זית רענן חלק ב רט

בפרק השואל [דף ק"ב] הקולט מן האויר הרי אלו שלו, דמיירי לרבא אפי' כשלא הדביק בשולי הפרה ובחצר דמשכיר ותורא דאתי מעלמא, ואפ"ה לא קנה לו חצירו, לפי דאויר שאין סופו לנוח היכא דמפסיק כלי פשיטא ליה דלא קנה, ואם כן היאך יקנה הלוקח בכלי של מוכר ברשותו, כיון דמפסיק כלי. אמנם לפענ"ד נראה ברור דכמו דאמרינן בפרק קמא דבב"מ (דף י"ב] גבי מתגלגל, דבדבר של הפקר לא קנה עד שרץ אחריו ומגיעו, ופירש"י שם (דף י"א: ד"ה והוא שרץ] דכיון שיכול לרוץ אחריו אע"פ שלא רץ אחריו אפ"ה קנה, ובדעת אחרת מקנה קונה אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו, אמנם כשזרק בפתח זו ויצא בפתח אחרת, מיבעי' ליה אפי' בדעת אחרת מקנה, וכשמפסיק כלי אפי' בדעת אחרת מקנה פשיטא ליה דלא קנה, אמנם כן, זהו דוקא היכא שבעה"ב לא עמד אז בצד הפתח כשזרק חבירו, אבל היכא שעמד בצד הפתח והיה יכול לנעול הפתח, הרי זה כאילו היה מתגלגל בדבר של הפקר דפשיטא ליה לש"ס דלא קנה, ואפ"ה כשיכול להשיגו פשיטא ליה לש"ס דקנה, מכש"כ באויר שאין סופו לנוח בדעת אחרת מקנה, דמיבעיא ליה לש"ס אזי כשיכול להשיגו, בוודאי מהני ליה לקנות אע"פ שלא השיגו, ומזה נצא לידון בשווין, דהיינו היכא דמפסיק כלי בדעת אחרת מקנה דשוה למתגלגל בדבר של הפקר, דבשניהם פשיטא להו דלא קנה, אבל כשיכול להשיגו אזי בשניהם קנה

ועתה נרדה ונראה בהא דפליגי ר"י ורא"ש, מובא בטור [סי' ר'] בכור בשלשים ומדד כל סאה וסאה במדה של לוקח בסימטא, דלדעת ר"י לא קנה, כיון דלא קנה בשעתו היאך יחול הקנין לאחר שגמר הסאה האחרון, ודמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה, אמנם לדעת האשר"י קנה למפרע, דאמרינן דעתו היה שיקנה למפרע, ודמי להיכא דאמר ליה מעכשיו, אמנם הדעת מכרעת, אף לדעת האשר"י דקנה למפרע, היינו שכל סאה וסאה קנה בשעתו לאחר מדידתו, אבל לומר שיקנה כל משהו ומשהו שבא לתוך המדה של הלוקח, בזה גם האשר"י מודה, כיון שהקפיד על המדה ועדיין לא נודע מדתו, וכן משמע להדיא למעיין בש"מ וז"ל בד"ה רב ושמואל וכו', אבל כשמדד כל הכור בכליו של לוקח, איגלאי מלתא שקנה כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה, או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח עכ"ל, הרי אף שמדד לתוך כליו של לוקח לא קנה אלא כל סאה וסאה

ועפי"ז מתורץ היטב מה דקשי' לפי דברינו הנ"ל, דאף באויר שאין סופו לנוח ומפסיק כלי היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, שוה למתגלגל בדבר של הפקר, והיכא דיכול להשיגו בשניהם קנה, וכן הדעת מכרעת, ואם כן הדברים מה מיבעי' ליה בכליו של מוכר ברשות לוקח, אם הכלי עיקר או הרשות, או לדעת הרמב"ן דפשיטא דלא קנה, כיון דשניהם שוין הרשות והכלי, עודנו לא יצא מרשותו, דאמאי לא יקנה ללוקח אויר חצירו, קודם שהגיע לאויר דפנות הכלי, דקנין כלי הוא מטעם חצר, כמבואר בשמ"ק בב"מ דף י"א], וגם אויר חצירו אינו קונה אלא מה שהגיע לדפנות, כמבואר תוס' גיטין דף ע"ט:] ד"ה כגון, ואף דהוי כאויר שאין סופו לנוח ומפסיק כלי, כיון שהלוקח שם הרי יכול לסלק את הכלי קודם שהגיע לאויר דפנות הכלי, ודמי לרץ אחריו ומגיעו, דקנה בדעת אחרת מקנה אפי' באויר שא"ס לנוח ומפסיק כלי, ואף שעדיין לא נודע מדתו, ולוקח מסתמא מדה שלימה קנה, הא לדעת האשר"י קנה למפרע, והכא נמי כל פורתא ופורתא יקנה למפרע בשעה שהיה באויר חצירו, טרם הגיע לאויר דפנות של המוכר, (ואילו סילק הכלי ואח"כ מדד בלקיחתו מקרקע היה קונה, וכיון דיכול לסלק הוה כאילו סילק, ויקנה גם כן ע"י מדידה שאחר כך למפרע], אמנם כאשר בארנו, דגם לדעת אשר"י לא קנה רק כל סאה וסאה שהגיע כבר למדה, אבל מה שלא נמדד ולא נודע בשעת מדתו, גם רבינו האשר"י מודה דעל זה לא חל הקנין למפרע רק אחר שהגיע למדה, ובזה מספקא לן אם דפנות הכלי של מוכר מבטל רשות לוקח או לא

ולפי"ז המציא הרמב"ם נקודה נפלאה, דהיכא שהיה בכליו של מוכר ומדה ש"מ ומדד לתוך קופה של מוכר, באם הגביה המדה לאחר שמדד לתוכה כדי שיכול לערות הכל בבת אחת וכבר נודע מדתו, נמצא דקונה הלוקח בעודם באויר חצירו, טרם שהגיע לדפנות הקופה של מוכר, דהא בכהאי גוונא קונה באויר אפי' דמפסיק כלי, ואף בכור בל', כיון דס"ל כדעת האשר"י, ונוכל לומר שהוציא דין זה מסוגיות הנ"ל, דהא לדעתו אף בכליו של לוקח ורשות לוקח הצריך מדידה בכור בל', ולא קנה במעורבים, וגם ס"ל כדעת הלכות דמדה שאינה של שניהם אף ברשות לוקח לא קנה אלא כשנתמלא, וגם כליו של לוקח בסימטא קונה אפי' כשלא מדד כמבואר בב"י, נמצא היאך נפרנס הברייתא דד' מדות בהא דהעדיף רשותו של לוקח, דמה עילוי ועדיפות לרשות לוקח יותר מסימטא, אלא וודאי דאף בכלי של מוכר העדיף רשותו, ומאוקימתא דרב אשי מוכח להיפוך כמבואר בכ"מ דרב אשי לאו לדחויי בעלמא אוקמה במתאכלי דתומא, אלא ודאי דס"ל לקושטא דכליו של מוכר אינו קונה ברשות לוקח, ולזה המציא הרמב"ם חילוק נפלא הזה, באם לאחר שמדד הגביה ומערה, אף שהניחם לתוך כליו של מוכר, הרי כבר קנה לו אוירו, וכן הא דאמר ר"נ בר יצחק בששפכן, מפרש לדעתו, דהיינו שהגביה המוכר ועירה לתוך כליו של מוכר ואפ"ה קנה], אמנם היכא שמונחים במדה של מוכר ברשות לוקח בזה לא קנה כאוקימתא דרב אשי, דאין לומר שיקנה לו אוירו כשמדד טרם הגיע לדפנות, דהא כל זמן שלא הגיע למדה לכ"ע לא קנה, אמנם כל זה הוא בפירות, אבל בדבר לח לא שייך כל זה, לפי שאי איפשר לומר שיקנה לו אוירו טרם שהגיע לדפנות, כיון דמפסיק כלי דליכא שהות לסלק כליו של מוכר ולהניח כלים אחרים משלו, ולהכי דייק בלישנא [בהלכה ז'] ונקט פירות דוקא, אמנם בהלכה ח' ט'] דאיירי בסימטא, נקט יין ושמן

ג ודעת לנבון נקל ליישב סוגיא דב"מ ולהשוותה עם סוגיא זו דהא במתגלגל לא קנה בדבר של הפקר, ובדעת אחרת מקנה פשיטא לש"ס דקנה, ובאויר שאין סופו לנוח היכא דאיכא דעת אחרת מקנה מיבעי' ליה, והיכא דמפסיק כלי פשיטא לש"ס דלא קנה, אמנם לא גרע ממתגלגל בדבר של הפקר, דהיכא דרץ אחריו ומגיעו דקנה, כן הוא הדין היכא דמפסיק כלי, כגון כליו של מוכר ברשות לוקח (כיון) [והיכא[ שיכול לסלק הכלי, נמצא שלא נגרע כחו ע"י הפסק כלי, ואוירו הוא כמו שהיה, אכן מספקא לי' אם (אויר) דופני] כלי מבטל הרשות אם לא, אבל התם בב"מ דאיירי בדבר של הפקר, אזי אף אם הבעה"ב שמה, נוכל לומר הגם דמהני רץ אחריו ומגיעו במתגלגל, אבל באויר שאין סופו לנוח, איפשר דלא מהני אף שיכול להשיגו, או דאיפשר לומר דדוקא כשאין בעל החצר שם, וראיתי בנתיבות (סי' ר' ס"ק ה') שהקשה קושי' זו מב"מ ומתרץ שם, ולאחר שלא ירד לחלק בין קודם מדידה לאחר מדידה, להכי המציא דאף שיכול לסלק הכלי, מכל מקום עדיין תלוי במה דמספקא לן באויר שאין סופו לנוח, ודחיקא טובא ליישב הסוגיא לפי דבריו, ולפי הנ"ל מוכח הסברא זו בהיכא דיכול לסלק הכלי, מש"ס ריש ב"מ]

אמנם להיפוך לא קשה, לאוקימתא דס"ל בב"מ (דף ק"ב] דאף שלא הדביק קנה, ואמאי הא כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, דאיירי שאוחז הכלי בידו וקנה ע"י הגבהה, או דאיירי למעלה מעשרה ודומה להא דאמרינן ריש הזורק היה עמה במטה, לדעת רש"י שם ע"ח] ד"ה דגבוה עשרה, ומדברי רש"י אלו יש להמציא, דכליו של מוכר ברשות לוקח וגבוה עשרה דבודאי לא קנה, דהא מרובה מדת שלא לקנות מלקנות, וכן כתב רשב"ם (דף פ"ו) ד"ה ומדכליו של מוכר מטעם חזקת מרא קמא, וברמב"ן במלחמות, מובא בסימן הקדום אות ג'], ועיין תוס' שם ד"ה אמקום כרעי', דמשמע דמספקא להו באיש אחר

ד לכאורה קשה מסוגיא זו, דלכ"ע קונין כליו של לוקח בסימטא לפי שיש לו רשות להניח שם, וכן ברשות מוכר אם השאיל לו רשות, אף לדעת רוב הפוסקים דלא קנה את הרשות בתשמיש הכלי, ובמס' ב"מ [דף ס"ז:] איתא ולמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, אפי' דלא אגבהינהו בסיסנא קננהו, ואמאי לא קנה לכולי עלמא, דהא כל זמן שלא סילק לו יש לו רשות להניח ולהשתמש, וצריך לומר כיון שיש ללוה קנין הגוף ובכל עת יוכל לסלקו, אזי הורע כחו של מלוה מחצר השותפים, דהתם בכל שעה שמשמש בתוכו הרי הוא שלו, אבל כיון שיכול לסלקו בכל שעה אין זה בכלל נתינת רשות, דאף דלא קנה את הרשות מ"מ אמרינן שמסתמא לא יחזור, משא"כ הכא, ועיין בתוס' ב"ב [דף נ"א:] ד"ה במתנה, וז"ל בתוך הדבור, ואומר ר"ת דגדול קנינו של שוכר מזה, שאפי' אם מת בתוך הזמן, המקום מושכר ליורשיו עד הזמן, ועיין

ה בתוס' [דף פ"ה:] ד"ה כגון, וא"ת נהי דנתן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה, ועיי"ש במהרש"א שהקשה דקושיא זו קשה גם לעיל ד"ה כליו וז"ל, אבל המוכר שמא משאיל לו