זית רענן חלק ב רכד

[דף פ"א] לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר"נ, דהא לאביי דהוא מרא דשמעתא שם אמר לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי, ואביי דס"ל למה"ג א"צ לדר"נ כלל, דהא בפ' כ"ש לא הוצרכנו לדר"נ אלא לרבא, ולכן נראה דאפי' לאביי דס"ל למפרע ה"ג היינו דוקא כשגבאו לבסוף נעשה כאילו מטא לידי' למפרע וכמ"ש תוס' בפרק המניח [דף ל"ג] ד"ה הקדישו ניזק א"ב, ולהכי ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דכבר גבו נעשה כאילו למפרע היה ביד אביהם, ולהכי בע"ח חוזר וגובה אפי' בלא דר"נ, אבל התם במי שהיה נושה באחיו אי לאו דר"נ, דכיון דעדיין לא גבה מצי אמר לאו בע"ד דידי את וכדאיתא שם, א"כ גם לאביי נמי מצי אמר הכי אי לאו דר"נ דכל זמן שלא גבה ל"ש למפרע גובה, וא"כ דוק מינה שפיר דכתובה גובה בראוי דאי נימא רבי הוא הו"ל תלתא חומרי, ואי משום דאביי לשיטתו דס"ל למה"ג הא כל זמן שלא גבה לא שייך למפרע ה"ג עכ"ל הקצה"ח, ולפי דבריו דברי הרמב"ן תמוהים למאד

והנה מה שתירץ הקצה"ח ז"ל ליישב הסוגיא אליבא דאביי דהוא מרא דשמעתא, דהיינו דוקא כשגבאו לבסוף, לא נראה לפענ"ד כלל, דהיכא דמתלי הגבייה עצמה ומסורכת בדינא דלמפרע גם בזה אמרינן למה"ג לאביי, וכן מוכח להדיא מתוס' פרק השולח (דף מ':] ד"ה הקדש, דמפרשי להו דהא דהקדש ושיחרור מפקיעי מידי שיעבוד הוא לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, וכיון דחלה שעה אחת תו לא פקעי, אבל לאביי דס"ל למ"הג לית ליה הפקעת שיעבודן כלל יעוי"ש, והרי להדיא דאף דקודם שגבאו חל ההקדש והשיחרור דהרי יכול לסלקו בזוזי, אפ"ה לא אמרינן דלא יגבה כלל וישאר ההקדש והשיחרור לעולם, אלא אמרינן להיפוך דיגבה וממילא דלא חל ההקדש והשיחרור מעולם מפני דאמרינן דלמפרע משעת הלוואה היתה שלו ולא היה ביד הלוה להקדישו כלל, ואנן דנין עתה בתר סופו, וה"נ בנידון זה במי שהיה נושה באחיו דאם תגבה כתובתה נמצא דלמפרע קנויים הנכסים בידה ממש, ומעתה הרי הוא כאילו נכסים ממש נמצאים ביד היבם, שהרי אם תגבה הרי אנן דנין לאביי דס"ל למה"ג, ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה שפיר דמי דדמי ממש כאילו קנאם בעלה ומכרם לה, ובזה ל"ש כלל לומר לאו בע"ד דידי את שהרי נכסים שלה נמצאים אצלו, וא"ל דאף אומנם שכן הוא לאחר שגבאה אבל מ"מ מתחלתו מצי אמר לאו בע"ד דידי את, שהרי מוכח מדברי תוספות דדנין בתר סופו בזה, דאל"כ גם בהקדש ושיחרור היכי מצי גבי כלל, וי"ל בדוחק, ומדברי תוס' שהביא אין ראיה לנידון זה דהתם כשפדאו ולעולם לא יבא לידי גבייה, אבל היכא שמסורכים זה בזה נראה מפשטות דברי תוס' דגם בזה אמרינן למה"ג לאביי

ב ובעיקר קושייתו על הרמב"ן נראה דהרי מבואר בש"ס ב"ב דף קל"ו] דלר' יוחנן דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף דמי דאם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח וקבעי הש"ס למימר התם דתנאי היא דרבי ורשב"ג דפליגי בנכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר יעוי"ש ברשב"ם [ריש דף קל"ז] בד"ה תנאי היא, תמצית דבריו דלר"ל דפסקינן כוותיה אמרינן דטעמא דרשב"ג משום דאחריך שאני, ועיין ברשב"ם שם [בסוף דף הנ"ל] בד"ה ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג בפירות דראשון וכו' אלא בהכי פליגי דר"ש סבר קנין פירות שיש לראשון כקנין הגוף דמי אפי' לר"ל דאחריך שאני וכו' עכ"ל. ומעתה לכי נידוק נמצא יסוד מוסד מסוגיא זו דגם לדידן דפסקינן כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי, [ונמצא דעיקר הקנין הוא לבעל קנין הגוף הגם דמי שיש לו הק"פ יש לו ג"כ מקום היניקה, אכן אין זה רק בגדר שיעבודא לחוד דמקום היניקה משועבדת לו כמבואר בפוסקים, ועיין ר"ן נדרים ריש פרק השותפין], מ"מ היכא דחזינן להדיא דיכול להפקיע לגמרי מן הבעלים של קה"ג אזי בע"כ גם ר"ל מודה דקנינו אלים וכקה"ג דמי, כמו באחריך דמבואר ברשב"ם דגם לר"ל כקה"ג דמי, וכן משמע שם להדיא בכל הסוגיא, שהרי לס"ד טעמא דרשב"ג דס"ל אין לשני אלא וכו' משום דכקנין הגוף דמי, וגם למסקנא לא נחתינן מסברא זו דהיכא דיכול למכור ולהפקיע לגמרי דקנינו אלים וכקה"ג דמי לכ"ע, רק דמשני דטעמיה מאי משום דאחריך שאני ולהכי יכול להפקיעו, וגם הסברא מוכרחת כן, ונמצא לפ"ז דהיכא דיש לו קה"פ ויש לאל ידו להפקיע ולמוכרו לגמרי, ולא מכרו והלך הבעל שיש לו קה"ג לחוד ומכרו לאחרים ומת טרם שבא הק"פ לידו, אזי גם לר"ל דפסקינן כוותיה לא קנה הלוקח ונתרוקן קנינו לגמרי, כמו לר' יוחנן היכא דמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, דמידי טעמא דר"ל דפליג עליו משום דקסבר דקנין הפירות לאו כקה"ג דמי, ובכל כה"ג דיכול להפקיע לגמרי גם לר"ל כקנין הגוף דמי, ונמצא מעתה דלא מיבעיא היכא שהיא נשאת תחלה ואח"כ הלוה בעלה לאחיו, [ועיין תוס' כתובות דף י"ט תוך ד"ה וכגון בשם הי"מ] דהיא לא מצית למיגבי מיבם ע"י קנין שקנתה למפרע שהרי בשעה שנשאת עודנו לא קנה בעלה נכסי אחיו, ובכל כי האי גם לאביי אינו גובה רק מחמת שיעבודא כמו בכל דאיקני דעלמא, (אי לאו דר"נ ועיין בש"ך ס"ס פ"ה], ואף אם נשה באחיו תחלה ואח"כ נשאה ונמצא דקנינו שהיה לבעלה חזר ומכרם לה בכתובתה מ"מ הרי כבר נפקע קנינה דגם לאביי דס"ל למה"ג לית ליה למלוה למפרע אלא קה"ג לחוד שהרי הפירות של לוה הם עד דגביא ליה, והכא במטלטלין דאם מכרם אינו יכול לטרוף, הרי שיכול הלוה להפקיע לגמרי, ובכה"ג גם לדידן קנין הפירות דלוה כקה"ג דמי, ונמצא בנידון זה שחזר הבעל ומכרם לה ומת הבעל כבר נפסק קנינה לגמרי כמו במכר הבן ומת הבן, כיון דלא מטא לידו קה"פ בחייו אזי נפסק קה"ג ונפקע לגמרי מיד הלוקח, ונמצא דלא מצית למיטרף רק מכח שיעבודא ולהכי שפיר מצטרכינן התם לדר' נתן

אבל משום דינא דראוי כבר נסתלק בזה לאביי דסוף סוף כשתגבה היא ע"י שיעבודא דידה כבר קנה המת למפרע והיה כמוחזק בחייו וכבר בארנו דלענין למפרע אזלינן בתר סופו ודנינן תחילתו כסופו

ג ובהגלות כזאת יתיישב במרווח קושי' מהרש"א בסוגי' דהרהינו פסחים (ל"א] שהקשה לס"ד דש"ס דהא דתנן בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה משום דלמפרע גובה אף במטלטלין, וא"כ אף ביתומים שגבו מטלטלין נמי. ותירוצו אינו מובן כל הצורך, [וגם בקושייתו צריכינן לומר דקשי' ליה על טרם שגבו יתמי יגבה המלוה ראשון מלוה השני כיון דקנינו אצלו, וסוף סוף יבוא לידי גבייה, ומש"ס משמע להדיא דאינו יכול לגבות אפי' מן השני, אבל לאחר שגבו יתמי לא קשה מידי שהרי גם אביי מודה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדא לבע"ח שהרי מתניתין היא (ב"מ דף קט"ו) אם ממשכנין למה מחזירין וכו' ולא יעשה מטלטלין אצל בניו], ונראה דבל"ז צריכינן להבין דאמאי אינו עובר בנכרי שהלוה לישראל משום דלמפרע ה"ג הרי המלוה לא קנה למפרע רק קה"ג לחוד, ועודנה נשאר ביד ישראל קנין הפירות, ובמטלטלין דיכול למוכרם ולהפקיע לגמרי אזי לכ"ע קה"פ כקה"ג דמי והוא עיקר הקנין, וכמ"ש באות הקדום, ועמ"ש בהגהות והערות ליישב קושי' זאת ע"פ סברת רשב"א ב"ק דף מ"ט ע"ב עיי"ש], אכן בחמץ שאני כיון שהוא ראוי לאכילה וקנין פירות שלו עומד לגמרי נגד קנין הגוף ונגד זה עצמו אמרינן למפרע גובה, דבשלמא בשאר מטלטלין דקה"פ הוא דבר הנפרד מקנין הגוף שהרי יכול להשתמש בו והקנין הגוף דאידך ישאר במצבו אזי במקום שיש גם ביכלתו להפקיע לגמרי אזי הק"פ שלו הוא עיקר הקנין והקה"ג בטל בקלישותו, אבל במקום דלית ליה קה"פ באופן אחר רק שיכול לכלות את קה"ג דאידך לא שייך תו לומר שהוא עיקר הקנין, שהרי ע"ז אנו דנין ואמרינן למפרע גובה, אבל מ"מ קשי' כיון דסוף סוף יש לו קצת קנין בגויה לא גרע מחיוב אחריות דעובר עליו, אכן הן הן הדברים אשר הצגנו ליסוד מוסד בזית רענן ח"ר בדיני דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו (דף כ"ט אות ג'] דלאביי איירי מתניתין באפותיקי מפורש דשוב לית ליה קנין בגויה לכלותו לגמרי שהרי יזיק שיעבודא דאידך וקנין פירות באופן אחר לא משכחת לן בדבר אוכל, אבל לגבי בע"ח אם עשאו אפותיקי הרי לקושטא לית לן ביה משום מטלטלין דיתמי, שהרי אפי' כשכותב לו מטלטלי ומקרקעי לא הוי מטלטלי דיתמי, וכ"מ ברמב"ם פרק י"א מהלכות מלוה הלכה י"א ובמ"מ ובכ"מ שם, וברשב"א בסוגיא דפרה וטלית, [ומעתה תו לא מצטרכינן לחלק בין קנין פירות היכא שקה"ג נשאר בהוייתו לבין היכא שמכלה לגמרי גם את הקה"ג שהרי לא הוכרחנו לכלל זה אלא כי היכי דלא תיקשי מחמץ דס"ל לש"ס דלאביי מותר לגמרי בעכו"ם שהלוה לישראל, ומעתה כיון דעודנה לא יתיישב היטב דסוף סוף יש לו לישראל קנין בגוי', וצ"ל דאיירי באפותיקי מפורש, ובאפותיקי מפורש פקע קנינו כיון דבדבר אוכל לא משכחת לן ק"פ, רק היכא דמיכליא קרנא ובזה יזיק שיעבודא דאידך, וכבר יצא מכלל גדר קנין שאין זה בכלל קנין במאי דמזיק לאידך], ומיושב שפיר קושיי' המהרש"א הנ"ל, דלגבי מטלטלין ממנ"פ אם ראובן הלוה לשמעון תחילה ואח"כ הלוה שמעון ללוי ומת שמעון דאזי לא שייך דינו דלמפרע ובגדר קנין כיון שעודנו לא קנה הלוה את מטלטלין דלוי בשעה שהלוה ראובן לשמעון, ואם הלוה שמעון תחילה ללוי ואח"כ לוה מראובן שאז גם ראובן קנה את המטלטלין מ"מ כיון