זית רענן חלק ב רכו

עצמה אינה ראויה לתת], ועיין ברשב"ם (דף קכ"ה ע"ב] ד"ה אמר רב פפא וכו' וז"ל דודאי הבעל נוטל [בשבח] דנהי דפליגי רבנן גבי בכור דהתם היינו טעמא כדאמרן לעיל לתת לו מתנה קרי' רחמנא אבל גבי בעל ליכא למימר הכי עכ"ל, וכן הוא בנמוקי יוסף שם, הרי להדיא דלגבי בעל לא הוי ראוי אלא ראוי גמורה דאיתמעט לגבי בכור מאשר ימצא לו אבל מאי דאיתמעט מקרא דלתת לו הוא רק לגבי בכור ולא לגבי בעל

ולפ"ז מתורץ על נכון קושיא הנ"ל, דהרמב"ן ס"ל כיון דאשתו זכתה בחיי' בקנין הגוף למפרע תו לא הוי ראוי לגבי בעל, הגם דקנין הפירות דראשון כקנין הגוף דמי מ"מ כבר היה מצוי אפס מנהו בחיי'. אבל גבי בכור דבעינן שיהא ראוי לתת שפיר הקשה רבא לר' יוחנן דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף, ומשום האי טעמא ס"ל דאם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח, משום דלא מטא לידיה דמוכר קנין הפירות בחייו, א"כ גם בשדה החוזרת ביובל אינו ראוי לתת שהרי אם נתנו אביו לאחרים קודם מותו בעוד שלא הגיע היובל, שלא היה לו אלא קנין הגוף לחוד, ואח"כ מת ועוד לא הגיע לידו קנין הפירות בשעה שמת, הרי לר' יוחנן לא קנה הלוקח, א"כ לא יטול ג"כ פי שנים כיון דאי איפשר בתורת הקנאה, והתורה אמרה דכל היכא דאי איפשר בהקנאה הוי ראוי לגבי בכור, אבל הרמב"ן דמיירי לגבי בעל דלא שייך גביה משום מתנה ס"ל דלא הוי ראוי כיון דזכתה מעכשיו בקנין הגוף, ואין להקשות דהא בזמן שהיובל נוהג אין ראוי לתת את קנין הגוף שלו לאחרים שהרי אם מכרו אינו מכור, שמקרא מלא דיבר הכתוב ויקרא כ"ה פסוק כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ופירושו דלא מהני מכירתו, כמ"ש הרמב"ם ריש פרק י"א מהלכות שמיטה ויובל, וכל קנין לזמן קנין פירות מיקרי, כמבואר בר"ן נדרים (דף כ"ט] כאשר עמד בזה להשיב על דברי אחד מגדולי זמנינו שליט"א, דז"א דא"כ אף בנכסים שיש לו לגמרי תיקשי דאינו ראוי לתת, שהרי אינו יכול לתת לאחרים רק קנין הפירות לחוד, והבכור נוטל פי שנים גם בקנין הגוף שחלק בכורה אינו חוזר ביובל, אלא ודאי בע"כ כיון דכתב רחמנא לתת לו פי שנים ומקשינן חלק בכורה לחלק פשוט דאינו חוזר ביובל כדאיתא בבכורות [דף נ"ב:] גלי לן דאף דבעינן שיהיה ראוי לתת, אכן מצות יובל לחוד אינו חוצץ ומגרע אפס דבר לגבי בכור, וכיון דראוי לתת לולא מצות יובל שפיר דמי, הא למה הדבר דומה כאילו היה אחד מבתי ערי חומה דאינו חוזר ביובל, וראוי לתת לאחרים גם את קנין הגוף, אכן הוכחת הש"ס משדה החוזרת ביובל כיון שכבר מכרו ואין לו רק קנין הגוף לחוד ולר' יוחנן דאית ליה קנין הפירות כקנין הגוף דמי שוב אינו ראוי לתת עתה אפי' בדבר שאין היובל נוהג, ועוד שגם בל"ז ניחא למבואר במשנה למלך שם בשם הירושלמי דבזמן שהיובל נוהג אין הלוקח יכול לחפור ולבנות בלא רשות המוכר דלא קנה רק הפירות לחוד, והשתא לריש לקיש הרי ראוי לתת לאחרים בתוך הזמן לבנות ולהרוס, וכשיגיע היובל יזכה גם בקנין הפירות

ח וע"פ דברינו יתורץ ג"כ מה ששמעתי להקשות בשם הפני יהושע דמאי קשי' ליה לאביי [ב"ב דף קכ"ה] על רבה דגבה קרקע יש לו, מהאי דסבתא דהא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ניחא דלא הוי ראוי משום דלמפרע זכה בהן אביהם כדאמרינן בפסחים (דף ל"א] דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה משה"ט

איברא לדברינו הנ"ל מתורץ היטב, דניחזי אנן לאביי דס"ל למפרע ה"ג מ"מ לא קנה למפרע רק קנין הגוף לחוד, אבל קנין הפירות קנוים ביד הלוה עד שעת הגבייה [כמ"ש לעיל אות ב' ג'] ולפ"ז אפי' לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקנין הגוף דמי, ומכר הבן וכו' קנה הלוקח, זהו דוקא היכא דאי איפשר להפקיע קנינו של אידך כמו התם גבי בן דאי איפשר לאביו להפקיע לגמרי את קנין הגוף שקנוי ביד בנו, אבל גבי לוה דאיפשר לו למוכרו ולסלקו בדמים, אזי בקנין הפירות כזה לכ"ע כקה"ג דמי כמו גבי אחריך (מובא לעיל שם] וכיון שכן שפיר הקשה אביי אפי' לטעמא דידיה שהרי אם נתנו אביהם את הקרקע קודם מותו לאחרים ואח"כ הוא מת, א"כ לא קנה הלוקח ה"ה נמי גבי בכור לא יטול פי שנים כיון דאינו ראוי לתת, אבל גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דנהי דאינו קנוי ביד בע"ח השני, מ"מ כיון דקנוי מיהת ביד אביהם שפיר בעל חוב חוזר וגובה משום שיעבוד לחוד, דמי לא מודה אביי שגם משום שיעבוד לחוד יש בו דין גבייה אע"ג דלא איפשר משום קנין: סימן פא בדיני דשאלה ושכורה [בב"מ דף צ"ז ודף צ"ח] בעזה"י חורף שנת ת"ר לפ"ק דאברי יע"א

א עיין במתניתין זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה, ומפרש בגמרא ע"י גלגול דכדרכה מתה ולכאורה קשה לדעת הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק בשבועת שומרים לא אמרינן מיגו משום דמאינו מעיז למעיז ל"מ מיגו לאפטורי משבועה, א"כ ליהמניה דכדרכה מתה במיגו דלהד"מ או החזרתי, שגם עתה חבירו מכיר בשקרו כיון שהלה אומר שאולה מתה, וכל הפוסקים וכן בש"ע פסקינן בסתמא דישבע, משמע אפי' דאפקיד ליה שלא בשטר, ואחד מתלמידים הראה לי שבעל המחבר בית שמואל אחרון הכריע ממתניתין כדעת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. אמנם נראה דלא קשה מידי, דהנה העזה לא מיקרי אלא כשחבירו מכיר בשקרו וגם שבטענה זו יתלה כפירתו, דהיינו הענין אשר יתווכחו עליו, אבל היכא שאין הענין תלוי בטענה זו אשר חבירו מכיר בו ומכחישו אין זה העזה כלל, ולא אמרינן מיגו מטענה זו לטענה שחבירו יכיר בשקרו, וגם כפירת הענין יתלה בטענה שיטעון, הגע בעצמך באם הבעלים טוענים ש"ש אתה והלה אומר שומר חנם אני אבל כדרכה מתה, היעלה על הדעת שיפטור משבוע' במיגו דלהד"מ כיון שגם עתה חבירו מכחישו, דסוף סוף הוי מיגו דהעזה כיון שאין כפירת ממון מיתלא תלוי בטענה זו שטוען עכשיו, ובטענה שיטעון יכפור לנגדו בדבר שחבירו מכיר בו, ולפי זה הכי נמי בנידון דידן בזה אומר שאולה וזה אומר שכורה אין להאמינו דכדרכה מתה ע"י מיגו, דהא כאשר נאמר דמשקר בזה רק ע"י פשיעתו מתה, נמצא דליכא נפקותא אם שאולה היתה או שכורה, דבין כך ובין כך מחוייב לשלם, א"כ תו לית ליה מיגו דלהד"מ, דהא בטענתו שטוען דשכורה מתה ליכא נפקותא לדבר שבממון כיון דנקטינן דמתה בפשיעה, אבל כשיטעון להד"מ העיקר כפירת ממון יתלה בטענה, שיעיז ויכפור לו ועמ"ש לעיל סימן נ"ז אות י'], ואין להקשות דאכתי מיהת יפטור על הגלגול דשכורה מתה במיגו דלהד"מ, דהא כיון דלא מהני המיגו לפוטרו על העיקר שבועה מטעם שכתבנו ונתחייב לישבע על העיקר שוב לא מהני מידי המיגו שיש לו על הגלגול, שהרי אילו נתחייב לישבע שבועה דאורייתא מצד אחר אזי לא מהני המיגו שעל הגלגול, שהרי גם כשיטעון להד"מ יתחייב לישבע ע"י גלגול, וכשתשקול הדבר במאזני הצדק תבין שגם בנידון דידן בפרה זו עצמה נמי, כיון דסוף סוף נסתלק המיגו מעל העיקר [ועיין בהשמטות]

ובעיקר הקושיא הנ"ל ליכא לתרץ דמתני' איירי בשטר, דא"כ תיקשי במציעתא דשוכר טוען ברי ומשאיל טוען שמא דפטור, לפי דברי התוס' פרק המניח (דף ל"ה:] ד"ה מדסיפא, דהיכא דמודה במקצת סבירא ליה לסומכוס יחלוקו אף בברי ושמא אם הברי גרוע והשמא טוב, ואמאי פטור במציעתא נימא יחלוקו, ואף דלרב הונא ור"י מוקמי המתניתין כפשטא בלא עסק שבועה מ"מ הוי הודאה במקצת, דהא מחוייב להחזיר העור והנבילה למשאיל, והא דמקשה בגמרא לשיטתם מה שטענו לא הודה לו ואמאי ישבע, היינו משום דהוי הילך, אבל לענין דררא דממונא לסומכוס לית לן ביה, דהוי כעין מודה במקצת, ולהכי יחלוקו אף בברי ושמא, וצריך לומר כמש"ל באות ג'] דהכא שאני דאית ליה להשוכר מיגו דלהד"מ, דמתניתין מיירי בדליכא עדים, אבל בפרק המניח דאיירי בקנס בעל כרחו צ"ל דאיכא עדים, עיין לקמן, והא תינח אי מתניתין איירי שלא בשטר שפיר אית ליה מיגו, אבל אי נימא בשטר הדרא הקושיא לדוכתא נימא במציעתא יחלוקו, דהא ליכא מיגו, [ובתפארת ירושלים ב"מ אות ס"ט כתבנו עוד בזה]

ב דברי נמוקי יוסף תמוהים, במה שמוכיח מסיפא היכא שתובע