זית רענן חלק ב רטו

בביתו של ר"ג וכבר הפרישום, ומפני שהיה בשנת הביעור הוצרך לזכות כמבואר בר"ש שם ובתוס' ב"מ דף י"א ד"ה עישור, ועיין נדרים [ד' פ"ד:] בתירוצא דרבא שם שמחלק במעשר, בין מעשר המתחלק בגורן לבין המתחלק בתוך הבית, דאז הטובת הנאה שלו, ונמצא שהקנה לר"ע גם את הט"ה, ולדברי מהרימ"ט יקשה אמאי מהני כיון שלא הובררו עתה העניים שיתרצה ר"ע ליתן להם, א"ו כיון שעומד להתברר כמבורר דמי, ועוד ראיה מב"ק [דף ל"ו:] גבי פלגא דזוזי הוא ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן, ופי' התוס' והרי"ף והרא"ש דקנו עניים במע"ש, והרי עודנה לא הוברר למי יתן, א"ו כיון שעומד להתברר בודאי כמבורר דמי

ג ועוד אני תמה על אלו החכמים שרצונם להשחית דברי המנוח, מפני דברי מהרי"ט בסי' כ"ג] שמשיב על הרא"ש ומדוע לא השפילו למ"ש המהרי"ט בעצמו בתשו' [סי' מ"ט נ'] בעובדא כה"ג, שהקנה לא' בקנין מעכשיו שיחלקם לעניים ולת"ח כרצונו ואח"כ נתפשר עם היורשים מחמת שלא רצו לקיים דברי המת, והעלה שם באריכות דפשרה בטילה, אף שלא מסר מודעה, הגם דפשרה כמכר, זהו היכא שיש לשכנגדו איזה טענה, אבל הכא כיון שהוא מילתא דברירא ואלים טובא, דהרי זה כקני ע"מ להקנות, יעוי"ש, (הרי להדיא דאע"ג דלא אמר בפירוש קני ע"מ להקנות, ועיין לקמן סי' ע"ז אות ה' בשם הרמב"ן] וז"ל שם [בסוף סי' נ'], ולענין הפשרה שנעשה עם היורשים, נראה דלא מיקיימא מילתייהו, חדא שאין לזה רשות לתת לאחרים, כיון שהנותן זיכהו ע"מ לתת לאותם ת"ח ועניים שילמדו בחברתו, ואין לו לזה אלא טובת הנאה שיתן למי שיוכשר בעיניו, והאשכנזים בני קהלו הם יותר ראויים משאר ת"ח, כדאמרינן תנו מנה לביהכ"נ ינתן לביה"כ הרגיל בו, לעניים ינתן לעניי עירו, ואפי' למ"ד טובת הנאה ממון היינו דאית ליה זכותא בגויה אבל לא שיהיה רשאי לפקוע זכות האחרים, דהאי קני על מנת להקנותם הוא ול"מ ליתנם לאחר, ואע"ג דבס"פ השותפין במס' נדרים גבי ההוא גברא דהו"ל ברא שמיט כפא דכיתנא מסקינן דל"ק אע"ג דקני ע"מ להקנות הוא, דאימת קנה, לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן, לכי הוי הדר סודרא למריה, הכא מעכשיו הקנה לזה ע"מ שיקנה לאחרים לאחר זמן, ובכה"ג מהני, כמש"כ המפרשים ז"ל שם, וכיון שכן לא מצי לוותר נכסי ת"ח ועניים וכו' עכ"ל המהרי"ט, הרי להדיא דבכגון זה ל"ש לברירה

וטעמא דמילתא אפ"ל דלא מצינו מילתא דשייכא לברירה לדינא, רק במידי דתליא בקיום הדבר בעצמותו כגון בממון במידי דתליא בזוכה או במזכה, וכן בגירושין ובקידושין שלא נתברר בשעתו מי המתגרשת, וכדומה, ומש"ה פסקינן דמידי דתנאי ל"ש לדיני ברירה, משום כיון דעיקר הדבר נתברר ותנאי מילתא אחריתא היא, כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ המגרש גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני, וכמ"ש הראשונים (עיין בנמוקי יוסף ב"ב על הסוגיא בדף קל"ד ע"א) גבי מתנה ע"מ להחזיר אע"ג דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ג"כ משה"ט דאין החסרון בעצמות המתנה רק משום התנאי], וה"נ בקני ע"מ להקנות, כיון שכבר יצא הדבר הנקנה מרשות בעלים, תו לא איכפת לן במאי דלא נתבררו בשעתן מי ומי שיזכהו אח"כ כיון שכבר יצא הדבר מרשות בעלים, וגם הזוכה להם כבר הוברר בשעת עיקר הקנין, וזה דמי במישור לסברת הר"ן ר"פ השותפים שכתב שם בסה"ד, וז"ל דכל כה"ג יש ברירה שאין המיעוט המסופק בתחלתו ומתברר לאח"ז מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו וכו' יעוי"ש

או משום הטעם שכתב המהרי"ט בסי' כ"ג] דלא תליא בברירה רק היכא דבעינן שיקנה למפרע, אבל היכא דלא בעינן שיברור למפרע רק שיקנה בשעה שיתברר, תו לא תליא כלל בדיני ברירה, ומביא ראיה לזה מפ' לולב וערבה (דף מ"ב:] ומלמדים אותם שיאמרו כל מי שיגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה וכו' הרי אע"ג דבשעה שהתנה אינו מבורר, אלא משום דאיהו גמר ומקנה מהשתא וכו', ועי"ש בד"ה ואיכא למידק, וכן מבואר בדברי הר"ש מס' מעשר שני [פרק ה' מ"א] דלצנועין דסברי כל הנלקט, הכוונה דבשחרית אומר כן ואעפ"כ ל"ש ברירה, כיון שאין החילול חל אלא אחר שנלקט ואז כבר נתברר, וכן מבואר בתוס' ב"ק [דף ס"ט] ד"ה כל הנלקט, דבשחרית אומר כן כרם רבעי זה לכשילקט יהא מחולל, ושם [בעמוד השני] כתבו בד"ה אלא וכו' וז"ל ואע"ג דבסתמא דצנועין לית ליה ברירה, וכ"מ מדברי רמב"ן בהלכותיו מובא בר"ן ר"פ השותפים

ד והנה בקצוה"ח [סי' ס"א] יצא לידון שהרשב"א בתשו' מובא בבית יוסף אהע"ז [סי' קמ"א] חולק בזה, וסבירא ליה דגם בכגון זה תליא בברירה, שכתב דהיכא שעשתה איזה שלוחים לקבל גיטה ואמרה דלכל מי שירצה הבעל למסור הגט יהיה שלוחה לקבלה, דל"מ כיון דבדאורייתא אין ברירה, ורק היכא דעשתה כמה שלוחים בסתמא מהני שפיר לכ"ע, מפני שהיא עשתה לכולם שלוחים ואע"פ שלא יקבל רק אחד מהם לא איכפת לן בזה, ועיין בקצוה"ח שם שהאריך בפרט זה ומיישב שם כמה קושיות של מהרי"ט מהא דאי' פ' מי שמת המבשרני יטול מנה, וכן מעובדא דשאול והיה האיש כו' יעשרנו המלך, ובזה היטב אשר דיבר ונתכוונו הדברים, אולם בדבר אשר יצא לידון, דרשב"א חולק בזה על רמב"ן ותוס' ור"ש ולא יביא דעתם כלל הוא רחוק, ונלפענ"ד דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והוא הטעם דשאני מינוי שליחות משאר דברים שנגמרו ע"י בע"ד עצמן, שהרי במינוי שליחות אמרינן דכל מה דלא מצי עביד מהשתא, שליח לא מצי משוי כמבואר בתוס' נזיר [דף י"ב] תד"ה באשה, תמצית דבריהם דלא מצי משוי שליח להפריש חלה מן הקמח לכשיהיה נילוש, רק מפני שחידשו שם בתירוצם דבידו להביא עיסה מגולגלת דלא מחוסר מעשה ויפריש ממנו על הקמח לכשילוש, ונמצא דביד המשלח למיעבד בלא חסרון בעצמותו כלל, אבל זולת זה אף שיכול להפריש מן הקמח עצמו לכשיהיה נילוש, דכיון דמחוסר מעשה חיובו תו לא חייל מינוי השליחות, הרי אע"ג דמידי דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לגבי בעלים עצמן, אבל מ"מ בטלה מינוי השליחות, [ובס' זית רענן חלק ראשון (אהע"ז ה"ו סי' א' בסופו) כתבנו לפרש דבריהם על נכון דלא תקשה על דברי קדשם מכתבו ותנו וכאן רמזנו ע"ז בקצרה], ובע"כ צ"ל משום דמידי דשליחות גרע מבעלים עצמן, דאינו מן הדין שיחתוך הדבר לגמרי ע"י מעשה של אחרים, רק משום מינוי גילתה התורה דשלוחו כמותו, וכיון שהוא מילתא דקלישא טובא שיגמור הדבר רק משום דיבורו של הבעלים לחוד, ומש"ה מעשה כל דהו מעכבא בשעה שממנהו לשלוחו, אע"ג דמעשה כזאת לא מעכבא כלל לגבי בעלים, ומשה"ט עצמו גבי ברירה, גם היכא דלא מעכבא לגבי בעלים עצמן, מ"מ מעכבא מיהת לגבי מינוי השליחות, ועוד י"ל באופן אחר לחלק מדברי הרשב"א הנ"ל, ובמק"א יתבאר אי"ה], ונמצא דדינא דרשב"א בתשו' המה מוסכמים אליבא דכל הפוסקים, וכן חילוקם של הר"ש ותוס' ורמב"ן, אין פוצה פה ומצפצף נגדם

ה גם מלבד כל זה, כבר המציא חכם גדול רבו של המהרי"ט ז"ל ודברי קדשו הובאו במהרי"ט שם סי' כ"ג תד"ה והנה ראיתי] דכשם דשיעבוד עדיף מקנין לענין דבר שלא בא לעולם, ומהני כקנין לר' מאיר, ה"נ לענין ברירה, ומש"ה מהני שפיר היכא שנשתעבד לכל מי שמוציאו, והמהרי"ט ז"ל טען על זה דמידי טעמא אלא משום דשיעבוד עדיף וחל אגופו, ושיעבוד נכסי ממילא חיילא משום ערבות, אבל לדבר שלבל"ע דלא מהני גבי קנין אפי' לר"מ, מהיכא תיתי יהיה בו חיילא ואלמות דבר, כיון דלא שייך לדמותו לקנין אליבא דר"מ, והכא נמי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, כיון דמשום הזוכה הוא דהוגרע כחו שלא נתברר למי נשתעבד, אזי שוה לדבר שלבל"ע דל"מ גבי קנין לר"מ, וה"ה גבי שיעבוד לרבנן, ובקצוה"ח [סי' ס"א] מתרץ דברי החכם הנ"ל בטוב טעם, והוא דמצינו להדיא דלר"מ מקודשת כשקידשה לאחר שאתגייר, אע"ג דעתה אין בו תפיסת קידושין כלל, מ"מ לא דמי לדבר שלבל"ע דמודה דלא מהני, דשאני הכא שהגוף בעולם כמ"ש תוס' בכמה דוכתי, וא"כ ה"נ מהני שיעבוד לרבנן היכא שהגוף בעולם אלא שמחוסר ברירה, ולהכי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, נמי משתעבד למי שהוא בעולם, והיטב אשר דיבר, ולפ"ז גם בנ"ד כיון שהמנוח ז"ל כפל ושלש כו"כ פעמים לשון חיוב ושיעבוד, לא הוגרע כחם ע"י שלא הובררו אז בשעת חיובו. איברא הקצוה"ח בעצמו חזר [בסי' קי"ב סק"א] וערה והרס את בנינו, דלא שייך סברא זו דשיעבוד עדיף מחמת שיעבוד הגוף, רק היכא שמחייב עצמו בשעה שלא היה לו כלל כמ"ש תוס' ריש פרק אע"פ, ולגבות מיניה, אבל גבי דאיקני ולגבות מן הלוקח, בע"כ צ"ל שהשיעבוד על הנכסים עצמן ושיעבודו קודם לקנינו דאידך, וכיון שלא חל השיעבוד על הנכסים עצמן היאך יגבה מן הלקוחות, אלא בע"כ צ"ל דעיקר הטעם משום נעילת דלת וכמו שכתבו הרשב"ם והנמוקי יוסף שם, והדרא הקושיא לדוכתה גבי לכל מאן דא"מ דיכול לגבות מן הלקוחות שכנגדו לא חל השיעבוד על הנכסים, ומנ"ל דשייך גביה משום נעילת דלת כמו בדאיקני לגבי המלוה

ונראה להצדיק דבריו שכ' בתחלה עפ"י דברי רש"י ב"מ [ד' ס"ז] וז"ל