זית רענן חלק ב ריח

פלוני רבע שורי, דאיתא בסנהדרין [דף י'] אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו ל"א, וכן לס"ד התם דאצל אשתו ל"א, היינו משום דעל עצמו דוקא שאין עליו תורת עדות כלל, ומש"ה לא שייך ביה לומר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אבל גבי ממונו שהעיד על רביעת שורו, שהרי הקפידה התורה לדונו בכ"ג, ולפיכך זה העדות אינו כמעיד על עצמו אלא כמעיד על קרובו, דיש בו תורת עדות רק שפסלה רחמנא, מש"ה יש בו מיגו וגרירה, ואמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועיי"ש ברש"י וברמב"ם פי"ב מהלכות עדות ה"ב] שפסקו שם שנתקיים ג"כ לגבי ממונו, והיינו משום תורת מיגו וגרירה, והוא כדעה שניה שבמרדכי, שהבטל נמשך אחר המקיים, (וראב"ד דס"ל התם דבטלה כולה, לא נשמע מזה דס"ל כדעה ראשונה שבמרדכי, שהקיום נמשך אחרי המבטל, דשאני התם כיון דגלי קרא דאז נמצא אחד מהן קרוב או פסול דבטלו כולם, ולהכי אמרינן נמי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו שמבאר הרא"ש ספ"ק דמכות בשמו], ולפ"ז ממילא מובן לחלק בין דבר דאית ביה צד הקנאה דאז נכנס לכלל סוג מיגו וגרירה, ודמי לפלוני רבע שורי, ובכגון זה פליגי רבוותא במרדכי, אם המקיים מושך אחריו את הבטל, או להיפוך, אבל בדבר שלא שייך ביה קנין כלל, דמי לפלוני רבעני שאין אחד מבטל ולא מקיים את האחר עמו, וכל א' עומד כדינו, ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם עצמו [פ"ז מהלכות מעילה ה"ב] גבי מעילה ע"י שליח, שכתב ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר, הרי שהמבטל מושך אחריו גם את המתקיים, ועיי"ש במתק לשונו הזך שמיישב זה, שכתב וז"ל, שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, וכוונתו כיון דהמקיים בעצמותו חידוש הוא שהרי בכל התורה אין שליח לדבר עבירה, ולהכי אינו מן הדין שיהיה לו תורת גרירה להמשיך אחריו את הבטל

גם בדברי הרמב"ם [בפ"ט מהלכות אישות ה"ב] גבי ה' נשים שמביא תירוצא דש"ס קידושין [דף נ"א] באומר הראוי לביאה (משמע) דבלא"ה גם הנכריות אינן מקודשות, ולכאורה נשמע מדבריו שהבעל מושך גם את המקיים, וגם אפי' היכא שאינו ראוי כלל, שהרי האחיות בהדי הדדי אין בהם צד קידושין כלל, ודלא כחילוקו של המרדכי וסמ"ע הנ"ל, איברא כבר כתב הר"ן בקידושין שם דשאני התם דדמי לקונה שדה ונמצא חצי שאינו שלו, שהלוקח יכול לבטל את כל המקח, שלא נתרצה אלא לכולו, וה"נ גבי קידושין עיי"ש, והנה בקצוה"ח [סי' ר"י] תירץ בשם תלמידו את דברי הרמב"ם דס"ל כדעה ראשונה שבמרדכי וכחילוקו של ההג"ה הנדפס במרדכי שם שמחלק בין זוכה א' לשנים, ומש"ה גבי את וחמור שהזוכים מחולקים אין הא' נמשך אחר חבירו, משא"כ גבי מטלטלין ומטבע שהקנה לא' בקנין סודר, אמרינן שהא' מבטל חבירו, ומשה"ט גבי קידושי אחיות שהזוכה הוא הבעל קנה כולם אזי הבטל מושך גם האחרים אחריו, והקצוה"ח הסכים עמו, ולדברינו הנ"ל מוכח מדברי הרמב"ם להיפוך דלא ס"ל כדעה זו במרדכי, אלא שהמקיים מושך את הבטל שיתקיים כולו, מאי אמרת דשאני אחיות שאינן ראוין להתקדש יחד לעולם, דא"כ ה"ז דומה לפלוני רבעני דפלגינן דיבורי', כיון דאדם קרוב אצל עצמו ואינו כלל בגדר עדות כמבואר בראב"ד הנ"ל, וזהו סברת המרדכי עצמו וכמו שכתבנו, ונמצא שגם לדעה זו במרדכי דגבי מטלטלי ומטבע נתבטל הקנין בכולו, מודה באחיות, דשאני התם שגם המטבע איתא בתורת הקנאה, משא"כ גבי אחיות דליתא בתורת קידושין כלל

ועיין בב"י חו"מ [סי' ק"ה] דפסק בתופס לבע"ח וגם בעד עצמו במקום שחב לאחרים, דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, והסמ"ע שם [בס"ק ג'], והע"ש, והב"ח, ובעל משאת בנימין, חלקו עליו, והש"ך [בס"ק ב'] מקיים את דברי ב"י, משום מיגו דזכי לנפשיה עדיף ממיגו דאי בעי זכי, שהרי אפי' למ"ד דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי, מ"מ בשנים שהגביהו אמרינן מיגו דזכי. ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הב"י מדעת הרמב"ם הנ"ל דס"ל בפלוני רבע שורי דדבר המקיים מושך וגורר גם את הבטל שיתקיימו בהדי הדדי, אך יש לסתור דשאני התם דאי איפשר לחלק ולקיים מקצתו, דא"כ הרי נתבטלה כולה כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ גבי תופס לבע"ח ולעצמו, דאיפשר לחלק זכיותיו ולומר דלגבי עצמו מהני ולא לגבי חבירו, כאשר תמה בס' נתיבות המשפט שם על ראיית הש"ך, אולם נראה ראיה לדברי ב"י הנ"ל מקידושין (דף מ"ב] דס"ד דגמ' שם להוכיח דין שליחות משחיטת פסח, ודחי הש"ס שאני התם דאית ליה שותפות בגוויה, הרי להדיא דאמרינן מיגו שנתקיים מקצתו נתקיים כולו (ושם לא הוי מקושר, דדמי לשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר כמבואר במשנה ג' פ"ה דפסחים], הגם דלמסקנא לא צריכינן לזה, מ"מ הסברא דפשיטא ליה לש"ס לא זזה ממקומה

ועיין ב"מ [דף ח'] גבי שותפים שגנבו לפירש"י שם שא' הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, ומביא ראיה דבכגון זה קנה חבירו מב"ק (דף ע"ח], ובתוס' הקשו ע"ז דהתם בב"ק בטביחה איירי שיש שליחות, ונראה ליישב דעת רש"י דהכי אזדא ראייתו, דכיון דאמרינן שם במסקנא דשותף שטבח א' מהם לדעתו ולדעת חבירו, דשניהם חייבים בד' וה', ולא אמרינן דטבחו כולו בעינן [שבת דף צ"ג:] או ד' וה' אמרינן ולא לחצאין, וכיון שכן ממילא מוכח שגם בגניבה דאין שליחות, מ"מ גבי שותפין אמרינן מיגו, דאלת"ה קשיא מנא לן השתא גם גבי טביחה ומכירה דיש שליחות מרבויא דקרא דכתיב או, דילמא לא נתרבה אלא גבי שותפין דיש מ"מ צד חיוב לגבי עצמו, אבל לגבי אחרים לגמרי מנ"ל אכתי דיש שליחות, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דגבי שותפין לא צריך לרבויי אלא לגבי אחרים לחוד, ומש"ה גם בגניבה חייב גבי שותפים כשגנב א' מהן על דעת חבירו, ונמצא דיש ראיה מזה לדעת מרן הב"י [בסי' ק"ה], שהרי רש"י ס"ל להדיא כן, ומדברי תוס' לא מוכח במקום דאיכא זכייה לעצמו, דהתם גבי גניבה לא זכה לעצמו כלום, שכל הנידון כולו הוא רק לחיובו באחריות וכולו לחובתם משא"כ בנידון הב"י וסמ"ע דיש לו זכייה של ממון גמור במקצת, ועדיף עוד משחיטת פסח דאמרינן מיגו שיש לו רק זכייה דמצוה, ועיין בנדרים גבי תורם משלו על של חבירו, דאע"ג דאיכא זכייה של מצוה כיון דליכא זכייה של ממון גמור לא שייך ביה דין זכייה כל כך, [ועיין ברש"י ב"ק (דף ע"ח:) שפירש בטעמא דחיובא בשותף שטבח לדעת חבירו משום דאיתרבי שליח לדבר עבירה גבי טביחה, ודברי קדשו תמוהים דהא בכה"ג גם בגניבה חייב כמ"ש רש"י בב"מ הנ"ל, וכן עמד בזה הקצוה"ח (סי' שמ"ח סק"ג) וחידש דל"ש מיגו דזכי לנפשיה רק בדבר דאיתא גביה משום גדר הקנאה, משא"כ בטביחה דאין בו משום גדר קנין עי"ש, ועיקר חילוקו תמוה מש"ס קידושין (דף מ"ב) דבעי למילף דין שליחות משחיטת קרבן פסח, ודחי הש"ס שאני התם דאית ליה שותפות בגוויה, והרי התם ליכא משום קנין רק משום מיגו וגרירה לבד, דמיגו דמהני לגבי עצמו מהני נמי לגבי חבריה, ועוד ראיה לזה מתורת כהנים מובא ברש"י ויקרא (כ"ד י"ד) וז"ל כל העדה במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל, וקשיא דאמאי לא ילפינן מיניה עיקר שליחות בש"ס ריש פ' האיש מקדש' א"ו דיש לדחות דגם שם הוא מצד מיגו דכיון דמהני לגבי עצמו מהני גם לאחריני וכמו דדחי גבי קרבן פסח, הרי להדיא דלאו גבי קנין לחוד הוא דאמרינן מיגו. ונראה לפענ"ד ליישב דברי רש"י עפ"י דברי תוס' קידושין (דף כ"ג:) ד"ה מהו, וז"ל י"מ דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל גיטו מהני קבלתו או לא, דכי מקבלו מעצמו פשיטא דמהני דאמרינן במתניתין ובשטר ע"י אחרים, אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא עכ"ל, ועל קוטב זה יסבו דברי רש"י, דמדמוקי הש"ס ברייתא דפטרה דוקא בטבח שלא לדעת חבירו, משמע דבל"ז בכולהו אנפין שווים לחיובא גם בעשאו שליח בפירוש, להכי הוכרח רש"י דגבי טביחה איתרבי שליח לד"ע, ומש"ה ליכא שום צד המעכב גביה, משא"כ אי הוי נקטינן גם גבי טביחה דאין שליח לד"ע, ורק היכא דמהני לגבי עצמו הוא דמהני גם לגבי חבריה, אזי הורע כחו בעשאו שליח בפירוש, ודברי רש"י שם מטין לפי' הי"מ הנ"ל, וגם משמע דלמסקנא לולא דילפינן מאשה מגזה"כ, אמרינן דמיגרע גרע ע"י שליחות, ולהכי בב"מ (דף ח') גבי שותפים שגנבו דייק בלישנא, וז"ל ואילו שותפים שגנבו והאחד הוציאו מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו עכ"ל, אבל בתורת שליחות לא, משום דמיגרע גרע היכא דעשאו שליח בפירוש]

ז עיין נדרים (דף פ"ב:] בנדרה משתי ככרות ובא' מתענה ובא' אינו מתענה דפליגי שמואל ור' יוחנן, דשמואל ס"ל דאמרינן מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר נמי לשאינו מתענה, ור"י ס"ל דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה, וכתב הר"ן שם דתרווייהו סברי האי דתוספתא לקמן (דף פ"ז] גבי נדרה מן התאנים ומן הענבים ובשניהם מתענה, דאם היפר במקצת לא הוי הפרה כלל משום גזה"כ דאישה יפירנו משמע כולו, ומש"ה ס"ל לשמואל דאמרינן מתוך, ור"י ס"ל דנהי דהפרה במקצת לא שמיה הפרה, זהו היכא ששניהן ישנו בתורת הפרה, משא"כ הכא דכיון שאין בו עינוי נפש לא נכנס כלל לתורת הפרה עי"ש, נמצא לפ"ז היכא שהענין מקושר בעצמותו ואי