זית רענן חלק ב ריא

בא לכלל הפר וכו' עכ"ל. הרי דגם חכמים מודים לר"א בק"ו זה, רק מטעם גזה"כ פליגי עליו, ונראה בעליל דיציאת רשות מן המקנה דומה בזה להפרה, וזכיית הקונה דומה להקם, ואל תשיבני ממה שאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו (ב"ק ס"ט), חדא כיון שאין אדם יכול לזכות בו בשעה שהפקירו, לא נפקע רשותו ונשאר בחזקתו, וגם עיין ברשב"א גיטין בפ' השולח במפקיר עבדו דיצא לחירות, שהמציא שם דהפקר דומה כאילו הקנה לכל העולם, וגם מבואר ברש"י ונמוקי יוסף בסוגיין דהפקר מדעת חשוב כדעת אחרת מקנה]

וא"כ לפ"ז אפי' למ"ד טהא"מ ואינו יכול לקדש בו את האשה, מסתברא דזהו דוקא אם היא ישראלית, דקלישא קניינה לגבי הקונה, לכן לא מהני הקנין להכניס הט"ה לרשותה, אבל בכהנת וקידשה לאחר שעה דבעת קבלתה עודנה לא מיפסלא מתרומה], דלגבי הבעל להוציא מרשותו שפיר איכא ק"ו, ולגבי האשה הוי ממון גמור, רק דאיכא למישדי ביה נרגא מחמת שלא נתן לה, הגם שבא לה הנאה מכחו ודמי לגזל אחר יאוש, דמקודשת, שאני הכא דזכייתה מחמת קדושת כהונתה, ובסברא זאת יש מקום ליישב דברי הרדב"ז בתשו', מובא במשנה למלך (פ"ה מה' אישות ה"א) שכתב בא' שזרק קידושין לאשה ולא היו שוין פרוטה ולא הספיק להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה, דאזלינן בתר המקבל ומקודשת, ותמה עליו המל"מ דסותר דברי עצמו שכתב בתשו' אחרת באשה חולה וצריכה סממנים לרפואתה והביא א' סממנים שאסורים בהנאה וקידש אותה בהם, דאינה מקודשת, כיון דהוא אסור למוכרם בשביל חולה וליטול דמים ע"כ לאו מידי יהיב לה, והניח דבריו בצ"ע ולפי הנ"ל ניחא, דהיכא דנתייקר בשעה שקיבלה הקידושין, שויא פרוטה לכל העולם, אבל בחולה גם בשעה שקיבלה אינו שוה פרוטה לכל העולם, רק לדידה שוה מחמת שהיא חולה ומותר לה ליהנות מזה], ועיין קידושין (דף נ"ח] ברש"י שם במתני' ובגמרא, משמע קצת מדברי קדשו דדוקא בישראלית, והגם שלכאורה ממה שהקשה הש"ס שם ממתני' על עולא, לישני דאיירי בכהנת, אפ"ל דדחיקא ליה לפלוגי במקודשת דסתמא קתני, וניחא ליה יותר לפלוגי בתרומה, [ובשאילתות פ' קרח מבואר דגם בקידש כהנת או כהן שקידש בתו לישראל בתרומות שקיבל ממנו, מקודשת רק למ"ד ט"ה ממון, (ועיין במקנה קידושין שם), ולכאורה יקשה עליו כנ"ל, דממי הוא החסרון שלא תחול הקנין, וצ"ל דהטעם משום דלא נתן לה, וכמו שכתבנו]

אבל מ"מ נראה הגם דאמרינן טהא"מ לקנין חליפין ואגב, זהו דוקא אם גם לגבי קונה ליכא רק ט"ה, אבל בכהן דלגביה ממון גמור הוא ואלים זכותיה וקניינו בו, רק דלגבי המקנה קלישא זכותו וקניינו שפיר מהני הקנין מק"ו, כנ"ל

ועפ"ז מיושב קושי' (ה'), דהא דפוסק הרמ"א דטהא"מ לקנות ממנו בחליפין, זהו דוקא אם לגבי הקונה ג"כ לית ליה רק ט"ה, משא"כ בעשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, דגבי הקונה הוי ממון גמור, ושקלא וטריא בב"מ ובקידושין הכי אזלא דמעיקרא תרצינן דאג"ק הקנה להם, וע"ז מקשינן וכי לא היה להם סודר לקנות, אלא טהא"מ לקנות ממנו בחליפין, ה"נ טהא"מ לקנות אג"ק, והגם דעשור שנתן לר' יהושע יכול להקנות אג"ק, מ"מ העשור שנתן לר"ע ב"י לזכות לעניים, דגם לגבי הקונה ליכא רק ט"ה, לתתם לאיזה עניים שירצה, שוב אינו יכול לזכות בשום קנין להכניס לרשותו דבר קלוש ורפה כח, וע"ז מתרץ ולא היא מתנות כהונה כו', דילמא לעולם טה"מ, רק דבחליפין א"י להקנות, דבמתנות כהונה נתינה כתיב' ביה חליפין דרך מקח וממכר הוא, ושפיר הקנה לר"ע את מ"ע, ור"פ מתרץ דלעולם טהא"מ, ואעפ"כ מעשר ראשון שנתן ליהושע וכן תרומת מעשר שנתן ר"י לר"א בן עזריה קנו באגב קרקע, לפי דגבי הקונה הוי ממון גמור, ותו לא איכפת לן בקלישת כחו דמקנה, דגבי הוצאת רשותו איכא ק"ו, ולא קשיא לן רק במעשר עני שנתן לר"ע, דגם לגבי הקונה ליכא רק ט"ה, ע"ז מתרץ דקנה בקנין חצר, ודעת אחרת מקנה אותם שאני, וזהו דוקא במעשר עני נוכל לומר דאיכא דעת אחרת לגבי כל זכייתו, לפי שגם הוא אינו זוכה רק בכדי ט"ה, משא"כ לגבי מעשר ראשון ותרומת מעשר שהקונה זוכה בכולו, ודעת המקנה ליכא רק בכדי טובת הנאה כקו' קצוה"ח לעיל (ג')

ולפ"ז נתיישבו קושי' (א' ג' ד') מה שהקשה הש"ך על הרא"ש, דכל הסוגיא דקידושין היפוך דעת ר"פ, דע"פ הנ"ל שני הסוגיות נצמדים יחד, דתירוצו של ר"פ לא מהני רק לגבי מ"ע, אבל לגבי מעשר ראשון ותרומת מעשר בע"כ צ"ל דאג"ק הקנה להם, דהא ליכא דעת אח"מ כפי זכיותם, גם קושי' (ג') מיושבת ממילא, דתירוצו של ר"פ רק לגבי מ"ע, וכן קושיא (ד'), דהיאך היה ר"י מקנה לר"א בן עזריה כיון דטהא"מ, דלגבי דידהו לא איכפת לן כיון שהקונה זוכה בגוף הממון, רק לגבי מעשר עני, ועמ"ש בתפארת ירושלים מס' מעשר שני אות כ"ג באופן אחר על קושיא זאת]

ולתרץ קושיא (ב') נראה, כיון דכל השקלא וטריא רק לגבי מעשר עני, אם כן הוא, אפ"ל דזהו דוקא אי אמרינן שהקנה לר"ע, אבל אי אמרינן כתירוצא קמא דקידושין (דף כ"ז] בהא דבעי למיפשט דשדה לאחד ומטלטלין לאחר, מעשור שנתן לר"ע, ודחי שם מאי מושכר מושכר למעשר, א"כ הקנה לעניים גופייהו, ור"ע נעשה שלוחם לבד, וא"כ דמי מעשר עני למעשר ראשון ותרומת מעשר כיון שעניים זוכים בגוף הממון, ושפיר נוכל לומר דטאה"מ ודעת אח"מ לא מהני, והקנה לכולם באג"ק, כיון דלגבי הקונים הוי זכייה גמורה, ושקלא וטריא דב"מ אזלא לתירוץ השני, או אי אמרינן דשדה לאחד ומטלטלין לאחר קונה כדעת בעל האיבעיא

ועל קושיא (ג') הנ"ל שהיא קושיית קצוה"ח לדעת הריטב"א, מתקפו כהן, ועיין בנדרים (דף פ"ד:] דגם הר"ן והרא"ש פליגי בזה, לפענ"ד אפ"ל דלענין דינא לא פליגי, רק שהמה מדקדקים מדקתני הגונב טבלו של חבירו ואכלו דלמה נקט ואכלו, ותירצו בזה כי היכי דלא שמעינן רבותא דצריך לשלם כל טבלו דדמי להא דאמרינן בב"ק [דף כ:] ובתוס' כתובות [דף ל'] תד"ה לא, באם חסרו שחרוריתא דאשיתא דצריך לשלם כל הנאתו, והגם דיש לחלק קצת, מ"מ כיון שלא יצא מרשותו מיקרי בעלים לגבי כולהו, הגם שלא נתחסרו רק בכדי ט"ה, ועיין

(אב"ה) הנה הנתיבות [ריש סימן ר'] תירץ על קו' (א') הנ"ל, דבקידושין נקט הש"ס שפיר דבעובדא דר"ג וזקנים היה קנין אג"ק, גם לתירוצא דר"פ, דמה שאמר ר"ג עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא ב"י, בע"כ צריכינן לומר דהיה בקנין אג"ק, דליכא למימר דהיה בקנין חצר, דלא מיבעיא לדעת הכסף משנה (פ"ד מה' מכירה הלכה ו'] שכתב בשיטת הרמב"ם שם דברשות המופקדים אצלו לא מהני שיקבל עליו הנפקד ויזכה ללוקח ע"י חצירו, רק שהלוקח ישכור את מקומו של הנפקד, בוודאי לא היה ר"ע יכול לזכות לעניים ע"י חצירו ששכר אצל ר"ג, אלא אפי' לדעת המ"מ שם דיכול הנפקד לזכות ע"י חצירו למקבל, מ"מ הא כתב הש"ך בסי' קכ"ה ס"ק ל"ב] דכשלא הגביה הנפקד לזכות להמקבל ובא לזכות לו ע"י חצירו, בעינן דוקא שיאמר הנפקד אח"כ יזכה חצירי למקבל, וכיון דלא קתני במתני' שם שאמר ר"ע אח"כ יזכה חצירי לעניים, ע"כ לאו מטעם חצר הוא, ובע"כ צ"ל שהקנה לעניים מטעם אג"ק עכ"ד, [ונעה"ג בכת"י אאמו"ר המחבר זצללה"ה]. ולפענ"ד יש לחלק בזה טובא, דזהו דוקא היכא שמונח ברשות הנפקד קודם שזיכה להמקבל, אבל בכה"ג כיון שהשכיר החצר כדי שיזכה לעניים, הוי כאילו מסר מידו ליד השליח ממש, ואף בגט דבעינן נתינה גמורה מהני בכה"ג, עיין גיטין (דף כ"א] רש"י ד"ה חצירה, כיון שהחצר הוי כידו, וע"י השכירות הוי יד השליח והוי נתינה גמורה, ואפי' תן לחוד מהני [ע"כ]: סימן עד בדיני מתנת שכ"מ

א בתוס' [דף קמ"א] ד"ה נכסי להאי דמעברת בשכיב מרע איירי וכו' ואע"ג דאמר לקמן שכ"מ שאמר הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני, אע"ג דליתא בבריא אפי' בקנין, דאי איתא בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין, מ"מ הכא ליתא בשכ"מ וכו' דכולא לאו בחדא מחתא מחתינהו, עכ"ל. ודבריהם כדברי ספר החתום, חדא במה שהוכיחו דליתא בקנין, דא"כ הוי שכ"מ ובריא שוין, דבמה שוין הרי בבריא צריך קנין ובשכ"מ מהני באמירה לחוד, וכמו שכל מתנות שכ"מ חלוק ממתנת בריא כן הוא הכא, ועוד שזהו קושי' הש"ס לקמן (דף קמ"ח], וכבר עמדתי בזה בימי חרפי ופירשתי אז בכוונת דבריהם, דעיקר יסוד דבריהם בסוף הדיבור מוצב על הא דאיתא לקמן (דף קנ"ב] מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכביה אתרי רכשי וכו' הרי הוא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני, ובי רב הוא רב הונא [ש"ס יבמות (דף פ"ג), ועיין סנהדרין (דף י"ז) תוס' ד"ה אלא], ועיין גיטין [דף י"ג.]