זית רענן חלק ב ריז

הגוף דמי, בלתי איפשר שיתקיים קה"ג לחוד, רק כשיסתעף בהדיא גם קה"פ אח"כ, ומשה"ט ס"ל דהיכא דמכר הבן וכו' ומת הבן בחיי האב דל"ק הלוקח

והא דלא פירשו [הרשב"ם ונ"י] כפשוטו בכל מתנת שכ"מ דעלמא, איפשר לומר דמספקא להו דאולי במתנת שכ"מ לא צריכינן לטעמ' דאביי דכבר קדמו אחריך, דגם בלא זה לא מהני כמו שפסק הרמב"ם [פ"ט מהלכות זכייה ומתנה ה"י] דמתנת שכ"מ לעובד כוכבים ל"מ דתקנתא דרבנן לא מהני כו' עי"ש, וה"נ גבי נכסי לך כו' דאסור למכור וליתן, ומצאתי אח"כ במשנה למלך שם, שהקשה כן על הרמב"ם ועל תשובת ר"ן בסי' מ"ד [מובא בש"ע סי' רל"ה ס"א] גבי נכסים מועטים, עוד אפ"ל דרשב"ם ונמו"י בפי' ראשון סברי כרבינו תם בס"פ השולח דדוקא באבא לגבי ברא הוא דפסקינן כר"ל, אבל בעלמא פסקינן קה"פ כקה"ג דמי, ומש"ה נפקע קה"ג לגמרי כיון שלא יסתעף עוד קה"פ אחריו כיון שכבר קדמו אחריך

איברא דלפי' קמא קשה מאי קא קשי' ליה לש"ס ומי אמר אביי הכי וכו', שאני התם דאיירי בסתם מתנת שכ"מ, מש"ה ס"ל לאביי דקונה עם גמר מיתה, משא"כ היכא דאמר להדיא מהיום ולאח"מ אזי פשיטא דל"ק את הפירות רק לאח"מ כמו שאמר בפירוש, וצריכין לדחוק דס"ל לרשב"ם דמסתמא איירי בכל מתנת שכ"מ, הן כשאמר מהיום ולאח"מ, והן בכל מתנת שכ"מ, וקושיית הש"ס קאי על סתם מתנת שכ"מ, מעתה צ"ל דלא סבירא ליה כדעת הרמב"ם והר"ן הנ"ל

אבל לדעת הרמב"ם קשי' ממנ"פ, אי ס"ל דאיירי בסתם מתנת שכ"מ, א"כ למה צריכינן לטעמיה דאביי משום דכבר קדמו אחריך, ואי ס"ל דאיירי במהיום ולאח"מ, א"כ מאי קשי' ליה דאביי אדאביי, וכן אם נימא דאיירי בכל מתנת שכ"מ הן במתנת בריא שהיא כשכ"מ, והן בשכ"מ ממש, מ"מ ל"ק דאביי אדאביי כמובן

ג ונראה לתרץ דעת הרמב"ם ותשו' הר"ן הנ"ל, והוא, דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דס"ל [בפ"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה ט"ו] דגבי הערמת רבית מוציאין מיד הלוה למלוה, אע"ג דגבי אבק רבית מוציאין אפי' מיד המלוה היכא דשקל שלא מדעת הלוה, שאני התם דנקרא עבריין ורשע, עיין יבמות [דף כ'.] דכל העובר על דברי חכמים מיקרי רשע, אבל גבי הערמת רבית, אע"ג דאיסורא עבד, כיון דקליש איסורא, לכן לדין ממון שבו אוקמהו אדינא ומחייבין את הלוה כאשר פסק על עצמו, ומשה"ט נמי ס"ל להרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה ה"י] הנ"ל, דדוקא במתנת שכ"מ דאיירי ביה שהוא לכה"פ איסור חמור מדרבנן, הוא דנפקע המתנה לגמרי, משא"כ גבי נכסי לך ואחריך לפלוני, דאיסורא קלישתא הוא דעבד קמא היכא שנתנה לאחרים, ולא מיקרי רשע בכך, [כמבואר בפי"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה ח' ט' יעו"ש] וכ"כ הרשב"ם והנמו"י ב"ב בסוגיא דאחריך, רק המשיאו עצה הוא דנקרא רשע, לכן הוגרע מכחו לצד דין ממון שבו יותר מהערמת רבות, ומש"ה צריכינן לטעמא דאביי משום דכבר קדמו אחריך, אבל הר"ן ס"ל כדעת רמב"ן [מובא ביו"ד סי' קס"ג] דגם הערמת רבית שוה לאבק רבית לכל דבר, ונמצא דלא מחלקי גם לצד ממון שבו בין איסור חמור דרבנן לאיסור קל, ומש"ה ס"ל גם גבי נכסים מועטים דאיסורא קלישתא טובא הוא דעבדי הבנים כשמכרו, ושוה לירד הראשון ומכר דלא מיקרי רשע אלא המשיאו עצה, עיין סוטה דף כ"א] מ"מ לא גרע מהערמת רבית, ולהכי כשמכרו כשהם פעוטות בטלה המכירה כשם שבטלה הפסיקה גבי הערמת רבית, ואפ"ה בגדולים המכירה קיימת כאשר יתבאר לקמן [באות ד'], ולדידיה קמה קושיית המל"מ הנ"ל, דא"כ תו ל"צ לטעמא דאביי משום דכבר קדמו אחריך, תיפוק ליה דבמתנת שכ"מ שהיא מדרבנן לא חייל במקום איסור כמו בפעוטות בנכסים מועטים

ד ונראה שגם לדידיה ל"ק מידי, והוא דבל"ז קשה לאביי דל"ל לטעמא משום מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאח"מ וכבר קדמו אחריך, תיפוק ליה דאפי' שניהם חיילי בהדי הדדי, מ"מ קנה השני, כיון שהוא קונה מצד עיקר הדין, ואידך הוא רק מצד תקנתא דרבנן, ומי נדחה מפני מי, אזי פשיטא דאזלינן בתר עיקר הדין, כמו דס"ל לאביי בתמורה (דף כ"ה] אם אמר על הלקט עם נשירת רובו יהיה הפקר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וה"ה כאן כיון ששני קנה מצד עיקר הדין, והמקבל מתנה מהראשון אינו אלא מצד תקנתא דרבנן דאזי כששניהם חיילי בהדי הדדי נימא ג"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וידחה תקנתא (דרבנן] לגבי דינא. איברא הא תינח כשנתן להם במתנת בריא בקנין ואמר נכסי לך ואחריך וכו', אזי לקושטא א"צ לטעמא דכבר קדמו אחריך, אבל כיון דסתמא קתני משמע אפי' במתנת שכ"מ, ונמצא שגם השני לא זכה אלא בתקנתא דרבנן, ואפ"ה אם נתנה הראשון כשהיה שכ"מ, [אע"ג דגם אחריך השני ג"כ ל"ק אלא מדרבנן], אפ"ה קנה השני, ולהכי כיון דיד שניהם שוין, ששניהם לא קנו אלא מדרבנן, מש"ה הוא שהכריחו לאביי לפרש משום שכבר קדמו אחריך, וזכותו קדמה לזכיית המקבל מן הראשון, ועתה ניחזי אנן גבי נכסים מועטים, [דבשלמא אם מכרו כשהם גדולים אע"ג דעבדי איסורא לא דמי להערמת רבית שגם לענין צד ממון שבו נפקע חיובו דלוה, דהתם שאני שהוא לגבי מלוה עצמו דעביד איסורא, אבל לגבי לוקח כיון שקנה מצד עיקר הדין דאורייתא, אי איפשר להפקיע זכותו מצד איסורא ותקנתא דרבנן שעל היורשים], אבל בפעוטות שגם קנינו דלוקח הוא רק מדרבנן אזי אזלינן בתר תקנתא דרבנן שקדמה לזכיית הלוקח שכבר זכו הבנות בשיעבודן משעה שמת אביהן, ונמצא דדינו של הר"ן בתשובה נמשך בקו השוה לדינא דאביי גבי אחריך, ותו לא ק"מ דלמה ליה לאביי לטעמא משום דכבר קדמו אחריך, כיון דגם דינו של הר"ן בתשו', בחדא כיילי הוא דכיילינן להו

ה ועתה נהדר לקמייתא, דמה שאמר המנוח ז"ל, להם ולזרעם אחריהם ולזרע זרעם. אע"ג שלא נולדו אז, לא נתבטלה הצוואה בכללה, מפני דעה א' שכתב במרדכי פרק מי שמת [סי' תר"ה], דממנ"פ אם נימא כדברי סמ"ע בסי' ר"ג ס"ק י"ט] דפליגי גם בקני את וחמור, הלא כתב שם דהלכה רווחת בישראל דקנה מחצה, ואם נימא כדברי הגה"ה הנדפס במרדכי שם דפלוגתייהו לא שייך לקני את וחמור, (משום דגבי) אבל בנידון דידן דהוא לגבי שני בני אדם חלוקים וא' ראוי לקנין וא' אינו ראוי, אזי פשיטא דלדעת כל הפוסקים שהראוי קונה ושאינו ראוי ל"ק, ובכה"ג לא עלה על דעת שום פוסק לחלוק בזה, רק לגבי קונה או זוכה אחד, ויש בדברים הנקנים דברים שנתפס בהם קנינו ודברים שאינו נתפס, בזה פליגי אי אמרינן מיגו וגרירה, דרבינו שמחה ס"ל דלא אמרינן מיגו כלל, וחד מנהו ס"ל דאמרינן כדי שיתקיים בכולה, דדבר המקיים מושך את הבטל עמו, וחד ס"ל להיפוך דדבר המבטל גורר את המתקיים ובטלה בכללה, איברא זהו בדבר דשייכא ביה תורת קני' וזכייה, אבל דבר דלא שייך ביה תורת קנין כלל, כגון לדבר שלבל"ע, או דבר שלבל"ע, אזי פשיטא להו לכה"פ דלא נכנס כלל לסוג מיגו וגרירה, וזכה בדבר הראוי, ושאינו ראוי הדרא לבעלים, וחילוק זה איתא במרדכי שם [סי' תר"ב], ובסמ"ע הנ"ל שפירש כן בדברי רמ"א, ויש להבין לדעת הסמ"ע הלא בדבר שאין בו ממש, מובא ג"כ שם בסי' ר"ג] את דעות הנ"ל, אע"ג דליתא בתורת הקנאה כלל, וצ"ל דמ"מ שאני דבר שאין בו ממש משום דבלתי איפשר שיהיה גם למקנה עצמו צד זכייה בדבר שאין בו ממש, זולת דבר שיש בו ממש, כגון דירת בית רק שייר לעצמו הבית לדירה, ונמצא שישנו ג"כ בתורת הקנאה באופן זה עצמו, משא"כ בדבר שלבל"ע דמשכחת ליה מיהת דברים שלא שייכי בהם צד הקנאה כלל, כגון דברים שאינם ברשותו, מש"ה שבק רמ"א להביא להדיא את כל הדעות התם כי היכי דלא להאריך בדברים ולאפלוגי בין דבר שא"ב ולבין פירות דקל ועובר, ועיין

ונמצא לפ"ז בנ"ד דגם אי יהבינן להו טעותא, דנולדים ל"ק מ"מ לא נתבטל אפס מנהו למי שישנו בעולמו, ועוד דלקושטא דמילתא גם זרעם וזרע זרעם ישנם מיהת בתורת זכייה וזכו בחלקם כיון שהקנה כל נכסיו לאפוטרופסים מעכשיו והם יתנו מן הפירות מדי שנה בשנה כך וכך, הרי הקנה להם ע"מ להקנות, וכבר כתבתי לעיל [בסי' הקדום] בשם מהרי"ט חו"מ [סי' מ"ט נ'] דגם בסתמא נידון כקני ע"מ להקנות, ועוד יותר מזה מבואר ברמב"ן בס' מלחמות ה' פרק מרובה בשם ר"ה ורב שרירא, דגבי הרשאה כיון שכתוב בו זיל דו"ז ואפיק לנפשך וגם כל דמתעני מ"ד עלי דידי הדר, אמרינן דכוונתו היה שיקנה ע"מ להקנות, וגם אפוטרופסים אלו למי ומי שיתמנו אחריהם נידון ג"כ בכלל זה והרי הוא ג"כ כקני ע"מ להקנות

ו ונראה להטעים סברת המרדכי וסמ"ע הנ"ל, דדבר דלית ביה צד קנין כלל, אזי כל הפוסקים מודים דאינו מבטל את הדברים הניקנים בקנין, וגם אינו נגרר בתר המקיים, וטעמא דמילתא נראה דכמו שכתב הראב"ד [מובא בחידושי הר"ן] גבי