זית רענן חלק ב רכב

דהרמב"ן שכתב במלחמות ד' (אשר הבאתיו שם), מסתבר רק לשיטתו דאפי' כשלא הורידו המורישו בתוכו כלל אפ"ה אית ביה תורה זו, ואמרינן שגם ירושה ממילא אלה"פ, ולהכי מפרש דאפי' אמר בלשון מתנה מפורש, משום דלא חיילא מתנה על דבר שהוא שלו מדין תורת ירושה, ואמרינן גביה דירושה אלה"פ, אעפ"י שהמוריש לא נתן רק בתורת מתנה, והיורש זוכה רק בתורת ירושה ממילא, אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דבירושה דממילא לא אמרינן תורה זו, תו א"א לומר בטעמא דמילתא היכא דכתב לו בלשון מתנה מפורש משום טעמיה דהרמב"ן רק כמ"ש לעיל

ברם עיקר הדבר טעמא בעי דמנ"ל לחלק מן הסברא, בין הורידו המוריש ובין שזכה מעצמו בתורת ירושה, וצ"ל בפשטא דמילתא, כיון דנראה בעליל שנתן לראשון ואחריו לשני, ובלתי איפשר להתמצע הדבר ולקיים שניהם, מפני שמנגד לסוגי הדת, להכי אמרינן שנתבטל השני מפני הראשון, ואמרינן אלמלא ידע שהוא קצת נגד דת תוה"ק, אזי לא נתן לשני כלל, כי היכי דלא תיעקר דין ירושה דאורייתא (כמבואר בש"ס ב"ב דף קל"ג הוא סבר ירושה יש לה"פ ורחמנא אמר אלה"פ, וברשב"ם דף קכ"ט:), אבל ליכא למימר להיפוך, חדא דמסתמא. ניחא ליה בירושה דאורייתא, ועוד שא"א להעשות מתנה וזכייה מחודשת ולומר. שיזכה השני מיד אחר מיתתו של הנותן מה שלא זיכה לו כלל, רק שהקדים עוד, את היורש שיזכה בו כל ימי חייו, אבל היכא שלא נתן ליורשיו כלל ונתן לאחר לאח"ז על תנאי, הא חזינן להדיא דניחא ליה בשני, רק התנאי מעכב שלא יזכה בו קודם קיום התנאי, וקחזינן דניחא ליה שיתעקר דין ירושה מפני נייח נפשו דעביד ליה השני

ומעתה מובן הדבר ממילא בדינא דתשו' הרשב"א שנתן לבתו במתנת בריא מעכשיו ואחרי' ליורשה ולא היה לו יורש אחר, ונמצא דאיפשר שיתקיים הדבר בשלימות ולא יגרע אפס מנהו, גם לענין זה שלא יועיל נתינתה לאחרים כמו באחריך ליורשה, דהיינו אם ינתן לאחרים בחיי אביה, אבל היכא שמת אבי' ואח"כ נתנה לאחר, פשיטא דמהני, שהרי ירושה דאורייתא כרוך לעולם בעקבי מתנה כזו, כמו שמצינו בשדה אחוזה, וכמו שכתבנו, וכיון שהענין מתחייב שיתלכד ממילא תורת ירושה נוסף על מתנתו, ומשה"ט יכולה למכור משום שזכתה בתו לאח"מ בתורת ירושה, ונמצא דאפי' להפוסקים דבירושה דממילא ל"א דאלה"פ, אין לו שייכות כלל לנידון זה לענין מכירה ונתינה דס"ל כיון דזכתה בתורת ירושה לקה"ג, מה שלא זכתה מתחלה ע"י מתנה שנתן לה אבוה, וכל היכא דזכה הראשון בקה"ג אזי לכ"ע מהני מכירתו ומתנתו כמבואר להדיא בש"ס (דף קל"ו:) לר' יוחנן, וע"כ לא בעינן לטעמא דאחריך שאני, אלא לריש לקיש דפסקינן כוותיה דקה"פ לאו כקה"ג דמי, והכא דזכתה בגוף ובפירות מש"ה מהני מכירתה להפקיע זכותו דשני]

ז ועתה הבט נא וראה שדברי תשו' הרשב"א הללו לא יתנגדו כלל לדברי פסקו של הרמב"ם הנ"ל, ומרחק רב ביניהם בהבדל הנושאים, אבל בעיקרן יחדיו ידובקו ולא יתפרדו, דהרמב"ם איירי להדיא כשנתן במתנת בריא למי שראוי ליורשו, ואחריו לאיש אחר דעלמא שאינו ראוי ליורשו, ומש"ה פסקא למילתא דלא נשאר ביד יורשי ראשון משום דירושה א"ל הפסק, דכיון דפסקינן כרשב"ג דיכול למוכרו וליתנו לאחרים משום דקה"פ וקה"ג ניתן בידו משום דאחריך שאני, ומש"ה אפי' כשמת אביו הנותן ואח"כ מת בנו הוא המקבל מתנה אפ"ה ל"א דירושה אלה"פ, כיון שבא לידו בתורת מתנת בריא, וכבר זכה בהן לכל דבר שוב אין כאן מקום שיחול עוד תורת ירושה עליו, כיון שאין כאן זכייה מחודשת כמו גבי שדה אחוזה למ"ד קה"פ כקה"ג דמי

וא"ל דמ"מ איכא שמא דירושה אח"כ שיזכה בו לענין זה עצמו להורישו ליורשיו, דהא כיון שאין לו זכייה מחודשת בעצמותו ע"י ירושה זו שוב אין יורשיו יורשין שכבר קדמו אחריך, דכל היכא דלא זכה לעצמו המוריש ע"י שמא דירושה תו א"א שיזכו בו יורשיו, הגע בעצמך למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אזי פשיטא היכא שנתכוין להורישו ליורשיו, אבל הוא לא יזכה בהן כלל דפשיטא שגם הם לא זכו אפי' כשמת אח"כ דכל כמה דלא זכה (היורש) [המוריש] תו ליתא בתורת ירושה, וראיה לזה מנדרים (דף ל"ד] גבי ככר של הפקר והקדישה ואח"כ נטלה להורישה לבניו דמעל לפי טובת הנאה שבה, וכתב הרא"ש שם דלמ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פשיטא דלא זכו בה, משמע להדיא דאפי' כשמת אח"כ ליתא בתורת ירושה כיון דלא זכה בהם המוריש, והשתא נלמד דינו של הרמב"ם הנ"ל במכל שכן מהאי דשדה אחוזה דאמרינן למ"ד קה"פ כקה"ג דמי, אע"ג דחיילא אח"כ שמא דירושה לתמצית קה"ג, אפ"ה לא הוי זכייה מחודשת לענין זה שיחול עליו שמא דירושה, מכ"ש בדינו הנ"ל שהוא לא זכה ולא מידי ע"י שמא דירושה כיון שכבר זכה לכל דבר ע"י מתנה דמעיקרא, ממילא מובן דה"ה אם מת הנותן קודם שהגיע לידו מתנה זו שזיכה לו ע"י אחר ג"כ לא שייך ביה לומר דירושה א"ל הפסק, דממנ"פ אם רוצה לזכות ע"י כחא של מתנה שזיכה לו אביו בקנין ע"י אחר, אזי כבר זכה למפרע ע"י קנין דמעיקרא ושוב אין כאן מקום לחול עליו שמא דירושה, דהא כבר הקדמנו לעיל [אות ה'] דגבי מתנת בריא והוא בריא תו לא נכנס בו כלל דין ירושה במתנה זו, ואם אינו רוצה כלל בתורת מתנה זו רק ע"י ירושה דממילא הרי זה רק כמו ירושה דממילא, וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבירושה ממילא ל"א דירושה אין. לה הפסק, (והא דהצריך הרמב"ם שם (בהלכה ו') לומר גבי תנו לבני שקל וכו' ואם מתו יירשו אחרים וכו' דאמר להדיא לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, (דהוא) אע"ג דס"ל דבירושה דממילא דכיון שלא נתן להם אלא שקל בכל שבת, תו לא זכה בתורת ירושה ע"י הנותן רק משום ירושה דממילא, היינו משום דניחא ליה למימר דמילתא דפשיטא נקט גם כשצמצמו ונותר אחריהם משקלם בכל שבת אפ"ה ינתן לאחרים, ול"א דכבר זכו בהם היורשים, היינו משום שאמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, ואפי' את"ל דלא איירי כשהשלישו ביד שליש אפ"ה אתי שפיר משום דאיפשר דמיירי באופן זה]

אולם הרשב"א [מיירי] בשאחריך ראוי ליורשו דנשתנה דינו ע"י ירושה לזכייה מחודשת ומש"ה שפיר מהני מה שנשתנה אחר מות אביה

ח תבנא לדינא דנידון דידן דגם את"ל כדעת הסמ"ע מובא לעיל [אות א'] דתרווייהו בעינן שהושלשו ביד שליש, ושיאמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, ובעובדא דא דלא אמר הכי, נמצא דהדרא לדינא דירושה אלה"פ, ואי משום שהקנה להם. במתנת בריא עודנה יש לומר דדוקא נקט הרמב"ם כשהיה בריא כמש"ל באות ב'], איברא דזהו היכא שהקנה ליורש עצמו במתנת בריא מעכשיו, לכן כשהוא שכ"מ אפ"ל דמ"מ לא נפקע שמא דירושה, ולהכי אמרינן דא"ל הפסק, אבל בנ"ד שהקנה לאחרים במתנת בריא מעכשיו ע"מ להקנות ליורשים בכל שנה ושנה סך מסויים, וכן לזרעם ולזרע זרעם, הכל ע"י כח וזכות שיש לאפוטרופסים בקנין גמור מעכשיו, אזי פשיטא דלא שייך לומר על המותר [דהיינו מן השנים הנותרים] דירושה אין לה"פ, כיון שלא הניח אחריו בתורת ירושה כלל, ואפי' לדעת הרמב"ן דמספקא ליה בתירוצם של הפוסקים הנ"ל באות ג'] גבי תנו שקל לבני בשבת, דעל השקלים שלא זכו עדיין ל"ש בזה משום ירושה א"ל הפסק, ורמב"ן השיב דמ"מ זכו היורשין ממילא, וס"ל דגם בירושה ממילא אמרינן דא"ל הפסק וכמ"ש לעיל, איברא כל זה כשלא נתן והקנה לאחרים במתנת בריא מעכשיו, אבל בנידון דידן לית מאן דפליג דלא שייך כלל לומר תורה זו, שהרי הקנה את, גופם של החצירות והבתים לאפוטרופסים בקנין גמור מעכשיו, ומן הפירות יתנו מדי שנה בשנה לזרעם ולזרע זרעם, ואם ימכרו לאחרים. אזי לא יותן להם עוד רק ינתנו לת"ח שיבררו הם, אזי פשיטא לכ"ע דל"ש בפירות שלא זכה מעולם דין זה כלל וכלל

ט גם אין לדון ולערער בזה מדברי ב"י [סי' רמ"ח בסעיף ט'] שכתב בשם הרשב"א, וז"ל ועוד כתב ז"ל וכדי שלא ישתבש אדם. בהלכה זו, ללמוד ממנה לאותם שכותבין בשטרי מתנה ומקח לך וליורשיך ולבאים מכחך, שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן, אני כותב שלא נאמר דברים שבשמועה זו אלא באומר אחריך, אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא, שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק, שכן כותבין למכור ולמשכן וכו' וא"צ כי אם לשופרא בעלמא עכ"ל, א"כ גם בנ"ד נימא שזרעם וז"ז לא יזכו בחלקם מכח הנותן והאפוטרופסים רק מכח מורישם, וא"כ דמי בזה למ"ש הריב"ש [בסי' קס"ז] במי שנתן במתנת שכ"מ לבתו במקום בנו ואם תמות יותן לבנו, ולאח"מ בנו יהיה מחציתו להקדש ומחציתו למי שראוי לירש, ופסק שם דגם בזה אמרינן דירושה א"ל הפסק ולא זכה הקדש רק מי שראוי לירש יטול כל חלק הבת, הרי דאע"ג דמתחלה בא ליד הבת בתורת מתנה, מ"מ כיון שהגיע אח"כ ליד בנו מבתו בתורת ירושה שוב. אלה"פ, וא"כ בנ"ד נמי נימא דאע"ג שזרעו זכו מן האפוטרופסים, מ"מ זרע זרעו כבר זכו ממורישם, ומה שכתב לזרעם ולז"ז לא שיזכו גם הם מן האפוטרופסים רק לשופרא דשטרא, דז"א דעד כאן לא אמרינן דלשופרא בעלמא כתב כן, אלא היכא שלא הטיל תנאי בזכייתם, אבל היכא שהטיל דבר תנאי בזכייתם, הרי חזינן דעודנו לא נתקן מרשותו לגמרי, דאל"כ היכי מטיל תנאי בדבר שכבר יצא