זית רענן חלק ב כב

קר במסוים ונשתקעו שהב"ע. אזי באיש אחר יכולין זטו"ה לחוד או אה"ע לחוד לשנותן אפי' לדבר רשות. ובדרך חילול והפקעה דוקא, דאע"ג שביטל דעתו נגדם, מכל מקום במה תיפקע קדושתן. וגם לגבי איש אחר אפי' בדבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע נמי דינא הכי. וכן משמע להדיא מדברי המרדכי בנדר קרקעו. דמתרץ התם על קושיתו מב"ב דהתם בזטו"ה במא"ה. ש"מ דהכא איירי בחד מנהו. וגם כשעדיין לא בנו בוודאי לא נשתקע שהב"ע. והיכא שכבר נתקדשה, מקורו מתירוצו שם דמתרץ על האי דמנורה דערכין. ולפי מ"ש לעיל באות ג']. ובאחד מבה"ע אזי בחד מהנך, דהיינו דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע. אין יכול לשנותן ע"י חד מהם אלא דווקא ע"י שניהם דהיינו זטו"ה ובמא"ה ואז יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות. ובחד מהם א"י לשנותן אלא לעילוי יתירא. ובשניהם בעינן דרך חילול והפקעה דווקא. וזהו ששנינו להדיא בפרק בני העיר ובדבר מסויים אזי אפילו לעילוי ובדרך חילול יכולין הבעלים לעכב ולמחות. רק שניהם יחד זטו"ה במא"ה יכולין למכרן בדרך חילול ולעילוי דווקא. אבל לצורך עילוי בלא חילול אסור. כגון להלוותן או למשכנן

ז ועתה נביא הנה פרטי הדברים ונבאר מקור הדברים בדרך קצרה: אן מה שכתבתי לעיל [באות א'] נראה דזהו אליבא דכ"ע דלקושטא פסקינן דהזמנה לאו מלתא. ואפי' לדעת הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט ס"ק ד'] דגביית המעות הוי מעשה. והמ"א סי' קנ"ג ס"ק ה'] ובט"ז שם ס"ק ב'] מחולקים עליו. ונראה דלקושטא לא פליגי רק דאסברו הדבר בסברות שונות קצת ולכ"ע לא נתקדש המעות שנגבה. אע"ג שעשה מעשה רבה. וכן כשגבו לצורך המת אין עליו שום נדנוד איסור מתורת איסורי הנאה. שהרי האורג בגד למת כבר טרח במעשה יתירא. רק לענין איסור הורדה ממצוה זו שנגבה לצורכו. אסברי' ליה הש"ך דדמי כאילו הגיע כבר לתכליתו. שלצורך מצוה שגבו כבר הגיע לתכליתו. שהרי עתה כבר סיפקו די הצורך למצוה זו. ומשו"ה הוא דאסור לשנותן לפחותה הימנה. והמ"א והט"ז אסברו משום כחושי מצוה וביזוי מצוה. אבל כ"ע מודים דכל זמן שלא התפללו בתוכו ולא התחילו במצוה שנגבה בעדו. דעדיין לא נתקדשה. ואינן צריכין לתורת חילול והפקעה. ומשו"ה גם בני העיר לחוד יכולין למשכנן לצורך עילוי וזטו"ה במאה"ע יכולין לשנותן לדבר רשות אפי' בלא מכירה כלל

ובזה יתיישבו דברי תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי לפום רהיטא. והש"ך הביאן יחדיו שם. גם יתיישב לן קושי' הש"ך שם על מש"כ הרא"ש ומשום הזמנה אין לאסור. דאפי' למ"ד הזמנה מילתא הוא הני מילי וכו' אבל האי כטווי לארוג דמי. וז"ל שם, וצ"ע דאפי' למ"ד הזמנה מילתא היא. מ"מ הא מקדושה קלה לחמורה שרי ולדברינו ניחא והכי פירושו דאם נימא דהזמנה מעליותא היא והוה כאילו כבר חייל הקדושה על הדמים איך אפשר להחליפן לת"ת בלא חילול כלל. במה תיפוק קדושתן שהרי נגבה לבהכ"נ שעתידה שתתקדש תמורת הדמים. ועתה ניתנם למלמדים או לתלמידים לצורך חולין ממש וע"ז משני דהכא אליבא דכ"ע עודנו לא ירדה לתורת קדושה כלל

ודע דעיקר דין זה שם (סי' רנ"ט ס"ב] איירי דווקא בבני עיר לחוד או בזטו"ה לחוד. אבל שניהם יחד יכולין לשנותן אפי' שלא ע"י חילול ואפי' לדבר רשות לצורכי הקהל וכמש"כ בטעם הדבר ואעפ"י שקיצר בשו"ע אכן מקורו מתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד] ושם מוכח דאיירי בבה"ע לחוד. וז"ל, על אודות הצדקות שמתנדבין לצורך ביהכ"נ או לצורך בני עיר יכולין בני העיר לשנותן לצורך ת"ת שהוא עילוי קדושה חמורה כדאיתא במגלה בני העיר שמכרו רחובה וכו' אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' וע"ש. הרי להדיא דאיירי בבה"ע לחוד. שהרי גם התם שרי בשניהם יחד. ואפי' לדבר רשות שרי. מה אמרת דשאני התם שהיה בדרך חילול ונפקע הקדושה דאם כן גם לעילוי אמאי שרינן הכא. שהרי התם לא שרינן אפילו לצורך עילוי רק בדרך מכירה וחילול. אבל לאוזפי ולמשכוני אסור והכא מוציאין המעות לגמרי לחולין. רק שהוא לצורך עילוי. סוף סוף במה תיפקע קדושתן. אלא ע"כ צ"ל שעדיין לא חיילה שום קדושה על המעות. וכן על ביהכ"נ גופא כ"ז שלא התפללו בתוכה אם כן ממילא נשמע כשם דהתם שרינן בזטו"ה במא"ה בדרך מכירה וחילול אפי' לדבר רשות. ה"ה נמי דשרי הכא לד"ר אפי' בלא מכירה וחילול. ואפי' לדעת רמב"ן מובא בר"ן ריש פרק בני העיר דס"ל דבהכ"נ הוה כתשמישי מצוה. ועיקר הדבר משום ביזוי מצוה ואכחושי מצוה, וביזוי מצוה איתא גם בדמים שנגבה לחוד כמ"ש המ"א וט"ז מ"מ גם לדעתו בע"כ צ"ל דדווקא היכא שכבר התפללו בתוכה. דמ"מ אית בה משום קדושת כבוד כמ"ש שם להדיא. משא"כ כשעדיין לא נתקדשה ולא התחיל בעשיית המצוה. דהרי להדיא מבואר שם גבי ליבני דבחדתא לית לן בה

ב מה שכתבתי [באות ב'] לחלק בין דבר מסויים לגבו מעות ובנו ביהכ"נ מנדבותם, מקורו הוא מערכין ממנורה, ובלא נשתקע שם הבעלים, והוא טעמו דהמרדכי שם פ' בני העיר כשהתנדב קרקע לביהכ"נ משום דהוה דבר מסויים, ולא נשתקע שהב"ע, ומשו"ה אין יכולין בני העיר לבד לשנותן אפי' לצורך עילוי רק בהדי זטו"ה ולעילוי דווקא. ובזה נשתנה דבר מסויים מדבר שאמ"ס, דבדבר שאמ"ס יכולין בה"ע לחוד לשנותן לצורך עילוי, וזטו"ה במאה"ע אפי' לדבר רשות ואפי' למשתי ביה שכרא. ובדבר מסויים בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולצורך עילוי, כדמשמע פשטא דשו"ע [בסי' קנ"ג סעיף י"ד]. ואפי' לדעת מ"א [בס"ק ל"ה] זהו כשאיננו מאנשי העיר. אבל באחד מאנשי העיר בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולעילוי יתירא. ובזה יתיישב קושית המ"א שם [ס"ק ל"ו] וז"ל וצ"ע דמביהכ"נ לביהמ"ד כמ"ש ביו"ד [סי' רנ"ט ס"ב] דאפי' הבעלים מעכבין שרי. דהתם שהתנדבו מעות איירי לצורך ביהכ"נ והכא איירי בדבר מסויים

ג] מש"כ לחלק במנורה דאיכא תרי גווני היכא דספקי רשאין לשנותן אפי' בני העיר לחוד ואפי' הגבאי לבדו. אפי' למצוה הפחותה ממנו כמש"כ לעיל [באות ד'] בשם הרא"ש. והיכא דלא ספקי וכבר נתקדשה. אזי בעינן עילוי יתירא וזטו"ה במא"ה מפני שהוא דבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע. טעמא וחילא דידי משום דדמי לדינא דמרדכי הנ"ל מובא לפסק הלכה באו"ח שם סעיף י"ד] ואסבריה למילתא משני מימרות דר' יוחנן בערכין [דף ו'] דמעיקרא דמחלק בין דבר רשות לדבר מצוה, דשמע מינה דאיירי אפי' במצוה כל דהו, משום דהתם איירי בדספקי וכמ"ש מהרי"ק, והסברתי הדבר מפני דמעולם לא נתקדשה וכל דבר מצוה הוה לגבי מה שנדר לעילוי יתירא, ומימרא שניה דר"י דמחלק בין נשתקע ללא נשתקע, ובין ישראל לנכרי, ושקלינן וטרינן התם דבע"כ איירי לדבר מצוה דבדבר רשות אפי' ישראל נמי לא, ומשום דמשמע דאפי' ישראל דומיא דנכרי נמי אסור, ואמאי, הא כשהנודר איננו מאנשי העיר לא מחלקינן בין נשתקע ללא נשתקע, ואפי' בני העיר לחוד יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות, אלא ודאי דמימרא שניה דמחלק בין נשתקע ללנ"ש מיירי בשכבר נשתמשו במנורה ונתקדשה כבר, דהיינו בדלא ספקי, ונתקדשה ע"י שהאירה למתפללין. כמ"ש הש"ך שם דדמי לביהכ"נ, ומשו"ה אפי' כשאיננו מבה"ע, מ"מ אסור לשנותן ע"י בה"ע לבד רק לצורך עילוי, או אפי' לדבר רשות ובדרך מכירה וחילול דוקא, דאל"כ במאי תיפקע קדושתן, והתם משמע דשרי לשנות המנורה עצמו, ומשו"ה קשיא ליה דאי בדבר רשות אפי' ישראל נמי לא

ובזה מרווח לן לישב דברי תוס' שם בד"ה אילימא לדבר רשות וכו' יעויי"ש, וצווחו ע"ז שהוא נגד כל הפוסקים דבנשתקע שרינן אפי' לדבר רשות, כמבואר ברמב"ם ושאר פוסקים, וכדאי' בסעיף ג' אמנם זה אינו. דהתם איירי בדספקו ולא נתקדשה מעולם. ותוס' קאי על מימרא שניה דר"י. דבע"כ איירי בדלא ספקי ונתקדשה. דאזי אפי' זטו"ה במא"ה אין יכולין לשנותן בין לדבר רשות ובין לדמ"צ. רק דרך מכירה וחילול דוקא. והתם משמע דקאי על המנורה עצמה. ובזה יתישב היטב דברי מהרי"ק שסותרין אהדדי להדיא. דבשורש ה' מסיק שם דמותר לשנות מעות א"י לצורך ביהכ"נ בירושלים משום דהיא מצוה רבה. ועיין בתשו' סי' קכ"ח שמוכיח זה מירושלמי דביהכ"נ הוה מצוה יתירא מלחלק לעניים. ואע"ג דלא קביעי ויפסידו העניים. והוכיח זה ממנורה דיכולים לשנות לדבר מצוה אפי' בלא נשתקע. ולדבר רשות בנשתקע. והלא פשיטא שאין חוזרין ונפרעין מנורה אחרת. דא"כ אפוכי מטרתי ל"ל. ועוד דס"ס בין וכו' אלא הטעם משום שהוא טרחא יתירה לגזברים יעיי"ש ובסי' קכ"ח פשיטא ליה דאיירי בדספקי. ואם כן נסתר דינו ועיקר הוכחתו בשורש ה'. ולדברינו ניחא היטב. דבשורש ה' הוכיח כן