זית רענן חלק ב רטז

בד"ה אין בעל חוב גובה הימנו, אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין בע"ח של אביהם גובה הימנו, דאין לאביהם בגופה של קרקע כלום [וגבי משכנתא באתרא דמסלקי] ומטלטלי בעלמא נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, דבשלמא בעודו קיים וכו' שהרי לא הלוה מעותיו ונשתעבד וכו' אבל היכא דמית, בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע, הרי לא לוו ממנו, ואי ירתי קרקעות משתעבדי מדין ערב וכו' אבל מטלטלי אפי' דין ערב ליכא, דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן, עכ"ל. ונמצא דכל היכא דאיכא שיעבוד הגוף, היה מן הדין שיגבה הכל מכל נכסיו, אפי' מיתמי ומלקוחות דשוין הם בתר דינא דאורייתא [רק רבנן חילקו ביניהם היכא דלית ליה קלא משום פסידא דלקוחות], משום דכיון שנשתעבד גופו נשתעבדו כל נכסיו ממילא אפי' מטלטלין שלו, משום ערבות, רק משום דהמלוה לא סמך דעתו עליהם יצאו מכלל ערבות, ולא רמי השיעבוד עליהם, רק מן הלוה עצמו שיכול לתובעו בדין, אזי גם על המטלטלין חל החיוב בשעת פרעון כדי לסלק שיעבודו, אבל מיתמי שאין יכול לתובעם ובשעת הלואה לא נשתעבדו, מפני שלא סמך דעתיה עליהם, וגם בשעת פרעון לית ליה שיעבוד הגוף עליהם, ומשה"ט מבואר בכמה פוסקים בשיטה מקובצת ב"ק (דף י"א) בד"ה כגון בשם הר"ת, וברמב"ם פרק י"א מה' מלוה ולוה הלכה י"א ובמ"מ ובכ"מ שם, ובנמוקי יוסף ב"ב בסוגיא דפרה וטלית בשם הרשב"א, ובבית יוסף סימן ק"ד מחודש ה' (תד"ה וכתב עוד אם היה ראובן קיים) בשם תשו' הרשב"א סי' תתקי"ד] דהיכא דשיעבד לו מטלטלי וקרקע אזי יש בו משום שיעבוד אפי' לגבי יתמי, ולדין קדימה לבע"ח מאוחר רק לגבות מלקוחות בעינן שיכתוב אגב קרקע משום קלא], וה"נ לגבי דאיקני הא דאינו גובה מיתמי משום שיעבוד, ומלקוחות, היינו משום שיצאו מכלל ערבות, משום שהמלוה עצמו לא סמכה דעתו עלייהו, ולהכי היכא ששיעבד לו בפירוש מהני, כיון שלא רצה להלות לו בל"ז שפיר נשתעבדו הנכסים משום ערבות, שהם ערבים ממילא כדי לסלק את שיעבוד הגוף, ומשה"ט ניחא נמי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, כמובן, משום דשיעבוד עדיף מחמת שיעבוד הגוף ולא הוגרע כחו משום ברירה

ו עוד נלפענ"ד דבר חדש שלא התעוררו רבותינו האחרונים בזה והם הניחו ליסוד מוסד דשיעבודים וקנינים שוין בחוק זה, והוא דכשם שבלתי איפשר למקדש בלתי מתקדשת, א במגרש, וכן בקנינים של ממון דא"א למקנה בלעדי קונה, ולהכי כל שלא קנוי לקונה לא יצא מרשות מקנה, [והא דאיתא בכריתות (דף כ"ד.) דהנותן מתנה לחבירו ואמר אי איפשי בה דהיא הפקר, התם מיירי בשתק ולבסוף צווח, ומשום הפקירא דמקבל כמ"ש רש"י (שם:) ד"ה לא], ולהכי החליטו שגם גבי שיעבוד כן הוא, דכל זמן שלא זכה הלה בשיעבודו ל"מ במאי שנשתעבד הלוה מעכשיו לגבות מלקוחות למפרע, ומשה"ט הניח הש"ך סי' ל"ט סק"מ] את דברי רבינו הרמ"א שם בתימה, במאי דס"ל דהיכא שנתחייב בשטר מעכשיו אע"ג דלא מטא אז לידיה דמלוה, אלא לזמן מאוחר, גובה מן הלקוחות מזמן הכתוב בו, והש"ך משיג דמה בכך שכתוב מעכשיו, כיון דלא מטא לידיה אז ולא זכה בשטריה. ונראה לענ"ד דדברי רבינו משה אמת דשאני שיעבוד מקנין, [דקנין[ הוא בגדר שם המצרף, וכמו שכתבנו דא"א למקנה בלא קונה, וכל זמן שלא נקנה הדבר לאחרים עודנו ברשות המקנה לכל דבר, משא"כ בשיעבוד, דהיכא שנשתעבד מעכשיו הגם שלא זכה המלוה בשיעבוד זה אלא לזמן מאוחר, אזי זוכה המלוה אז בשעה שהגיע לידו בשיעבוד זה מן הזמן שנשתעבד הלוה [ובלבד שיגיע השטר לידו, אבל אם לא מט"ל כלל פשיטא דל"מ מידי], וראיות נכונות לזה מדברי הירושלמי מובא בתוס' כתובות (דף כ"ט.] ד"ה ועל, ומדברי תוס' ב"ק (דף ל"ג], ומדברי הרמב"ן מובא בר"ן סוף פרק אלו נערות עי"ש היטב, [ולאשר כי כבר כתובים הדברים האלו לעיל (בסי' י"ב אות כ'), ע"כ לא הועתק כאן לבאר הראיות, וידרשם המעיין משם], הרי להדיא (בחיוב ומתנה וחיוב) [דחיוב וזכיה בחיוב] אינם קשורים זה בזה

ולפ"ז ניחא ג"כ גבי לכל מאן דאתי מחמתך, שהוא נשתעבד לו מיד והוא לא זכה אלא בשעה דמטא לידו, ואז כבר נתברר הדבר גם בנידון כזה, אם יתחייב לעניים מעכשיו ולמי שארצה אח"כ, גם כן מהני, דכיון שכל עיקר החסרון הוא רק מצד הזוכה, והוא אינו זוכה אלא מכאן ואילך שכבר הוברר בעידנא דקא מטי לידיה, ולפ"ז גם בלא קני ע"מ להקנות נמי מהני: סימן סימן עז עוד בענין הנ"ל

א השיגו עוד ע"ד שנתן מעכשיו לבנותיו סך מסוים מדי שנה בשנה, להם ולזרעם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם, מן הפירות שיעלה מן החצירות והבתים, ונתן ג"כ במתנת בריא מעכשיו ובחיוב גמור ובקנין גמור אג"ס מעכשיו, והפרישו ממצודתם דכיון שנולדים לא קנו א"כ בטלה הצוואה בכללה, דיכולין היורשים לומר כדעה זו במרדכי ב"ב פ' מי שמת] גבי מטלטלין ומטבע שהקנה בסודר, דבטילה כולו, משום דקני את וחמור כגון זה ל"ק כלל ע"ש, והפריזו על המדה בזה, לחבל ולהשחית את מעגלי הצדק יותר מן היצה"ר המשחית והמסטין העומד נגד כלל מני אז ועד עתה, דא"כ לדבריהם בטלה ירושת הארץ בכללה חלילה, שהרי הקב"ה אמר לאברהם [בראשית י"ג] כי את וגו' לך אתננה ולזרעך עד עולם וגו' קום התהלך בארץ וגו'. וא"כ לא מיבעי' לר' אליעזר דס"ל ב"ב ד' ק'] דהילוך זה היה קנין גמור, ונימא כיון שבטלה גבי זרעו שלא נולדו עוד, בטל ג"כ גבי דידיה, ואפי' לרבנן דהתם הלא אמרינן שם ורבנן, התם משום חביבותיה דאברהם קאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו, וז"ל רשב"ם שם, דהו"ל כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למדת הדין, הכוונה דגבי קוב"ה די בקנין כל דהוא, ולדבריהם אדרבא יפער פיו לבלי חוק ולומר כן דאברהם קנה בהילוך לחוד, מ"מ כיון שבטלה לגבי זרעו שלא נולדו בטלה בכללו, אלא ודאי דתרווייהו בהדי הדדי לא (לכ"ז) [יתלכדו[, או דזרעו משום ירושה, או דלא כדעה זו במרדכי, שהוא פשוט לחכמינו ז"ל בכמה מקומות דירושה היא לנו מאבותינו, גם בנו חז"ל על יסוד זה כמה דינים, עי' ע"ז [דף נ"ג:] מכדי ירושה היא להם, ובפי' רש"י שם תד"ה ואשיריהם, ירושה היא לישראל מאבותיה' שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וכו'

ועוד דעיקר הפלוגתא שבין רבותינו במרדכי הנ"ל נראה דלא שייך לענין זה כלל, דאלת"ה קשיא לדעה זו שבטלה כולו, א"כ גבי נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי לירושה, דאמרינן דירושה אין לה הפסק [ב"ב ד' קל"ג.], אבל הראשון קנה ולא אמרינן דבטלה כולו, א"ו דגבי שני זוכים לא פליגי כלל, ודבר זה הוא כקני את וחמור המבואר בש"ס, דפסקינן דאת קני מחצה [שם ד' קמ"ג ובתוס'] ועד כאן לא פליגי אלא גבי אחד ובמקצת נתפס קנינו ובמקצת לא נתפס, דמר סבר דאמרינן מיגו דחיילא אהאי חייל נמי אאידך, ומר סבר להיפוך

ב ולכאורה נראה דהרשב"ם והנמוקי יוסף ס"ל דבטלה כולו דפירשו [בפירוש הראשון בהא דאמרינן [שם קל"ז] ומודה שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום, דהיינו שאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום, והשני מוציא, ומשמע שמוציא גם את הגוף ממנו, ואמאי, כיון דפסקינן דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי, ונמצא דיש לקנין הגוף קיום בעצמותו זולת קנין הפירות, וכיון שהקנה לו את קנין הגוף בעודו ברשותו מעכשיו, הגם שלא יקנה הפירות שכבר קדמו אחריך, אבל הגוף שכבר נקנה לו במאי נפקע, ולדעה א' שבמרדכי שם ניחא, דבטלה כולו [ועמ"ש בס"ס זה]. איברא נראה דבדבר שאינו שלו לא נכנס כלל לפלוגתא זו שבמרדכי, דדוקא היכא שכולו שלו, רק דבדבר א' לא נתפס קנין זה הוא דפליגי, אבל הכא שאינו שלו והקנה לו את שאינו שלו עם דבר שהוא שלו, אפי' בקנין א', אזי פשיטא דלא נפקע הקנין לגמרי, וקנה אידך את שהיה שלו וכן הוא להדיא בש"ס [קכ"ו[ דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה ודפשוט וכו' מר סבר בפלגא ואפי' למ"ד בכולהו היינו בחלק בכורה וחלק פשוט דאחיו, ע"ש [ע"ב[ בתוס' ד"ה לא, הרי להדיא שלא נתבטל הקנין לגמרי מפני חלק שאינו שלו, זולת אם הקונה מקפיד וטוען שלא נתרצה למחציתו, [עיין בב"י ר"ס רל"ב דפליגי בזה הרמב"ם והרשב"א], וכיון דהכא במתנת שכ"מ, דמקבל מתנה ניחא ליה בכל דהוא, אכתי קשה דליקני מיהת קנין הגוף שהקנה לו מעכשיו, וצ"ל לפי' זה דר' יוחנן עצמו אמרה דקאי ביה ואמר הלכה כרשב"ג אמר נמי פיסקא זו, דאם נתנה במתנת שכ"מ לא עשה כלום, דכיון דלדידיה ק"פ כקנין