זית רענן חלק ב רכא

הרשב"ם [קכ"ט: בד"ה אם אמר] דמסתמא ניחא ליה בירושה דאורייתא הגם שנתן רק לאחד מן היורשים, דכיון דלר' יוחנן בן ברוקה התורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה, לכן כל מה שנתן לו דין תורת ירושה דאורייתא עליו, ולהכי אמרינן דמסתמא לא ניחא ליה לעקור תורת ירושה דאורייתא. אולם הרשב"ם ס"ל כן רק היכא דאמר בלישנא מיצעי כגון נכסי לך, וכדומה. אבל כשאמר לשון מתנה מפורש הרי חזינן דעקר, ועיין במלחמות ה' (גבי סבתא בס"פ יש נוחלין) [בפ' יש נוחלין גבי הא דשלח רב אחא בריה דרב אויא] דמפרש בטעמא דרי"ף וסייעתו, משום דאי איפשר שיחול לשון מתנה ודין מתנה על מה דאית ליה בתורת ירושה דאורייתא, ומש"ה סבירי להו דלא מהני אפי' כשאומר בלשון מתנה מפורש, ואפי' היכא שנתן רק לאחד מהם מ"מ דין תורת ירושה דאורייתא עליו]

אבל הרמב"ם בחר לעצמו כעין סברת הרשב"ם הנ"ל, ומשה"ט ס"ל דאפי' כשאמר בלשון מתנה מפורש ואמר לא משום ירושה רק מתנה, מ"מ לא יצא בזה מתורת סתמא, דאמרינן דדעתיה דאינשי על תורת ירושה דאורייתא, והא דכתב ליה בלשון מתנה כדי לייפות כחו, והוא דכמו דאמר רב אשי בקידושין [ד' כ"ו] הובא לעיל [אות ג'), ועיין ב"ב [ד' ז':] גבי אחין ושותפין שחלקו דאין להם דרך זה על זה וכו', וכן פסקינן בש"ע סימן קע"ג] להכי כתב לו בלשון מתנה כדי לייפות את כחו, אבל לא לגרע כחו של ירושה הוא דאתי עליה ומש"ה אין לה הפסק כדין תורת ירושה דאורייתא

אבל כשאמר בפירוש לא משום ירושה רק משום מתנה והרי הפסקתי', דחזינן דאתי עליה בלשון מתנה זו גם לגרע כחו בפירוש ומש"ה יש לה הפסק, כיון שהוציאו מדין ירושה לגמרי, ורק בתורת מתנה לחוד הוא שהורידו לנכסיו וכדין מתנת שכ"מ דמהני בדיבורא לחוד, ועיין

ה לפום דברינו אלה ניחא ג"כ הא דצירף הרמב"ם בלשונו הצח שם בהלכה ה'] אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' עכ"ל, דכיון שהקנה לו מעכשיו ולא עלה על דעתו אז משום ירושה כלל, כדרך כל הבריאים וא"כ לא מיבעיא אם כבר זכה בו הראשון בעוד הנותן חי משום מתנה, אזי שוב אי איפשר לחול עליו דין ירושה כלל [וכמ"ש באות ג' ראיה לזה מסוף פ' השולח גבי בן שקנה מאביו, ואע"ג דאנן פסקינן קה"פ לאו כקה"ג דמי, אבל באחריך שאני דהתם בוודאי יש לראשון קה"פ שהוא כקה"ג וכמבואר בב"ב (ד' קל"ו) סוגיא דאחריך, אלא אפי' אם מת הנותן ועודנו לא זכה המקבל הראשון שראוי ליורשו, אפ"ה יש לה הפסק ולא מצי היורש למימר לא ניחא לי בתורת מתנה רק משום ירושה, שכבר כתבנו לעיל [אות ג'] דכל היכא שלא הורידו הנותן ליורש בתוך נכסיו אזי יש לה הפסק אפי' בירושה דממילא, רק בשכ"מ הוא דאמרינן אפי' כשאמר בפירוש משום מתנה, דדעתו היה מסתמא גם על ירושה דאורייתא רק לייפות כחו הוא דכתב ליה גם בתורת מתנת שכ"מ, ומשה"ט נמי גם בשכיב מרע שנתן במתנת בריא בקנין מעכשיו, לא פסיקא ליה מילתא לומר שרק משום תורת מתנה הוא דניחא ליה ולא משום ירושה, דכיון דדואג ומיצר על איבוד עולמו ושהגיע קצו עדיין י"ל דניחא ליה בתורת ירושה, ולייפות כחו כתב לו גם משום מתנה מעכשיו

ו ועתה עלה באר ענו לה, שכל הפוסקים מודים לרבינו בזה, וגם הרשב"א בתשו' אינו חולק על דבר פשוט כזה, ומסתבר בטעמא, רק דברי הרשב"א על מבוכה אחרת נאמרים ונשנים, כאשר נציגם פה לעומת הקורא נעים, וז"ל [בסימן אלף קמ"ז] הצריך לעיקר הענין. שאלה, ראובן לא היו לו בנים כי אם בת אחת ונתן לה כל נכסיו במתנת בריא. ומת, ואח"כ הלכה הבת ונתנה הנכסים לאמה ומתה. וכתב בתשובתו וז"ל, עוד נראה שאין לנותן בן או בת זולת הבת הזאת, ומיד שמת האב נתרוקן כל הזכות לבת שאין אני רואה שאמר האב במתנתו ואם תמות הבת יירשו אחרים תחתיה, ולא עוד אלא שאפי' אמר כן לא אמר כלום, לדעת הגאונים ז"ל שאומרים שאין לשון מתנה למי שראוי ליורשו אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק באיזה לשון שיתן אלא א"כ מסר הדבר הנקנה ליד אחר, כאותה ששנינו תנו לבני שקל בכל שבת, ואם אמר אם ימותו יירשו אחרים תחתיהם, בין אמר תנו ובין אמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל, וזה לא מסר ביד זה אלא שטרי מתנת הבת לא זולת זה עכ"ל. ודברי קדשו נעלמים ונפלאים מעיני כל מעיין בצדק, כיון דעיקר שאלתו היה אם נתינת הבת שנתנה לאמה מהני ונראה בעליל מד"ק דפשיט ליה דמהני מתנתה כשם דירושה אין לה הפסק, שהרי כתב אח"כ שרק מפני שהיתה קטנה בשעה שנתנה, הוא דלא מהני מתנתה בקרקעות, וא"כ מאי האי דמברר לן כזאת ממה שאמרו דירושה א"ל הפסק, ומאי ענין שמיטה אצל ה"ס, ועוד כיון שהקדים שלא הניח אבי' בן או בת חוץ מזאת וא"כ יורשי' המה יורשי אבי', ותו ל"ש כלל לדין ירושה שא"ל הפסק, דכ"ז נאמר ונשנה [רק] כשהניח שני בנים ונתן לבנו ואמר שאחריו לבן השני, שגם ששניהם יורשיו מ"מ יורשי הבן הראשון יורשין אותו מדין דירושה א"ל הפסק. אבל בנידון זה אין לזה מקור ושורש

לכן נראה לפענ"ד לגלות עומק דברי קדשו, והוא דאיתא בעובדא דרב ביבי בר אביי [ב"ב ד' קל"ז:] דהיכא שאמר נכסי לך ואחריך לעצמי הגם דפסקינן כרשב"ג דבאחריך לפלוני יכול הראשון למכור וליתן, אבל כשהוא לעצמו לא מהני מכירתו, ואיתא שם בפוסקים רבותינו קדמאי ברמב"ן שם] דגם כשהניח ליורשיו דינו כמו שהניח לעצמו, ומש"ה גרסי גבי סבתא ובתרה לירתה, ול"ג לירתאי דא"כ היכא איתא שם דאי קדמה סבתא וזבני זבינה זביני, [עי' ברז"ה בעובדא דסבתא ד' קכ"ה:] ופשיטא ליה לרשב"א דה"ה כשנתן לבנו ואחריו למי שראוי ליורשו, דג"כ ל"מ מכירתו כיון דחזינן דעתיה שישאר עזבונו אצל יורשיו, וכן נראה מצד הסברא כמו שמבואר ברמב"ן (ד' קכ"ט:) וכן הוכיח מן הגמרא שם, לענין ירושה א"ל הפסק דגם בששניהם בניו הדין כן]. ומעתה דעת לנבון להתבונן בזה היטב, דכשם דאמרינן בבן שקנה שדה מאביו ומת אביו ולא הניח יורש אחר זולתו, דלמ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי, כשמת אביו אח"כ, דממילא נגרר הענין מצד הסברא פשוטה שיש לו דין שדה אחוזה אפי' לגריעותא של הבן, שהרי התם כשהקדישה אחר שמת אביו הוגרע כחו של בנו ע"י ירושה זו, שאז חוזרת ביובל לכהנים שבמשמר, אעפ"כ נגרר ממילא ע"פ סוגי הדת מצד הסברא פשוטה דין תורת ירושה עליו, כיון שיש לתורת ירושה על מה לחול, וכשם דאמרינן שיש לו דין תורת ירושה להורע כחו מכש"כ ליפוי כחו, וא"כ ה"נ בנידון זה כשנתן לבנו ואחריו ליורשיו ומת הנותן בינתיים, דאז חל דין תורת ירושה כיון דמעיקרא לא היה בכחו למוכרו וליתנו לאחרים, שהרי לא זכה אז אלא מכח נתינתו, וכיון שהניח ליורשיו אחריו, אמרינן דאינו יכול להפקיע זכותו של יורשיו. ומעתה כשם דאמרי' דירושה דאורייתא לא ניתן להפסיק מיוצאי חלציו, ה"נ אמרינן בקו השוה דירושה דאורייתא לא ניתן לחצאין, והשתא אם נימא דאינו רשאי למוכרו גם כשמת אביו קודם שנתנו לאחרים, נמצא שאתה מחצן ומחלקן בתורת ירושה דאורייתא עצמו וזה נגד סוגי הדת, להכי אמרינן דכיון שקודם שמת אביו לא ניתן בידו כח וזכות ליתנה לאחרים כיון שגם השני הוא יורש דאורייתא אחריו, נמצא שלא היה לו כל ימי חיי אביו רק קה"פ לחוד, ואנן פסקינן דקה"פ לאו כקה"ג דמי, [והגם דאחריך שאני דהתם בוודאי יש לראשון קה"פ שהוא כקה"ג. אמנם התם הוא רק מדחזינן דהראשון יכול למכור. אבל כאן דאינו יכול למכור שוב הדרינן לכללא], אז שוב כשמת אביו נתגולל בידו בתורת ירושה דאורייתא גם קנין הגוף כדאיתא בס"פ השולח] זכות נוסף על המתנה ראשונה, וחיילא דין תורת ירושה ממילא על זכות שהיה לו ע"י נתינת אביו בראשונה, וזהו שהוכיח הרשב"א במשקל, דכמו דאמרינן בזה דירושה אלה"פ, ה"נ נידון ממילא כשמת אביו ואח"כ נתנו לאחרים דמהני אפי' כשגם אחריך ראוי ליורשו, והא דלא מהני כשנתנה לאחרים, היכא שאחריך ראוי ליורשו, זהו בחיי אביו

וגם מ"ש בב"י [סי' רמ"ח] בשיטת הרשב"א דס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל דהיכא דלא הורידו כלל להראשון לא בתורת ירושה ולא בתורת מתנה רק שהוא יורש ממילא, תו לא אמרינן בזה דירושה אין לה הפסק, אינו חוצץ לדברי תשובת הרשב"א הנ"ל, דזהו דווקא היכא שלא הורידו כלל לנכסיו. אבל בנידון דרשב"א הנ"ל שהורידו בנכסיו במתנה גמורה מעכשיו במתנת בריא, רק שנתגולל עליו אח"כ גם דין תורת ירושה, אמרינן דכיון דמעיקרא כשנתן לו נודע לו ג"כ שע"פ סוגי הדת יחול עליו ממילא גם דין תורת ירושה, הרי זה כאילו הורידו על אופן זה, כיון דלא סגי בלא"ה

[וביותר ביאור הדבר נתבונן בטעם נכון, דבע"כ צ"ל בטעמא דהפוסקים דל"א ירושה אלה"פ אלא כשהורידו המוריש בתוכו לאח"מ אפי' בלשון מתנה, דמסתמא ניחא ליה בירושה דאורייתא שלא תיעקר, ומה שאמר בלשון מתנה ליפוי כחו הוא דקעביד (כמ"ש לעיל באות ד'), ומובן מזה דטעמיה