענת נאנסה דעדיפא להמשיך עליו חיוב שבועה, אע"פ כן אינו חייב אלא בהדי כפירה והודאה, מכ"ש בכפירה דגריע' שאינו חייב אלא בהדי הודאה ונאנסה, אך קשה לדעת ריב"א מהנך מתניתין דמוכח דאף בכפירה והודאה לחוד מחייב, גם קשה לתירוצו של תוס' דאיירי דההיא דכפירה קמן, מהא דאמרינן בבא מציעא (דף ה':] התם נמי אישתמוטי וכו' סבר אשכחנא לגנב וכו', הרי דאיירי בדליתה קמן, ומצאתי באורים ותומים סי' ע"ה] שעמד בזה ותירוצו דחוק, לכן מחוורתא דמילתא דלדעת ריב"א איכא שתי חלוקות לרמי בר חמא, כי היכי דלא ליסתרו סוגיית הש"ס אהדדי, דהא מפירקין מוכח דאינו חייב אלא בג', מדמוסיף עוד פרה אחת, ומכמה מתניתין מוכח להיפוך כאשר הוכיחו בתוס', להכי נראה דסבירא ליה כדעת הראב"ד בשיטה מקובצת בפירקין, דרמי ב"ח סבירא ליה גם כן עירוב פרשיות, וילפינן פקדון מהלואה היכא דאיכא כפירה, כמו בהלואה דכפר ליה להדיא ולא על ידי טענה דשייכא גבי שומרים מיחייב בכפירה והודאה, ועיין בשיטה מקובצת היכא דמכחשי אהדדי, כגון זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה, אף שמעיז נגדו כיון דלא שייכא גבי מלוה אין זה כפירה לחייבו על ידי הודאה, אך עדיין צריכין אנו להוסיף ביאור על דבריו וירווח שמעתין, והוא, היכא דקא כפר ליה להדיא כיון דכפירה קמן, שאף אם יטעון השומר מה דבעי, כיון דבעלים קא תבעי ליה שזו שלו היא והוא מכחיש ליה, זהו כפירה לגמרי דאיכא גם במלוה, ועל כפירה זו מיחייב בצירוף הודאה לחוד, ובזה יתיישב כל הנך מתניתין, והיכא דליתה לכפירה קמן אף שהלה מכחישו בברי שפשע בו וכדומה, מכל מקום יש לו מיגו דנאנסה נמצא אף דהוי כפירה כיון שחבירו מכיר בשקרו, מ"מ כפירה זו ליתא גבי הלואה ואינו חייב עד שיהיה עוד שני פרות, חדא דהודאה וחדא דנאנסה, וזו שמכחשו אהדדי לכפירה יחשב, ולהכי הוצרכו לתרץ דאיירי בהאי דכפירה קמן, כי היכי דליתיישב לן הא דמצינו בכמה משניות [כאשר הוכיחו בתוס' שם], דגם לרמי ב"ח סגי בשתי פרות בכפירה והודאה לחוד, וזאת לא משכחת ליה רק היכא דכפירה קמן, דדמי כפירה זו לכפירה דהלואה, אבל בדליתה קמן הרי יש לו מיגו בשתי פרות, אבל בשלשה כיון דאידך טוען ברי שפשע בה, אע"פ שאינו מתחייב בכפירה והודאה לחוד מ"מ בהדי נאנסה שאין חבירו מכיר בשקרו, מחויב על כל פנים לישבע דהיינו בג' פרות, ולהכי