זית רענן חלק ב רל

מכירה רק ספק זכות, ומדוע בטל המכירה שלו שיש לו גם כן ספק זכות וידו עדיפא מידה, ועוד יש להתבונן כעין זו בדברי תוס' סנהדרין דף ע"א] ד"ה על מנת שאין לבעלך רשות בו וז"ל, אי נמי ר' אלעזר הוי מוקי לה כשנתן לה בעלה, דהא ר"א הוא דאמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות עכ"ל. וזה מבואר שגם בנתן מתנה לאשתו איתא לתקנת אושא, וכן כתב המגיד משנה [פרק כ"ב מהלכות אישות הלכה כ"ז] עי"ש, וכן מוכח מתוס' ואשר"י בבא בתרא (דף נ"א] ואין שום חולק על זה, א"כ אמאי קטלינן ליה בחיי האם, דילמא תמות היא קודם לבעל, ואיגלאי למפרע שהיה משל הבעל ולא משל האם, וכן יש להתבונן בש"ס גופא בסנהדרין שם, דמוקי לה כשנתן לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בו, ולדעת רוב הפוסקים הבעל יורשה, ואיתא לתקנת אושא, קשה גם כן אמאי קטלינן ליה מספיקא, ומתוס' שם משמע דאי איפשר לאוקמא כשנתן לה אחר על מנת שאין לבעלך רשות בו, ורק מה שתשא ותתן לפיך, דא"כ לא הקשו לר"א, ומדוע דחקו לאוקמא בנתן לה הבעל, והטעם כיון שהבן גנבם ולא נתקיים עיקר המתנה איגלאי מילתא ונתברר בבירור השתא דהוי משל אחרים ולא משל האם

אולם בשום לב להתבונן בעומק דבריהם נראה דחילוק והפרש רב יש בין זכות שיש לו מעכשיו על תנאי, דאז בודאי יכול למכור זכות טרם שנתקיים התנאי, כמו דמוכרת כתובתה בטובת הנאה וכדומה, אבל בתקנת אושא אף שהבעל לוקח למפרע הלא עיקר זכותו נסתעף רק מחמת ירושה, ובדברים שהבעל יורש את אשתו, לכן כשמתה היא ואיתא לירושה, אז ייפו החכמים את כחו ועשו אותו בירושה זו כלוקח למפרע, אבל טרם שבא לכלל ירושה לית ליה שום זכות בגוף הקרקע כלום, ואף לדעת האשר"י מובא באבן העזר [סימן צ' סעיף ט'] דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלקוחות, מובן לכל שזה מטעם אחר, לפי שיפוי כח הבעל בזה שיהרס ויבטל את קנין שלה, אבל לא שיזכה באפס דבר טרם שבא לכלל ירושה, נמצא שהפרש גדול איכא בין קונה על תנאי שהמעשה מופרש מן התנאי, ותנאי מילתא אחריתא היא, כמו דמצינו בריש פרק המגרש (דף פ"ב] בעל מנת שלא תבעל לפלוני, עי"ש בתוס' ד"ה המגרש ובאשר"י, ואז יכול למכור וליתן זכותו לאחר אף טרם שנתקיים התנאי, אבל בדבר שסוג אחד מעיקר הדבר של הקנין וזכות לא נתגלה לנו עד אחר כך, ורק כשיהיה המעשה באופן זה יזכה למפרע, אזי טרם שנתגלגל הדבר ונתברר לנו כל חלקי המעשה מהחל ועד כלה, אינו ביכולת להוריק זכותו לאחרים, כיון שגם לו נחסר חלק אחד מגדרי המעשה, ויותר מזה נראה לפי ענ"ד שאף במשכן לו שדהו ואמר לו אם לא אפדה מכאן ועד שלשה שנים יהיה שלך מעכשיו, שאין ענין זה נכלל בדיני תנאים דעלמא, לפי שלא הקנה לו מעכשיו ותלה בתנאי רק שגוף הקנין מיתלא תלוי עד אותו זמן וכשלא יפדנה אז אזי יקנה למפרע, נמצא שגוף המעשה וזכות של המלוה יהיה רק באותו זמן למפרע, וראיה לזה דאם נאמר שגם זה נכלל בכל דיני תנאים ותנאי דבני גד ובני ראובן, אמאי אמרינן בישראל שהלוה לעכו"ם דעובר עליו והוא בהרהינו אצלו ובמעכשיו ולא פרעו אבל אם פרעו אינו עובר עליו [כמ"ש בש"ע אורח חיים סי' תמ"א סעיף ב'] אמאי, הא אחד מגדרי התנאים והלכותיהן הוא, באיפשר להתקיים המעשה על ידי שליח כדאיתא כתובות דף ע"ד.], והכא כיון דאי איפשר להתקיים ע"י שליח דאין שליחות לעובד כוכבים, נמצא שהתנאי בטל והמעשה קיים, אלא ודאי שאין זה דומה לשאר תנאים, שהתנאי מובדל ומוכרת מן המעשה, אבל הכא עיקר הקנין וזכייה שלו מיתלא תלי וקאי עד אותו זמן ובהגיע הזמן אז יקנה למפרע, ואיפשר שבתוך הזמן אינו יכול למכור לאחרים את ספק זכייה זו, ואיפשר כיון שהזמן ממילא קאי, ובהעדר מעשה פדייה נקנה למפרע, יפה כחו בהם למוכרה לאחרים מזכיותו של הבעל בנכסי מלוג דמיתלא תלוי בדבר שלא בא לעולם, וכן נראה לכאורה, וכעת אין הפנאי מסכים עמדי להתבונן בזה עד גמירא]

ט אכן עיקר ותמצית הדברים תלוי בהא דאיתא להדיא בש"ס מכות [דף ט"ו:] מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמר ר"י תני בטלו ולא בטלו וכו' במאי קמיפלגי בהתראת ספק, ועיין שם בפירוש רש"י ד"ה וריש לקיש וז"ל, ואי קשיא לר"י נמי איכא למימר בהתראת ודאי ליתרו בו כשבא לבטל את העשה שהיא עקירת הלאו, לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן, ואפי' תלוי בדבר אחר כדאמרינן בשבועות, שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו' אלמא התראה בשעת איסור בעינן, ואע"פ שאין הלאו נגמר עד שאכל את של תנאי. אמנם בהלכות הרי"ף גורס להיפוך מידי הוא טעמא אלא לר"י וכו' אמר ליה כו' תני קיימו ולא קיימו, וכן הוא גירסת הרמב"ם [בפרק ט"ז מהלכות סנהדרין] שפוסק כר"י דהתראת ספק שמיה התראה, ופוסק קיימו ולא קיימו, וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א, ופרטי עומק דבריהם וסעיפיהם, עיין בריטב"א שם שהאריך בזה, והצריך לעניננו מני דבריו אשר פירש שם לגירסת הרי"ף וסייעתו למאן דאית ליה בטלו ולא בטלו סבירא ליה התראת ספק לא שמיה התראה, ומתרינן ביה בשעה שביטל העשה, שאף זה חלק מגדר הלאו הוא, ואף שהתחיל בשעת עקירת הלאו ועבר למפרע בשעה שעבר על הלאו, אבל עדיין לא נגמר כל חלקי החיוב רק בשעת ביטול העשה, ואין זה דומה לתנאי, דתנאי מילתא אחריתא היא שאין זה מגוף חלקי וגדרי הלא תעשה, נמצא לדעת רש"י וגירסתו המצויין לפנינו, הנידון שוה בין אם חסר גדר אחד מגדרי מעשה, או שנתברר כל גדרי מעשה רק שתלה בתנאי, ולדעת זו גירסת הש"ס ילחצנו שלא לחלק ביניהן, דהא מאן דסבירא ליה בטלו ולא בטלו סבירא ליה התראת ספק שמיה התראה, ואי איפשר להתרות בו בשעת ביטול, דדמי למתרה בו בעידנא דאכליה לתנאי, ולדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתייהו דגרסינן להיפוך גירסא זו יכריח לחלק בין תנאי דמילתא אחריתא ובין שחסר סעיף אחד מסעיפי המעשה, לכן למאן דאמר בטלו ולא בטלו מתרינן ביה בשעה שביטל את העשה, ודעת לנבון נקל לחלק לדעת רש"י, לבין היכא שגוף המעשה מיתלא תלוי, לבין שחלק אחד עדיין לא נתגלה, כי היכי דלא תקשה לדעת רש"י וגירסתו מהא דירושלמי המובא במ"מ בבעל שמכר בנכסי מלוג, וכן מהא דסנהדרין הנ"ל], תבנא לדינא, היכא שגוף המעשה מיתלא תלוי אף כשיגמר הענין יקנה למפרע, אזי עיקר זכיותו רק בעת ההיא, ואנו דנין לכל ענינים המסתעפים רק לבתר סוף הדבר, כמו ההיא דירושלמי לענין נכסי מלוג הנ"ל, ובמקום שחלק אחד מגדרי המעשה עדיין לא נתברר, לדעת רש"י וגירסתו דומה לתנאי, ולדעת הרי"ף והרמב"ם אין זה דומה כלל לתנאי, ולכן מתרינן ביה בשעה שביטל את העשה אף שעבר למפרע

י וכשנתבונן בנידון שומרים, אף דאמרינן דמשעת משיכה נשתעבדו נכסיו, אבל עדיין לא נתגלו כל חלקי וסוגי החיוב עד שעת אונסין, נמצא לדעת רש"י וגרסתו במס' מכות הנ"ל הרי זה דומה לתנאי, ולכן גרסינן גם כן בכתובות דדינא של רבא מישך שייך בדרב פפא, דהא בוודאי בעידן שנתקיים התנאי לא שייך קים ליה בדרבה מיניה, ולהכי נמי אם אמרינן דמשעת משיכה נתחייבו הנכסים, אף בפרה שאולה לו וטבחה בשבת חייב, אבל לדעת הרמב"ם וגירסתו במס' מכות אין זה דומה לתנאי, וכמו שנוכל להתרות בו בעידן דעובר על חלק אחד מגדרי הלאו אף שעובר למפרע, כמו שמבואר להדיא בדברי הריטב"א הנ"ל עיי"ש, כן נמי אמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה, נמצא לדעת הרמב"ם וגרסתו לא קשה מידי קושיית הנמוקי יוסף, אך קושיא ותירוציו הכי אזלי, אם יש להוכיח מקושיית הש"ס לר"ן ור"י דעיקר הדבר כגרסת הרי"ף והרמב"ם בסוגיא דמכות הנ"ל, ולהכי אינו דומה כלל לאיני יודע אם פרעתיך, לפי שעדיין חסר חלק אחד מגוף החיוב, אבל לגירסת רש"י דגרס בכתובות ופליגא דר"פ, וכן במכות דלמאן דאמר בטלו ולא בטלו, הרי זה דומה לעידן דאכליה לתנאי', ובתנאי פשיטא ליה דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, כדעת הרמב"ן מובא בר"ן פרק האומר בקידושין, ולא כדעת הר"ן שם [דף ס"א], ועיקר כוונת הנמוקי יוסף לבל יהיה הדבר מוכרח כיתד בל תמוט כגירסת הרי"ף, דאף לדעת רש"י עדיין נוכל לפסוק כלישנא קמא דרבא ודלא כרב פפא

[ובעיקר פלוגתא שבין הרמב"ן ודעת האחרונים מובא בר"ן שם שחלקו עליו, אף דלכאורה היה נראה כיון שתנאי מילתא אחריתא, ואנן מספקינן אם נתקיים התנאי הוה כאיני יודע אם פרעתיך, דדמי להא דאיתא בתשובת רשב"א (סימן תתקע"ב) מובא בבית יוסף (סי' כ"ח), באחד שמכר כרם ושנים אומרים על תנאי מכר לו ושנים אומרים לא היה על תנאי, דלא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת לפי שמכירה בוודאי נעשה, וכבר יצא מחזקת בעלים הראשונים, חדא דיש לחלק בין שספק הוא אם נעשה על תנאי, לבין הספק אם נתקיים התנאי, כדאיתא במשנה למלך (בפרק ט"ו מהלכות טוען ונטען הלכה י"א תד"ה ונחזור). אמנם נראה דעיקר פלוגתייהו בטעמא דאיני יודע אם פרעתיך, אם הוא מצד חזקת חיוב וברי ושמא, או הוא מטעם דמוקמינן אסתמא שלא נתחדש עדיין מאשר היה, דאם נאמר דטעמא דאיני יודע אם