זית רענן חלק ב רכה

שקנין פירות שיש לו ללוי עודנו לא באו לידי שמעון בחייו והרי זה בכלל מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה הלוקח, ואף לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקה"ג דמי הרי כבר בארנו דהיכא שיכול להפקיע ולמוכרו אזי קה"פ כקה"ג דמי לכ"ע, ובמטלטלי דיכול למוכרם לכ"ע אזי כבר נפקע קנינו דראובן ותו אינו יכול לטרוף רק מכח שיעבוד לחוד כמו בכל דאקני דעלמא, ומש"ה אינו יכול לגבות אף מלוי בתורת שיעבוד, חדא דלאביי דלא צריך לדרבי נתן יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, ועוד דלא עדיף ממסקנא לרבא כמבואר בתוס' פסחים בד"ה משתעבדנא ובמהרש"א שם

ד ולולא דמסתפינא איפשר לומר בישוב דברי הרמב"ן הנ"ל] דגם אביי מודה בכתובה וכדומה דאיכא לספוקי בעיקר הגבייה דלא קנה למפרע ואינו גובה אלא מכח שיעבודא לחוד כמו לרבא, וטעמא דמילתא דדוקא היכא שהגבייה הוא בהחלט רק שאינו מבורר לפנינו במאי שיגבהו, בזה ס"ל לאביי דקנה למפרע דכיון שעיקר הדבר מבורר רק הפרטים מסופקים עדיין ועומדים להתברר בכל כה"ג ס"ל לאביי דיש ברירה ודומה קצת לדברי ר' אליעזר בן יעקב בריש פרק השותפין, וקצת ראיה לזה דהרי ביאוש שלא מדעת ס"ל לאביי דל"א איגלאי מילתא למפרע, אף דיאוש ממילא קא אתי' דהרי בדבר שאין בו סימן איירי, ומכל שכן גבי קנין גמור דמילתא אלימתא היא, אלא ודאי משום דבכל מלוה דעלמא דבוודאי יבוא לכלל גבייה רק דמספקא לן מאיזה דבר יגבה, משום הכי ס"ל לאביי דיש ברירה בכה"ג. אבל גבי יאוש דמספקא לן בעיקר מילתא דאולי לא יתייאש בפירוש מש"ה ס"ל דאין ברירה, ובזה יתיישבו דברי הרמב"ן הנ"ל דלגבי אחיו לא הוי ראוי שהרי כבר היה מוחזק בחייו לאביי דס"ל למה"ג, משא"כ לגבי דידה דאתיא מכח כתובתה דלא שייך למפרע ולהכי צריכה לדר"נ, ובחידושינו לסוגיא דיאוש שלא מדעת הנדפס בזית רענן חלק ראשון דף פ"ב] הארכנו בזה, וכבר התעורר בזה רבינו הגדול הראב"ד ז"ל מובא בש"מ שם. וז"ל, הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשי' ליה דשייכא ליה בברירה ואין ברירה, וליפלגו בעלמא, אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה עכ"ל הטהור והצריך לעניננו מאשר פירשנו דדברי אביי דס"ל דלא הוי יאוש מובדל מברירה דעלמא, דדמי להא דאיתא בריש פרק כיצד משתתפין, הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני יעו"ש, וה"נ כיון דלא ידע שנפל ממנו ל"ש כלל לברירה דעלמא, דמספקא ליה מיהת מעיקרא ולא הוברר הדבר אז, ולפ"ז לא קשה מהא דס"ל למפרע הוא גובה

ה ועוד נראה לתרץ דברי רמב"ן הנ"ל בפשטא, דיש להבין דאיך איפשר לומר דהתם גבי נושה באחיו, שהוא משום למפרע הוא גובה, הרי סותר דברי עצמו שכתב בפרק כל שעה בסוגיא דהרהינו, דגבי מטלטלין ל"ש למה"ג לפי שיכול למוכרם רק בדכתב ליה מטלטלי אגב קרקע, או משום דהתם גבי חמץ שהוא רק מילתא דאיסורא דרבנן אזלינן בתר דינא דאורייתא, והתם לא מיירי בהכי מדקאמר כר' מאיר דמטלטלין משתעבדי לכתובה, ובדכתב לה מטלטלין ומקרקע משתעבדא גם לרבנן אפי' בלא אגב גם לענין כתובה דרבנן, [והתם אזלא השו"ט דש"ס למ"ד כתובה דרבנן, כפי' רש"י שם תד"ה אלא], פשיטא דאזלינן בתר דינא דרבנן, [ועיין ב"ב דף קע"ה בסוגיא דשד"א] דלענין ראוי אזלינן בתר דינא דאורייתא, ומש"ה אי גבו קרקע שלו בלתי איפשר לומר כן, רק למ"ד שיעבודא דאורייתא, ומהאי טעמא קשי' לרבה (וכ"מ בש"מ ב"ב דף קכ"ד ע"ב ד"ה א"ל בשם הרמב"ן ראיה זאת, דלגבי ראוי אזלינן בתר דינא דאורייתא] זהו מילתא אחריתא בהיפוך, דא"א להחשיבו מוחזק רק ע"י שיעבודא דאורייתא דאלים. אבל לא להחשיבו מוחזק במילתא שהפקיעו חכמים לשיעבודא דיליה, וגם אפי' אם תמצא לומר שגם בזה אזלינן בתר דינא דאורייתא, זהו רק לגבי יורש מדאורייתא. אבל לענין כתובה דרבנן פשיטא דאזלינן בתר דינא דרבנן כדי לאוקמי אדאורייתא דהם אמרו והם אמרו איברא דשייטי דברי הרמב"ן הכי אזדא למעיין היטב בדברי קדשו דחזינן דכמה אמוראי סברי דמלוה מוחזקת היא לגבי בכור הגם דסברי כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה, מ"מ לענין ראוי בעילה כל דהו מחשבינן ליה כמוחזק משום דלא דמי לעיקר ראוי דקרא דמיירי כשבא לגמרי לאחר מיתה כירושה ושבח לרבנן, ואביי דהוא מרא דשמעתא הכי ס"ל, כוונתו דחשיב כמוחזק דנהי דגבי מטלטלין ל"ש לומר למה"ג ושהם כשלו לכל דבר ומכירתו והקדישו דמלוה לא מהני אפי' לאביי כשלא כתב לו מטלטלין אגב מקרקע מ"מ מפקיע ליה מיהת מידי ראוי [ולהכי לא הזכיר הרמב"ן בפירוש דאביי לטעמי' דס"ל למה"ג, רק הקצה"ח הוא שהוסיף כן], וזהו כעין סברת התוס' בכמה מקומות לענין משכון כיון דשלא בשעת הלוואתו קנה קנין גמור, גם בשעת הלוואה אלים שיעבודא לענין שמיטה וחמץ, והשתא תו לא קשה מידי קושי' הקצה"ח דלאביי לא צריך לדר' נתן כדאיתא בפסחים, דהתם שאני דגבי קרקע חשיב כשלו לגמרי לכל דבר ומש"ה מצי תבעו ליה ביד מי שמצאו, משא"כ גבי מטלטלין דנהי דחשיב כמוחזק ביד המלוה לענין ראוי אכתי מצי הלוה לומר למלוה השני לאו בעל דברים דידי את אי לאו דרבי נתן

ו עיין ברמב"ן במלחמות ה' פרק יש נוחלין בעובדא דסבתא בבא בתרא [דף קכ"ה ע"ב] דס"ל להרי"ף דהיכא דאמר בפירוש מעכשיו לא הוי ראוי לגבי בעל, והבעל המאור חולק עליו בזה, וז"ל שם בתוד"ה ורבא דמפרש טעמא דבני מערבא דאליבא דנפשי' ס"ל כל היכא דאי קדים וזבין זבינה זביני, לאו מוחזק הוא אלא ראוי הילכך אע"ג דאמר מעכשיו נמי ראוי הוא, ובמלחמות שם ס"ל כדעת הרי"ף, וז"ל שם ועוד למה אין הבעל יורשה דכיון שמתה סבתא ולא מכרה איגלאי מילתא דמשעת מתנה קנתה ומוחזק הוא אע"פ שהיתה יכולה למכור שאפי' פירש לו כדבריך ואמר כשתרד בנכסים ששייר לך ראשון קנה מהיום מוחזק הוא עכ"ל, וזה בימי חורפי אמרתי בזה דבר מתקבל למביני מדע, הקשיתי על דברי הרמב"ן דס"ל דאע"פ שיכולה למכור כיון דלא מכרה סוף סוף קנה השני מעכשיו ולא הוי ראוי לגבי בעל היכא דאמר בפירוש מעכשיו, מסוגיא דסוף פרק השולח גיטין ד' מ"ח] גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, אם קנין הפירות כקנין הגוף דמי, ואמר רבא מתניתא מסייע לריש לקיש דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, ועיי"ש בפירוש רש"י דמזה נשמע דקנין הפירות לאו כקנין הגוף, ועיין בבא בתרא [ד' קל"ו ע"ב קל"ז ע"א] דאחריך שאני, והוא לרשב"ג דפסקינן כוותיה דראשון יכול למכור משום דמלישנא דאחריך נשמע דאלים ליה לקנין פירות דראשון שיהיה כקנין הגוף לכולי עלמא, ואפי' לריש לקיש, עיי"ש היטב בפי' הרשב"ם בד"ה אחריך שאני, שם קל"ז ע"א בד"ה דתניא וכו', והשתא דגבי שדה החוזרת ביובל דנשאר קנין הגוף אצל המוכר מתחילה ועד סוף ולא יצא מרשותו כלל ואלים קנינו, והלוקח קנה קנין הפירות ואין ביכלתו להפקיע קנין הגוף של המוכר, ואפ"ה הסברא פשוטה לגמרא דלמ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף הוי ראוי, מכ"ש גבי אחריך שהשני לא קנה רק קנין הגוף לחוד מן הנותן [עי' בתוס' פסחים (ד' ו.') ד"ה התם וכו' בתירוצם שם], והראשון קנה קנין הפירות דאלימי לכ"ע כקנין הגוף, וגם ביכלתו לסלק זכותו דשני לגמרי, פשיטא דהוי ראוי דמה בכך שלא מכרו הראשון סוף סוף לא זכתה ברתא בחייה אלא בקנין הגוף לחוד שהיא מילתא דקלישתא נגד קנין הפירות דראשון דאלים כקנין הגוף וזו קושיא עצומה

ז ותירצתי קושיא זו בדרך מרווח ומוכרח, עיין ב"ב [ד' קכ"ד] דגבי בכורה איכא תרי מיעוטי לראוי א' מדכתיב בכל אשר ימצא לו, וגם מדכתיב לתת לו מתנה קריא רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה וז"ל הרשב"ם שם בד"ה עד דמטי' לידיה דנותן ואינו יכול ליתנו לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל, ואפי' לר' מאיר דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, זהו היכא דמטא לידיה מחיים כמבואר בש"ס לקמן [ד' קכ"ז ע"ב] דאפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס מודה ר' מאיר, ומשום מיעוטא דלתת ואמרינן דמתנה קרי' רחמנא קסברי רבנן דאין בכור נוטל בשבח ששבחו נכסים ממילא, ובשיטה מקובצת שם [ד' קכ"ד ד"ה עד] מבואר פירושו משום דבעינן שיהא ביכלתו לתת כל דבר ודבר בפני עצמו ומשום הכי אינו נוטל בשבח, אע"ג דיכול ליתן לאחרים אגב השדה דכיון שהקרקע קנויה בידו אזי גם השבח קנוי לו מאליו, אכן גזירת הכתוב הוא דבעינן שכל פרט ופרט בפני עצמו יהיה ביד האב לתת לו במתנה גמורה בקנין גמור, (ובזה יתיישב מאי דקשה להפוסקים דסבירי להו מכירת שטרות דאורייתא מאי מקשה הש"ס שם ע"ב השתא שבחא דאיתא ברשותי' אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מיבעיא, שהרי הא דלא שקיל בשבחא הוא מפני שאינו ראוי לתת לו, אבל במלוה בשטר דראוי לתת לו הוה אמינא דשקיל, קמ"ל דמ"מ כיון דמחוסר גוביינא אינו מצוי בידו, ולא מיקרי אשר ימצא לו, ועיין בש"מ שם. איברא לפי הנ"ל ניחא דמידי טעמא דמכירת שטרות דאורייתא אלא מפני שמוכר לו השטר לשיעבודא דאית ביה אבל המלוה בפני