זית רענן חלק ב רז

המוכר מהני קיבל עליו, דהיינו שהמוכר אמר שיחזיק ברשותו, ואף דעדיין לא החזיק, מ"מ כיון דבידו להחזיק ולקנות, כבר סמך בעל המדה דעתו שלא יחזור בו המוכר והשאיל את המדה ללוקח כאילו השאילו לרשות לוקח, דאף שלא נתמלא משאילו רק ללוקח, והוא קונה את המדה ע"י הפירות ואת הפירות ע"י המדה, כאשר בארנו למעלה דעת רבינו יונה דמן אחר יכול לקנות את האחד ע"י חבירו. אמנם רבוותא דמקהי קהייתא ומדחים דעת רשב"ם לגמרי, ס"ל דבדיבור לחוד יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים, שפיר מקשים דברשות מוכר בודאי לא מהני כה"ג

אמנם לדעת הרשב"ם כאשר בארנו יש לתרץ גם קושיא זו, דא"כ ליערבינהו וליתנינהו בהדי הדדי, רשות מוכר ורשות מופקדים, דאף אמנם במה דקתני בברייתא בהדיא, דהיינו ע"י מדה שאינה של שניהם, דהא על קוטב זה חלוקים כל המדות דנקט ואזיל, אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קונין, או אם נאמר דכליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, דמהני קיבל עליו ברשות מוכר, לפי שקונה המקום ע"י הכלי, כשם שקונה ברשות המופקדים ע"י הפירות, אבל מ"מ איכא הבדל ביניהם בדברים שאינם בשום כלי, כגון במתאכלי דתומא, דברשות המופקדין מהני גם בזה קיבל עליו, משא"כ ברשות מוכר, שאין יכול לקנות כי אם ע"י הכלי

ג ובזה יש ליישב קושיא עצומה של רמב"ן במלחמות ד', דהקשה לדעת בעל המאור והפוסקים, דס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח, חדא בחבירתה מישך שייכא, מאין נובע להם זאת, דהא אף דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, עדיין לא מוכח דרשות עיקר ומבטל את הכלי לגמרי, דאף אם שווים המה במה יצאו מרשות המוכר, ולהכי נמי להיפוך לא קנה, דמסוגיא לא מוכח, רק אם נאמר דכליו של מוכר ברשות לוקח קונין, א"כ מוכח דרשות מכריע את כח הכלי אף לקנות, א"כ מכ"ש דכליו של לוקח ברשות מוכר בודאי לא קנו, עי"ש. וא"כ הא דהמציא בעל המאור היכא שקנה שני מקחים מן מוכר אחד, א' היה כליו של לוקח ברשות מוכר, והשני היה כליו של מוכר ברשות לוקח, דקנה ממנ"פ, אין לזה שורש ועיקר, דהא נוכל לומר ששניהם שוים, וממילא תרווייהו ברשות המוכר קאי, עכ"ל הרמב"ן. ועפ"י הנ"ל, אף שמצד הסברא אין לזוז מדברי הרמב"ן, מ"מ דינם מוכרח לשיטתייהו מן הברייתא, דהא ס"ל למסקנא אף ברשות לוקח לא קנה במדה שאינה של שניהם אלא משנתמלא המדה, כדס"ל להרמב"ן עצמו, וכאשר מבואר בדברי הרי"ף על מתני' דלקמן, והוא מטעם כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין, א"כ הא דקתני בברייתא במה דברים אמורים בסימטא אבל ברשות מוכר לא קנה וכו' קאי אמדה של אחד מהם, דהיינו אף במדה של לוקח דקונה בסימטא אינו קונה ברשות מוכר, וא"כ ברישא דקתני ומחלק בין נתמלא ללא נתמלא, מילתא דפסיקא נקיט וקתני, דבין ברשות מוכר ובין ברשות לוקח תלוי רק בנתמלא, אבל במדה של אחד מהם, הוא דאיכא לאפלוגי בין רשות מוכר לרשות לוקח, דבודאי אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנו, בע"כ צ"ל דבמה דברים אמורים קאי רק ארישא (כמו שמבואר בשיטה מקובצת הנ"ל], אבל למסקנא דס"ל דנפשט דלא קנו, א"כ בע"כ צ"ל דקאי אסיפא, א"כ במדה שאינה של שניהם דקתני ברישא, מילתא דפסיקא קתני דדוחק לומר דקאי אתרווייהו, דהיינו אמדה של שניהם וגם אמדה של אחד מהם], וכיון דס"ל דאף ברשות לוקח אינו קונה במדה שאינה של שניהם עד שנתמלא, וגם ס"ל דכליו של לוקח קונין בסימטא אף בלא מדד, כמבואר בבית יוסף [סימן ר'] לדעת הרי"ף שהשמיט הא דר"ז, וגם ס"ל היכא שהפירות מעורבים אף בכליו של לוקח ברשות לוקח אינו קונה בלא מדידה, כאשר מבואר בבעל המאור וברמב"ם [פרק ד' מה' מכירה הלכה י"ג] בפירקן והכניסן לביתו, א"כ ממילא הדבר מוכרח, משטחיות המדות דקתני בברייתא דכליו של מוכר קונין ברשות לוקח, דכיון דהא דקתני אבל ברשות מוכר וכו' קאי אסיפא אמדה של אחד מהם, דהיינו אף במדה של לוקח לא קנה, א"כ הא דקתני אבל ברשות לוקח כיון שקיבל עליו וכו', במה העדיף את רשות לוקח מסימטא, דהא מדידה בתרווייהו לא מצרכינן, ובמעורבים עם פירותיו של מוכר בתרווייהו לא קנה, ובמדה שאינה של שניהם דחיקא מילתא למימר דקאי], חדא דדומיא דרשות מוכר קתני, ועוד דהא ס"ל דאף ברשות לוקח לא קנה עד שנתמלא, אלא ודאי דאף בכליו של מוכר קנה, ועיין לקמן בסי' שאחר זה אות ב' מש"כ שהרמב"ם בעצמו מיישב קושיא זאת]: אמנם לדעת הרמב"ן דס"ל דברשות לוקח קנה אף במעורבים, גם מברייתא לא מוכח, וגם לדעת הבעה"מ דס"ל דברשות לוקח קנה אף במדה שאינה של שניהם, אף שלא נתמלא ג"כ אינו מוכרח

ד ולדעת הרמב"ן דס"ל כדעת הרי"ף דכליו של לוקח בסימטא קנו אף בלא מדד, וס"ל ג"כ דבמדה שאינה של שניהם אף ברשות לוקח תליא בנתמלא, וס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר בודאי לא קנו, דאיפשטא מברייתא דגיטין דדוקא קלתא וטסקא, וכליו של מוכר ברשות לוקח איפשר לומר ג"כ דלא קנו, וא"כ אי איפשר לומר דבמה דברים אמורים בסימטא, קאי אמדה שאינה של שניהם, א"ו דקאי אמדה של אחד מהם, ושטח סדרי המדות כך הוא, דרשות מוכר גרע מסימטא, דאף במדה של לוקח לא קנה, ורשות לוקח עדיף מסימטא דקונה כור בלמ"ד אף במעורבים, אבל בסימטא לא קנה בכור בלמ"ד היכא דמעורבים, כמבואר בשיטה מקובצת, ומשמע שם אף לדעת הפוסקים דכליו של לוקח קונין בסימטא אף בלא מדידה, זהו דוקא היכא דמכר לו כל הפירות ומדה בכך וכך, אבל היכא דמכר לו כור בלמ"ד משמע דלכ"ע לא קנה בסימטא היכא דמעורבים

ועפי"ז ירווח לן קושיית הגמ' לקמן שהקשה לרב ושמואל מהא דקתני ראשון ראשון קנה, והקשו רבוותא מנא ליה לש"ס דברייתא איירי בכור בלמ"ד, דילמא איירי במכר לו כל הפירות. אמנם לפי מה שבארנו למעלה דעת הרמב"ן ממילא נתבררו הדברים, דעל כרחו איירי בכור בלמ"ד דומיא דסיפא, דאם לא כן מאי עדיפותא לרשות לוקח מסימטא דרישא, א"ו לענין דקנה אף במעורבים בכור בלמ"ד

ה מה שהקשה הרמב"ן על הבעה"מ דס"ל דאף ברשות לוקח אינו קונה היכא שמעורבים עם פירותיו של מוכר, מהא דקתני עישור שאני עתיד למוד, ומהא דמדה בחבל, היעלה על הדעת שלא נקנה בשטר ובחזקה עד שימדוד, ובשיטה מקובצת מביא דעירבון קונה כנגד מעותיו אף שעודנם מעורבין. איפשר ליישב דטעמייהו דהנך רבוותא דסברי דלא קנה ליה רשותן בזה, דהא תוס' בב"מ [דף מ"ז:] ד"ה נשרפו, הקשו בשם ריב"ן דלמה הפקיעו קנין מעות לגמרי, יקנו תרווייהו כסף ומשיכה, ותירצו דא"כ יפסיד המוכר דלוקח לא יצילם כיון שעדיין לא קנהו, ועיין ב"ב (דף קע"ה] בתוס' ד"ה אינו, שמחלקים שם לרב ושמואל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, אמאי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ובמלוה בשטר גובה מן היורשים, דלגבי יורשים לא שייך קלא, ותירצו דאף דחכמים חששו לפסידא דמלוה, כיון שהוא עצמו לא חשש לתקנתו דילמא ימכור ויפסיד, גם חכמים לא חששו לתקן בעדו, והניחו על דינא דאורייתא, ולהכי היכא שהפירות מעורבין עם הפירות של מוכר, דאף אם נאמר דקנה, לא יטריח הלוקח להציל רק בעד מה שקנה, דבמקום פסידא שותף יכול לחלוק שלא מדעת חבירו כמבואר בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ח ובש"ך שם ס"ק מ"ה], וכיון שהוא לא חשש לזה, גם המה לא תקנו בעדו, והניחו על עיקר הדין דשום קנין אינו קונה רק כסף, אבל במתנה דגם מדאורייתא קונה במשיכה וע"י חצירו, או ע"י כסף עצמו, כגון בעירבון או בקרקעות דלא שייך האי טעמא, קונה לכ"ע אף במעורבים

ו בדברי רשב"ם [פ"ה] בד"ה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד וכו' או ישכור את מקומו, יש לדקדק דאם מהני קיבל עליו לחודא מה צריך לומר עוד דישכור, דמהיכא תיתי יגרע מה שישכור, ממה דמהני אף בזולת שכירות, ואין לומר דשכירות אף בלא מצות המפקיד וגם בלתי ידיעתו מועיל, דהיאך יעלה על הדעת שיועיל קנינו בלא דעת המקנה, אכן נראה דהכי פירושו, דהא בקיבל עליו הרי הוא שומר לשני כמו לראשון כיון דלא איכפת ליה בהמחאתו ולא סירב נגדו, אבל כשהשכיר את מקומו נפסק ונסתלק ממנו כל דיני שמירה לגמרי, שהרי הוא רק כשאר משכיר את ביתו וייחד לו מקום, שאין עליו דין שמירה, ולהכי כשלא השכיר אם הלך הלוקח אצלו ואמר לו במעמד המוכר, כבר נפסק המקח בינינו, ומעתה ישארו הפירות אצלך כאשר היה מקדם עד כלות הזמן שקבלת עליך, והנפקד קבל עליו כמאמרו, בכהאי גוונא לא קנה הלוקח עודנה, דבמה יצא המקום מרשות המפקיד אשר עד עתה קנוי בידו, אף שהיה במעמד המוכר דהא בשתיקתו לא נקנה ולא נעתק הרשות ממנו, דאין לומר שהרי הוא כאילו חזר הנפקד משמירתו וממילא קנוי הרשות בידו, דהא לא נתברר חזרתו לפנינו, דאדרבא חיזק את חיוב שמירתו אשר קבל עליו מאז, ולא איכפת ליה בין השני לראשון, ולהכי דקדק בלשונו כשקבל עליו במצות המפקיד, שהרי הוא פוטר